רקע
רות בונדי
גוי אחד בארץ

בנכר, בצילה של הנצרות, בתוך הפחד מפני עלילת דם שעלתה תמיד מחדש לעת פסח ופסחא, היו במלות ההגדה “שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך” עידוד והבטחה ליום התגמול על כל היסורים שהגויים הביאו על היהודים. אבל ברגע שקוראים את ההגדה של פסח לא כתפילה, אלא כפרקי פולקלור, ולא מאחורי תריסים מוגפים מתוך חשש מפני פרעות, אלא מתוך הרגשה של בטחון, ולא־אחת בנוכחות אורחים מבני הגויים, שכלפיהם מכוונת הבקשה לזעמו של אלוהים וחרון אפּו, מתחשק לעתים לרכך את נוסח הקטע, בהתאם לרוח הליבראלית של העולם הנאור. אין פלא שמחדשי ההגדה למיניהם, משפּציה ומתקניה, מחקו לא־אחת את שני הפסוקים הקשים החוצים בין היהודים לבין אותם הגויים, שהוצאו בזכות יחסם הנאות ליהודים מרשימת המועמדים לזעם.

מאיר וייסגל מספר בזכרונותיו, כי בליל הסדר בשנת 1943, כשהסבה משפחתו לסעודה עם ד“ר חיים וייצמן והעתונאית דורותי תומפסון – אז ידידה גדולה של היהודים ותומכת נלהבת בציונות – חולקה למסובים הגירסה החדשה של ההגדה לפי נוסח ד”ר מרדכי קפלן, מייסד התנועה הרקוֹנסטרוּקציונית בארצות־הברית, שהשמיט את דברי ההוקעה לגויים. כאשר גילה ד“ר וייצמן, בשעת קריאת ההגדה, כי הקטע חסר, עמד על כך שתובא לשולחן הגדה מסורתית וקרא את הקטע כלשונו. דורותי תומפסון, שהיתה עדה לכל המהומה, ביקשה לדעת במה העניין וד”ר וייצמן תירגם לה בזהירות את הפסוק והוסיף: “זה בשבילך, דורותי”. אולי היתה בכך ראיית הנולד, באשר אותה דורותי תומפסון הפכה, בעקבות מעשי הטרור מצד היהודים בארץ־ישראל, ללוחמת למען זכויות הערבים, אולי החזיר ד"ר וייצמן את הקטע מפני שלא היה מוכן להעניק לשום רפורמטור את הזכות לשנות את הנוסח המסורתי, אולי מפני שהיה, על אף קירבתו למערב, קודם כל יהודי ממוֹטלה למוּדת־הפרעות. ואפשר שסבר, כי ליהודים מותר לפחות לאיים בפסוקי תהילים ואיכה על גויים, הבאים בחרב ובתכניות השמדה.

יהודי גא פחות היה אולי מתעלם, לערב אחד, מן ההשמטה, למען התדמית בין הגויים. אפשר שד"ר וייצמן נקרע, כמו יהודים כה רבים, בין ההרגשה הסתומה, כי בכל הגויים, גם הליבראליים ביותר, חבוי זיק של אנטישמיות רדומה, שעלולה להתעורר ביום מן הימים, לבין רגשי אהבה והערכה לגויים, כיחידים, על כל שעשו למען היהודים והציונות. תסביך זה של העולם־כולו־נגדנו, באורח כללי, מצד אחד, והידיעה כי במישור האישי יש ליהודים בין בני העמים ידידים טובים ונאמנים מצד שני, הולך עמנו גם במדינת ישראל; לפעמים נוטים המאזניים לצד אחד, לפעמים לצד שני, בהתאם לנסיבות השעה, אך קשה להחליט אחת ולתמיד לכאן או לכאן. הרי גם מי שעברה עליו השואה אינו יכול לדון לכף חובה את כל הגויים, אף לא את כל הגרמנים באשר הם, בזכרו את האחד שעזר בשעת מצוקה, את האחד שהציל, את האחד שסיכן את חייו. ולפעמים, כאשר החיים בקרב היהודים מעיקים במיוחד, עולה חשד, כי גם בלב כל יהודי יש אותו זיק חבוי של שנאת יהודים. אבל, כמובן ליהודי מותר.

*

ליהודי מותר לשאול את עצמו, איפה הסובלנות שאותה ביקשנו בין הגויים, שלה אנו מטיפים בקרב כל העמים, שלמענה אנחנו נלחמים כל עוד אנו חיים בגולה. איה הסובלנות בארץ ישראל? אם אשאל את עצמי בכל הכנות מה עדיף – להיות יהודי בין הגויים, לא בין כל הגויים, לא בכל הזמנים, אבל נאמר בין האנגלים בעת הזאת, או להיות גוי בין הישראלים, אומר ללא היסוס, כי לא הייתי רוצה לחיות כבת גויים במדינת ישראל. אין המדובר בתיירים, ובמתנדבים, ובמומחים, ובבעלי שליחות, הבאים לזמן־מה כאורחים לישראל, אלא בגויים שרוצים להקים כאן את ביתם, לחיות בין יהודים כפי שיהודים חיים בין גויים.

ילד של גויים – לא בן של דיפּלוֹמאטים, אלא אחד הרוצה להשתייך – נושא כאן, במדינת היהודים, אותו אות־קלון שנשאו ילדי היהודים בגולה; צועקים אחריו “גוי”, כמו שצעקו אחרינו “יהודי”; מציקים לו כמו שהציקו לנו וגם בו מקננת לעתים ההרגשה, שאין ממי לדרוש את הצדק. אנחנו, ילדי היהודים, נעדרנו בראש השנה וביום הכיפורים מבית־הספר הכללי, מתוך הרגשת־יתרון של בני דת, המקנה למאמיניה כמה ימי חופשה נוספים, אבל בן לנוצריה, שייעדר – ולו רק למען אמוֹ – בחג המולד מן הלימודים בבית־הספר העברי, עושה זאת בחשאי, מבלי לעורר תשומת־לב.

קנאות, אם היא באה מתוך להט דתי, גם אם אין מסכימים לה, אפשר – לפחות – להבין אותה; אפשר להבין לרוחו של יהודי ירא שמים, מדקדק במצוות, המתרחק מטומאת עובדי כוכבים ומזלות ואוכלי טריפה (אם כי בדברי חכמינו אפשר למצוא כמעט אותו מספר אמרות בזכות הגויים כמו בגנותם). אבל לפעמים נדמה, כי אצל חלק גדול מאוכלוסיית ישראל, זמן רב אחרי שנעלמה האמונה באֵל קנאי, נשאר הבוז לגויים, ההסתייגות מכל זר, כאישור אחרון ל“אתה בחרתנו”, גם כאשר נשכחה כתובת הבוחר.

שלום אַש ביטא את דרך מחשבתם של יהודים רבים שביקשו להתקרב אל הנוצרים, כאשר ב“אני מאמין” שלו הודה לאלוהים, כי לעמו לא ניתנה הזדמנות לעולל לעמים אחרים מה שהם עוללו לעמו, כיוון שקיים ספק, אם התנהגות היהודים היתה שונה, אילו היתה להם שעת־כושר (הדברים נכתבו עוד לפני השואה). אבל זו הדרך הקלה לסובלנות – להיות מסכנים, להיות נרדפים, להיות קרבנות ללא יכולת להפוך את היוצרות. אין זו חכמה לדבוק בסובלנות מתוך עמדה של חולשה. ההישג האמיתי הוא לגלות סובלנות מתוך תחושה של כוח, כפי שגילו אי־אלה עמים מארחים באי־אלו תקופות כלפי היהודים – ומבחינה זו אנו לא עמדנו במבחן.

אנחנו סובלניים להלכה, בהצהרות, למרחק בטוח, כל עוד הגויים חיים בנפרד, כל עוד הם אורחים ולא בני־בית ואינם מבקשים אותו שוויון זכויות שהיהודים דורשים אותו בין אומות העולם. אבל ברגע שגוי מרגיש עצמו די מעורה בחיי הארץ כדי לבקר את הנעשה בה, אנחנו מוציאים את הצפרניים: גוי יגיד לנו? ברגע שמדובר בשטח מגורים משותף, בהתמודדות על מקום עבודה, בהתחרות עסקית, בזכות חופש הדיבור – הסובלנות נעלמת כלא היתה. אם כי לא כללתי את הערבים בהרהורי על אודות הגויים, כיוון שיחסנו אליהם מסובך יותר מאשר יחסנו לנוצרים בעולם המערבי, הרי חלחלה עוברת בי כאשר אני מהרהרת באפשרות של חוסר תעסוקה חמור בארץ. מה יקרה לכל הערבים, שכה התגאינו בקליטתם במשק הישראלי ברגע של משבר כלכלי? מה יעשו העובדים היהודים למעביד יהודי, שיעז לפטר פועלים יהודים לפני שפיטר את כל הערבים? מה יעשו לערבי שלדעתם יגזול את לחם הפועל היהודי?

נכון שסובלנות, כמו אופי, היא מותרות של ימים נוחים, שחולפים בעת מאבק לחיים ולמוות; נכון שסובלנות היא לעתים פתח להתחסדות ולצביעות; נכון שסובלנות היא, מבחינה מסויימת, ויתור, היא מסמנת שלב של נסיגה ולא אחת מפנה את השטח לקנאות מצד אחר, חזקה ממנה, אך ככלות כל ההסתייגויות – היא חלק בלתי־נפרד של חזון אחרית הימים וחייבים לשאוף אליה, אם מתוך אמונה בטוב, אם מתוך היעדר אמונה בדבר טוב ממנה.

סובלנות אינה מתבטאת בהצהרות, אלא במעשים. אין זה חשוב מה דעתו של יהודי בסוגיית אחוות העמים, אלא איך הוא נוהג בזר הגר לידו, העובד בחברתו; באיזו מידה הוא משייך טינה, וקנאה וטרוניה, הצומחות בכל מקום, לעובדה שמדובר בבן דת אחרת, בבן לאום אחר.

אפשר שחוסר הסובלנות כלפי כל זר שבקרבנו, בעיקר כאשר הוא מעז לדגול בדעות משלו ולהראות נוכחות, הוא רק שלב מעבר, רק תגובה על אלפיים שנות דיכוי, רק סחרחורת ראשונה של עבדים שבאו אל המלוכה. סוף־סוף מאין היתה צריכה לצמוח הסובלנות? יהודי מזרח־אירופה היו גזע של קנאים, בינם לבין עצמם, וחיו בקרב גויים שדיכאו אותם; יוצאי ארצות ערב ספגו את קנאות המדבר, ואותו קומץ קטן של יהודים במערב־אירופה ובמרכזה, שגדלו באווירה ליבראלית, לעתים מדומה, כל כמה שלא הושמדו, ולא שינו את דעותיהם בעקבות השואה, וראו לנכון לעלות לארץ לאומנית ומפגרת – מה היה משקלם ומה היתה מידת השפעתם בישוב?

אם יש תעודת־עניות לחינוך הקומוניסטי הרי זו מידת חוסר הסובלנות שהעולים מברית־המועצות מביאים עמם. משטר רודני נעדר סובלנות מוליד אזרחים נעדרי סובלנות; גם אם הם שונאים את המשטר, לעתים ההתקוממות נגדו פירושה רק המרת סוג קנאות אחד בסוג קנאות אחר. נכון שבמלחמה עם השלטונות הסובייטיים על זכות העליה, קנאות היא נשק מועיל יותר מאשר הצהרות מאופקות, הפונות למצפון ולאחוות עמים, אך היא הופכת להרגל. על אף כל ההתנגדות לדעותיהם של קוֹסמוֹפּוֹליטים הנרתעים ממדינה לאומנית קנאית בשם אהבת האנושות באופן כולל, חייבים אנו לומר לעצמנו מה שמסרבים אנו לשמוע מפיהם, כי עם הרגשת הבטחון הגוברת חייבת לבוא גם סובלנות גוברת – לדעות מנוגדות לזרם הכללי, לבעלי דתות אחרות, לבני עמים אחרים, לזרים, לשונים.

עוד זמן רב לפני שינוי ההלכה או דיני האישות חלה חובת הסובלנות על הרוב במדינה, שזנח מצוות ומסורת. מה זכותנו, אם אנחנו חיים כגויים, עם אידיאלים של גויים, עם אופנה של גויים, עם הלכי מחשבה של גויים, עם בעיות של גויים – ממתירנות עד אלימות, מסמים עד תאוות הצרכנות – שנראה את עצמנו עולים עליהם? להיות יהודי דבר באלוהיו ומתנשא, ניחא (אם כי לפי מדרש תהילים מתן מטר גדול ממתן־תורה, כי התורה לישראל בלבד והמטר לעולם כולו – אבל זו הצרה עם חכמות צדיקינו, שאפשר להוכיח בהן כל דבר והיפוכו), אבל להיות גויים־יהודיים־מתנשאים – זה בהחלט מופרז.

אולי מוטב להניח לדור המדבר, שסבל בין הגויים ועכשיו הוא פורק את רגשי הנחיתות שלו. הרי השאלה הקובעת היא כיצד מתייחס יליד הארץ, היהודי החדש, לזר, לערבי הגר בתורו? הנסיון הוכיח כי היהודי החדש, חדש רק בחלקו הקטן ובחלקו הגדול יותר, לטוב ולרע, הוא תוצר הגלות; ואף־על־פי־כן מותר לטעון, כי יליד הארץ סובלני יותר, פחות אכוּל משפטים קדומים, לולא נזכרתי באותו רגע במספר גדול מדי של פנים צעירות בין מי שמוגדרים בלשון ההמעטה “חמומי־מוח”, שיצאו לעשות שפטים בערבים שנקלעו בדרכם, בזמן פיצוץ בתחנה המרכזית בתל־אביב או ברחוב ראשי בנתניה.

להגנת הישראלים אפשר לטעון, כי הם חסרי סובלנות לא רק לגבי הזר בתוכם, אלא גם בינם לבין עצמם, והם אינם מתייחסים לגוי באופן גרוע משהם מתייחסים איש לרעהו, בגלל הבדל מוצא, עדה, מעמד או סתם מתוך חוסר־ההתחשבות המצוי. הרי סובלנות לגויים אינה יכולה לבוא בנפרד מסובלנות ליהודים. מציתים את המיסיון ומציתים את “ארוֹס” שעל טהרת המילה; מאיימים על נוצרים למען ישו ומאיימים על פּאתולוגים למען נתיחת מתים; רוצחים ערבי בגלל חברת אשה יהודיה, אבל רוצחים יהודי בגלל ריב על פח אשפה או סתם מתוך שכרון; ילדים קוראים “גוי”, אבל גם “וילה־וולבו”, כפי שקראו “רומני גנב” ו“פרנק פאַרח”. הסובלנות מתחילה בבית. אבל דווקא בחוץ קל יותר להגיע אליה. סוף־סוף קל יותר למצוא קשר אל עולם מנוגד מאשר אל בעלי רקע זהה, הנבדלים על־ידי שוני קטן בדעות. לאיש רק“ח קל יותר להתיידד עם רב מאשר עם חבר מק”י; לאיש אחדות־העבודה לא יקשה לחבב מהפכן יווני, אבל מפני אנשי רפ“י יש להיזהר; חבר אגודת ישראל ימצא לשון משותפת עם נזיר, העיקר שאינו חבר מפד”ל.

שפינוזה טען, כי הברכה במתן תורה, האושר על חסדי האל, על הבטחת הגאולה, לא היו קטנים יותר, לולא ראו בהם היהודים את ייחודם, אלא את קניין העולם כולו. נראה שכל חכמת הפילוסופיה לא הספיקה לשפינוזה כדי להבין לנפשם של הבריות בכלל ושל היהודים בפרט. כל קסמי היהדות בייחודה. מי היה רוצה עולם מלא יהודים על־פי אמונתם? מה כל הנחת מן היהדות, לולא היינו הבנים הנבחרים? אולי הרתיעה מפעולה מיסיונרית יהודית בקרב העמים, ההסתייגות מגרים, הן ביסודן לא רק פחד מפני הגויים, אלא גם פחד מפני אינפלאציה בדת היהודית. מי שש לקראת מאה מיליון יפאנים יהודים, אפילו יתגלו כצאצאי עשרת השבטים האבודים? מי חפץ במיליוני יהודים כושים באפריקה? אולי לא רצוי, בהתחשב בממדי העולם הקטנים, שאלוהי ישראל ישפוך את חמתו על הגויים, משום שגם לנו צומחות מזה צרות, אבל אין גם צורך להפריז באהבה להם. סוף־סוף אנחנו היינו הראשונים בתור.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47288 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!