רקע
רות בונדי
שאלו לשלום השלום

שנה טובה במדינה זו פירושה רק אחד: שנה בלי חללים. כל השאר – שגשוג ופריחה, שמחה וששון, שהבריות מאחלים לעצמם ולאחרים – נראים משניים וחסרי חשיבות. אפשר לאחל גם שנת שלום, כתזכורת, אם כי אין כיום במדינה איש המאמין בלב שלם, ששנים־עשר החדשים הבאים עשויים באמת להביא את השלום או אף לקרב אותו אל הישג היד. האיחולים אינם לשנת שלום אלא לשנה בלי מלחמה, וגם זאת אינה מובטחת לנו. אם נעבור את הקיץ, אומרים אנשי הבטחון, אז עד לאביב הבא – לפי כל הסימנים, תהיה לנו רק לחימה מקומית. זה הכל, במקרה הטוב, איפה האשליות על שלום נראה־לעין של שלהי מלחמת ששת הימים, איפה הצהרות המומחים על שמונה, שש, ארבע שנים הדרושות למצרים כדי לשקם את צבאה? עכשיו אנחנו נוהגים בזמן בחסכנות גדולה יותר, סופרים אותו בחדשים, בחצאי שנים לכל היותר. יונת השלום, שנראתה מרחפת על גגות ירושלים בקיץ 1967, השאירה מאחוריה רק כמה נוצות מרוטות ונעלמה. אולי היא יושבת בשווייץ, בבית־החלמה לרגלי ההרים, ואולי אכלו אותה אי־שם במזרח התיכון, ממולאת באורז ובצנוברים.

עקרון עולם התיאטרון, שההצגה חייבת להימשך, יקרה אשר יקרה, יותר משהו נחוץ לקהל הצופים – היכול בהחלט להתקיים בלעדיה בתנאי שמחזירים לו את כספו – הוא דרוש לאנשי הבמה. ההצגה חייבת להימשך, כי בה קיומם, בה בטחונם, בה סיפוקם, בה תהילתם. המדינה נמשכת, קורה מה שקורה, כאילו ישבנו בלבה של אירופה, עם גלי שביתות ומלחמת בחירות, עם מכות במגרש כדורגל ונשיקות על שפת־הים, לא מפני שגיבורים כולנו, קרוצים מחומר חסין במיוחד, אלא מפני שזה תנאי הכרחי לקיומנו. כל זמן שרבים על מקום חניה, כל זמן שפותרים תשבצים, כל זמן שאוכלים קציצות בחורשה, כל זמן שמהססים בין מיני וחליפת מכנסיים, סימן שאיננו מפסידים מאומה מטעם החיים. ממש כאילו ישבנו בהולנד או בנורווגיה. ההרגשה שטעם החיים בכללותם נפגע עלולה להיות גרועה מזעזוע זמני על הסדר שהופרע בגלל פיצוץ בקפטריה או שריפה בצינור הנפט. הצגת החיים נמשכת כסדרה, עם הפסקות לחימה קצרות.

אף־על־פי־כן: בכל אחד מאתנו נתנו החיים במדינה נאבקת על קיומה את אותותיהם, גם אם הלחימה לא פגעה בו ישירות, גם אם לא ידע אבידה אישית. בחוסר הרצון לתכנן לטווח ארוך: לא שמאמינים בעין־הרע, אבל נזהרים, ליתר בטחון. אין מתווים תכניות לשנים, רק לשבועות, לחדשים הקרובים, וגם אז לא שוכחים להוסיף: אם לא יקרה שום דבר. ניסע לסיני, נרחיב את הבית, נשלח את הבת ללמוד באנגליה, נקנה מכונית, אם הכל יהיה כשורה, אם לא יהיו פנצ’רים, בעזרת השם. ייתכן שמבחינה זאת הגענו לתבונת קדמונים: שכל עסקינו עלי אדמות מאוד לא בטוחים, מאוד שבריריים. רק החיים במדינות חוק, סדר ופנקסי־חסכון יצרו אשליות, ולנו הוציאו את האוויר מצמיגי בטחון החיים.

מרגישים את תובענות השנים בחוסר היכולת להשתתף בגורל עמים אחרים. בעיות האחרים אינן בעיות, המתים שלהם אינם מתים. צרות עמי העולם נראות טפלות, אם הין להן השפעה ישירה על מצבנו. קתולים נגד פרוטסטאנטים באירלנד הצפונית – שהאנגלים ישברו לעצמם את הראש. המשטר הימני ביוון, זה מה שמציק לנו? איך הגנרלים היוונים לגבי ישראל? בסדר? אז כל השאר לא צריך לעניין אותנו. רק ביחס לצ’כוסלובקיה הדברים שונים במקצת, וגם אז בראש ובראשונה מפני שיש כאן הקבלה, מדינה קטנה מוקפת מכל צד. מביטים על הנעשה בעולם רק בעד משקפיים ישראליים, והם טובים רק לקריאה מתחת לאף. לא רואים למרחקים ולא לטווח ארוך.

לפעמים, כשבאות החדשות בגל גדול – הרוגים, מיקושים, שביתות, גרעונות, פשיטות, חטיפות – וכל ידיעה די חשובה כדי לספק את תצרוכת הכותרות הראשיות לשבוע שלם במדינה מיושבת, נדמה כאילו כל מה שסובב אותנו עשוי נייר קרטון ותפור חוטי זכוכית, כאילו שום דבר בממלכה האזרחית אינו יציב ועמיד בפני פגיעות. אולי זאת הסיבה, שרבים אינם להוטים אחרי שערוריות ציבוריות וגילויי־שחיתות, לא מגיבים על סחיטות ועסקים מתחת לשולחן. שלפחות כמה בתים בשדרה הראשית ייראו יציבים. מאותו המקור נובעת גם הכמיהה לממשלת ליכוד, לאיחוד לאומי, לאחידות דעות. שתהיה אופוזיציה, אבל לא מציקה, שתהיה ביקורת, אבל לא מזיקה, שלא יהיו זעזועים בתוך המדינה.

*

כל ותיקי הישוב מספרים, וכל תולדות ארץ־ישראל מאשרות את דבריהם: אף־פעם לא היתה כאן מנוחה. אף־פעם לא היו החיים בטוחים, לא לפני מאה שנה, לא לפני חמישים, לא לפני שלושים ולא לפני עשרים. אז מה לפתע החרדה, כאילו רק אתמול העבירו אותנו מגן־העדן? בארץ־הקודש היו החיים תמיד זולים יותר מבכל מקום אחר, אבל אם מתו כאן בסיטונות, הרי תמיד היה זה למען משהו. בעולם הגדול מסתלקים סתם, אבל בארץ־הקודש יש למוות ייעוד נעלה. כאן מתרגלים למוות מגיל צעיר כל כך, ולא למות סבתא או דודה זקנה, ולא למוות מקרי בתאונה, אלא למוות קרוב ומוחשי של בני הכיתה, בני המחזור בגימנסיה, חברי הקבוצה, חיילי הפלוגה. מוות בישראל איננו איום, שדוחקים אותו הרחק, אל מאחורי השנים, אל הזיקנה. הוא שייך לנעורים, וילדים חשים בקרבתו.

מי בכלל ידע חיים שלווים במאה הזאת? יוצאי רוסיה? יהודי גרמניה? ילידי תורכיה? איפה, על פני כדור־הארץ במאה הזאת, חי דור שידע בחייו רק בטחון, שלא ידע שפל כלכלי ולא רדיפות משטר, לא אימת־מלחמה ולא השפלה של עוני? רק הצעירים במערב אירופה ובארצות־הברית, שנולדו אחרי מלחמת־העולם השניה, וכך הם נראים. אם – כדברי גיתה – אין דבר שקשה לשאת אותו משורה של ימים טובים, נראה שעשרים שנות חיי שפע הן פשוט מעל כוח אנוש.

בכל עת שהורה אמריקאי, מטופל בבנים מגודלי־שערות, ספוגי־סמים ואכולי־ספקות, מלווה את דברי התלהבותו על הצעירים הישראליים האמיצים, הסטודנטים שרק לימוד מקצוע נגד עיניהם, בהרהורים נוסח אבל־מה־יהיה־כאשר־יהיה־לכם־שלום־וגיאות־כלכלית, אנחנו רק מחייכים: אין מה לדאוג. כאן במדינה הזאת מנוחה לא תהיה. הסביבה, פשוט, אינה בנויה לכך. כאן נלחמו היבוסי והקנזי, הכנעני והפלשתי, האדומי והאשורי. כאן היה תמיד שמח. משום כך האיזור הוא ערשׂ הדתות, כי בלי אלוהים הדעת היתה נטרפת.

אלוהים נעשה עתה מצרך־השנה בכל בית ישראלי, אפילו באימרה היום־יומית מעל עתון הבוקר (עם כל בשורות איוב) נוסח “איך שהמדינה הזאת בכלל מתקיימת, זה רק בנס”, יש נסיגה מאתיאיזם אבותינו. כאשר מתחילים לדבר על נסים, אלוהים כבר מאחורי הדלת. נראה כי, כאשר יש לבחור בין האמונה בכוח האדם ובין האמונה בכוחו של אלוהים, ידו של האחרון על העליונה. אולי מפני שאנחנו מכירים פנים אל פנים את האנשים, הנושאים בעול האחריות הממלכתית, אבל את אלוהים רק מתוך הקריאה.

אדם יכול לחיות במדינת ישראל של ימינו כיצור נורמלי, פחות או יותר, רק אם הוא מפתח בעצמו נוגדנים, המגינים עליו מהתרגשות, מצער, מפחדים, ממתח, מעצבות. וכל אחד נוהג על פי טיבו. מה שנראה כהתעוררות דתית, כהתעניינות גוברת באמונה באלוהי ישראל, זאת רק הדרך הטבעית הסבירה להתגבר על מועקה. האחריות לגורל המדינה נראית כמעמסה גדולה מכדי שבני־אדם יוכלו לשאת בה, ועל־כן מוטב להאמין, שיד ההשגחה העליונה בדבר, שאנו ממלאים רק את רצון אלוהי ישראל, שיש כוח עליון המנחה את צעדינו. ואז לא מתרגשים עוד מיחס מספרי של שניים מול מאה, לא מתחזיות מומחים בלונדון או וושינגטון נוסח “כמה שנים יכולה ישראל לעמוד במעמסה הכלכלית”, לא מחישובי ילודה ולא מאנלוגיות היסטוריות, לא מידידים ולא מאויבים. אולי העתיד אינו נראה ורוד לפי ההגיון, אבל אלוהים אינו פועל לפי ההגיון, כידוע, אלא לפי מצבי־רוח.

נפשות הנוטות מטבען לאופטימיות מתגברות בדרך כלל על הרהורים נוגים בשיטת פוליאנה, שראתה תמיד את שולי הכסף מבעד לעננים הקודרים. איבת הערבים היא לטובה, כיוון שהיא מחשלת אותנו, נותנת לנו אפשרות להתגבש כאומה; הטרור לטובה, כיוון שהם שומרים עלינו בפני שאננות ובטחון יתר; חטיפת מטוס ט.ו.א. לטובה, כיוון שהיא תפנה את תשומת־לב העולם למה שהיה רק בעיה שלנו; מתח החיים לטובה, כיוון שהוא מקנה לכל אחד מאתנו הרגשת יעוד; המלחמה עם הערבים לטובה, מפני שהיא מונעת מלחמות יהודים. וכאשר אחרי שבועות של דקירות שיגרתיות באים כמה ימים טובים, מגיעים פנטומים או צה"ל יוצא לפעולה מרשימה, מצב הרוח עולה מעלה־מעלה וכל הדאגות להסדר בעתיד הרחוק נראות מיותרות.

אחת הדרכים להתמודדות עם עצמת המאורעות היא לא לתת להם לחדור עמוק מדי לעצמות. מה שנראה לפעמים כאדישות – מול הפגזות, פיצוצים, התנכלויות, תפיסת חבלנים, הפעלת מטוסים, – הוא פשוט הפעלת מנגנון להגנה עצמית: רוצים לאכול, לאהוב, לצבור כסף, לגדל ילדים, לעלות בסולם, לישון בצהריים, ללכת לקולנוע: לא שמים לב למה שקורה אלא אם זה הכרחי, מצמצמים את גבולות העיירה ששמה ישראל לתחומים קטנים עוד יותר, אפילו לגבי אותם התצלומים הקטנים של הנערים בציפיה לחיים שנהרגים יום יום ושבוע שבוע. כבר אין מתאבלים עליהם באותו אבל גדול, צורב, נוקב, כל זמן שהמוות אינו נוגע ישירות; כל עוד לא פגע בשכונה, בקבוצה, במושבה, בבית־הספר, במוסד, בידידים, במשפחה. הלב מתקשה ביודעין: יחסית לכוחות האויב ולאורך הקווים, 360 ההרוגים מאז מלחמת ששת הימים זה לא מספר גבוה.

כאשר הבעיות נראות גדולות מדי, מקטינים את הקומה, שמים סכים על העיניים. בדיוק כמו בילדות, כאשר איש לא ידע לתת מענה לשאלה המטרידה, איפה נגמר היקום ואיך הוא התחיל, מה גילו ומה ממדיו. פשוט, מוציאים את היקום המטריד הזה אל מחוץ לתחום. כאשר גדלים ומתבגרים ואין יודעים פתרון לבעיית הערבים – ואכן, ככל שמתקדמות השנים הולך וקטן מספר בעלי הפתרונות הבדוקים בציור ובכתב – למה לבזבז כוחות ועצבים על השאלה “מה יהיה הסוף?” “מתי?” חיים מאחורי החומה הבטוחה של השכונה היהודית ולא מסתכנים, לא בגוף ולא בנפש. כבר לא נוסעים לעזה לקניות, סתם ככה, כמו בחדשים הראשונים אחרי המלחמה, כבר לא מטיילים בגדה בכבישים נידחים וכבר לא פותחים בשיחה עם העוברים לצדי הדרכים כדי לשכנע אותם ביתרונות החיים בצוותא.

הצלחת ארגוני החבלה היא לא במה שהם גרמו ליהודים, אלא במה שעשו לערביי השטחים. הם הפחידו את האנשים, שהיו מוכנים לשיתוף פעולה, הם קוממו את אלה, שנהגו בהגינות יחסית כלפי שלטונות ישראל. בעוצר־לילה, בחיפושי־בית, בבדיקת רשיונות, במעצרי חשודים אי־אפשר להבדיל, ומכונה לבדיקת כוונות עדיין לא הומצאה. לא רק באבידות ברכוש ובנפש, ולא בהתשה הצדיקו החבלנים את קיומם, אלא במכשולים הנוספים ששמו בדרך אל נסיונות הידברות, ידידות, שכנות. שנאה צומחת מעצמה, כמו יבלת, אבל אהדה יש לגדל משתילים, בתנאי אקלים לא־נוחים, במאמץ־רב. לשנוא קל יותר לכל הצדדים.

ברור, שאנחנו חיים בתקופה היסטורית ועלינו לנהוג בהתאם לכך. השאלה היא רק, מה זאת בעצם תקופה לא־היסטורית, איך יודעים שבא תורה וכיצד מתנהגים אז? נראה, שימים לא־היסטוריים אינם נחשבים, הם כעין חופשה כללית, שאפשר להשתולל בה, להתפרק, לרדוף תענוגות, להתהלך בשבילי החיים בקבקבים ובלי גופייה, בשעה שבתקופה היסטורית חייב האדם לנהוג כאילו הוא חי בכלוב זכוכית ועיני האנושות לאלפיים השנים הבאות נעוצות בו, מתוך ידיעה ברורה, כי בבוא הימים הוא יהיה לחומר לימודי. אם גם לא אישית, סוף־סוף גם לתנ"ך לא נכנסו כל גיבורי ישראל בשמם המלא, הרי לפחות בתור קבוצה מוגדרת, כאנשי ירושלים האיתנים, או תושבי בת־ים גימל האמיצים.

הצרה היא רק, שאי־אפשר לסמוך על ההיסטוריונים המודרניים. אין להם העקביות של רושמי תולדות האומה בימים עברו. לפנים, אם נכנסת פעם כנבל, נשארת נבל, צויינת כגיבור, נשארת גיבור. אבל כיום משנים את הערכת האישים והתקופות כל כמה שנים, אחרת לא היה לחוקרים הצעירים די חומר היסטורי לעבודת הדוקטור. יכול לקרות, שכאן אתה משתדל להיות אור ומופת לדורות, תורם לפאנטומים, קונה מלווה־בטחון, הולך לחפור תעלות בישובי ספר, מטפל בעולים, עובד בהתנדבות בהג"א, שולח שי לחייל וביום מן הימים יכתוב איזה אידיוט מלומד כלאחר־יד: בשלהי שנות הששים מסתמנת כנגד עינינו ירידה כללית בתחום המוסרי של יושבי השפלה.

לא רק שאומרים שלום ואין שלום. בזה אין כל חידוש מבחינה היסטורית. אומרים שלום שלום ואין יודעים איך לתאר אותו. כאשר אתה מנסה לראות נגד עיניך שלום במזרח התיכון, הדמיון בוגד בך. גולדה מאיר תערוך ביקור ממלכתי בבגדאד, שירות־החובה בצה"ל יבוטל ובמקומו ייצאו קבוצות חיל־שלום לסוריה, ללמד את ילדי הפלאחים מדעי טבע בשיטה אור־קולית. פועלי פורט־תאופיק ישבתו שביתת אהדה עם פועלי נמל אשדוד, נציגנו בשוק המזרח־תיכוני המשותף ידון עם עמיתו המצרי על בעיית מחירי הכותנה. כאשר מעלים את הדברים על הכתב, הנייר מחייך. אולי במערב־אירופה אפשרי מפנה כזה תוך עשר שנים; כאן, במזרח התיכון, בקלחת התככים, המהפכות והמהפכות־שכנגד, ההצהרות המפוצצות והחוזים המופרים, נראים הדברים בלתי־מציאותיים לחלוטין. אבל גם מדינת ישראל היתה בלתי־ריאלית כל זמן שלא קמה. וייקבצו שבטי ישראל מכל קצווי תבל אחרי אלפיים שנות גלות, זה נשמע אוטופי לחלוטין. לפי ההגיון אנחנו לא־קיימים עד היום הזה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!