נראה שהיהודים אופטימיים ללא תקנה, אם כל כמה חדשים הם מאבדים מנת אשליות ותמיד נשארות עוד אשליות להפסיד לאכזבה הבאה מיחס העולם כלפינו. כל כמה שאנחנו מפוכחים וכל כמה שאנו מצהירים אין־לנו־על־מי־לסמוך־אלא־על־עצמנו, הרי בתוך תוכנו אנו מצפים תמיד מחדש להוכחה, כי טעינו. פשוט קשה להתרגל למחשבה, שאנחנו, קומץ קטן כזה, עומדים לבדנו מול העולם.

עברו כמה שנים טובות עד שנכנס לתודעתנו שאנחנו, תחילה שש מאות אלף ואחר־כך מיליון ועתה שלושה מיליונים, חייבים לעמוד מול שבעים, מאה מיליון ערבים וכאשר השתכנענו כי הדבר לא רק אפשרי, אלא גם לא נורא כל כך, התרחבה החזית בהדרגה. ברית־המועצות, הדמוקרטיות העממיות, ארצות האיסלם, הגוש האפרו־אסיאני, צרפת, בריטניה, ארצות־הברית, אפילו הולנד ושוודיה – כולן יושבות לדין עלינו. לפעמים נדמה, כאילו כל כוחו של ארגון האומות המאוחדות בא רק לדון אותנו, כאילו כל המנגנון הענק הזה לא נברא אלא כדי לגנות את ישראל, הפעולה היחידה שהוא מסוגל לבצע ביעילות; באחדות־דעות ובמהירות. ואולי מטיל או"ם, בדומה לאלוהים, את כל החובות ואת כל המצוות על שכמו של העם הנבחר. הגויים יכולים לחטוא על ימין ועל שמאל, לפלוש, לכבוש, לדכא, לשעבד, להפציץ, להשמיד, להפלות, לחסל, כי לא עליהם החובה להגשים את הצדק העליון עלי אדמות.

וכאשר אתה עומד מול בניין הזכוכית האפרורית על גדות האיסט־ריוור, מתחשק לך להרים את גוש הברונזה הניצב מול הכניסה ולהשליך אותו, לא כדוד, אלא כגלית, אל תוך חזית החלונות: באיזו זכות, ריבונו של עולם, באיזו זכות ניתן לברית־המועצות לשבת לדין עלינו, זמן כה קצר אחרי שחנקה את צ’כוסלובקיה מחדש? באיזו זכות מגנה אותנו הודו, בשעה שאחרון הפליטים בעזה הוא מלך לעומת מנת חלקם של מיליוני אזרחיה? באיזו זכות העליונות המוסרית הזאת של בריטניה וצרפת וארצות־הברית, אם לא בזכות גדלן; הלווייתנים יכלו להרשות לעצמם, מאז ומתמיד, מוסר שונה מזה של דגיגי הרקק, אבל מעולם לא נעשה הדבר בצדקנות גדולה יותר מאשר תחת סמל האומות המאוחדות.

רק בן עם קטן יכול לדעת טיבה של אותה הרגשת חוסר אונים, התמרדות ורצון להראות לכל, כי להיות גדול אין פירושו להיות טוב יותר או צודק יותר. האיש הקטן רוצה לשבת תחת תאנתו הקטנה והעם הקטן על חלקתו הקטנה, וקשה להם להשלים עם המציאות האומרת, כי זה הקטן גדול יהיה יפה רק לברית מילה, ובחיי העמים – הקטנים נשארים קטנים, והגדולים משחקים בהם בשחמט. מבחינה מסוימת מאבקה של ישראל הוא מלחמתן של כל המדינות הקטנות על זכותן ללכת בדרך שלהן, בלי רשות האחים הגדולים, אך אחרי כניעתה של צ’כוסלובקיה לא נשארו הרבה מועמדים למלחמה בגוליברים. אולי גם אנחנו היינו מעדיפים לפרוק את הנשק ולמצוא מקלט תחת הכנפיים המגינות של מעצמה גדולה, אבל למזלנו אין איש רוצה בנו.

לא היתה הוכחה טובה יותר לציפיה החוזרת לכל סימן של הבנה, אהדה או ידידות, מאשר ציטוט אותם העתונים המעטים בעולם, שהצדיקו את פעולת צה"ל בנמל התעופה של ביירות ולו רק בצורה חלקית. עתון תורכי אחד הבין לרוחנו; עתון שווייצי אחד אמר, כי בתנאים מסוימים אין לישראל ברירה אלא פעולת תגמול; שני עתונים צרפתיים הזכירו גם את קרבנות מחנה־יהודה, ואילו היו מגיעים לידנו עתון מגיניאה החדשה או בורונדי, שפירסמו שתי מלים של הבנה לעמדה שלנו, היינו מצטטים גם אותם בהבלטה מול מבול עתוני אמריקה, קנדה, שוודיה, נורווגיה, דניה, מערב־גרמניה, צרפת, אנגליה, דרום אמריקה ואפילו הונג־קונג, שכולם זועזעו בגלל הפעולה הישראלית המוגזמת.

ומה, נאמר, היתה פעולת תגמול לא מוגזמת, כלומר סבירה, מתקבלת על הדעת? השמדת מטוס ערבי בשדה תעופה זר יחד עם נוסעיו? זהו מזלנו הביש: אילו היינו אנחנו מחליטים לחסל מטוס עם נוסעיו בשעת המראתו, היתה הפעולה שלנו מתבצעת כמתוכנן, ולא רק חלקית. אילו היו כל המוקשים, כל הפצצות, כל חומר הנפץ שהונחו בשנה האחרונה בישראל פועלים לפי המתוכנן, ופוגעים כפי שנועדו לפגוע, היה מצבנו הדיפלומטי טוב לאין ערוך. כושר ההתנגדות תמיד בעוכרינו.

הנה, אהדת העולם היתה לצדנו אחרי התקפת הערבים על מטוס “אל־על” באתונה, ואנחנו, טיפשים, במקום להמשיך לצבור אהדה על־ידי כמה חטיפות והתקפות נוספות על מטוסינו, הולכים ומקלקלים הכל. אילו היינו מוכנים להקריב כמה אניות “צים” בתוספת, למידה טובה, היתה אהדת העולם מבעבעת, ואילו היינו קצת יותר רחבי־לב ונותנים לכמה פצצות שהונחו בבתי קולנוע ובמקומות ציבוריים להתפוצץ, היתה אהדת העולם גולשת על גדותיה. אבל אנחנו, כל מושגינו מעוותים: מעדיפים לשמור על החיים מאשר לצבור דברי נועם של העולם; רציתי לומר של הגויים, אבל זה לא היה הוגן לגבי כותב מאמרי הגנאי הלא־מעטים, שהם מבני ברית, כי גם לזכותם יש לומר, שאין הם רואים את בעיית המזרח התיכון מנקודת ראות של לאומנות צרה, אלא משקיפים על העולם כצופים מן הצד ורואים את ישראל מה שהיא באמת: מדינה שקמה בטעות. ההבדל בינינו ובינם רק ביחס החשיבות לשתי מלים: קמה או טעות.

ארבעים וכמה מדינות קמו מאז מלחמת העולם השניה, וסביב אף אחת מהן לא היו מהומה ורעש זמן ממושך כל כך כמו סביב ישראל, לא היו כל כך הרבה נותני עצות ליד עריסתה וכל כך הרבה משגיחים על התנהגותה. שני שרי־חוץ או שני ראשי־ממשלה נפגשים בקוסטה־ריקה או בלסוטו במסגרת אחד ממבצעי הכר־את־העולם־על־חשבון־משלם־המסים, ובמקום לדבר על מזג האוויר וטיב המסעדות מנסחים בפומבי את דעותיהם על הסכסוך במזרח התיכון. למה כל העולם בעל־בית דווקא אצלנו? רק מפני שהבאנו על ראשם את צרת האל האחד עם כל איסוריו?

ברצון היינו מצטרפים אל הוגי־הדעות וההיסטוריונים, הרואים את התפתחות האנושות בפרספקטיבה נכונה וקובעים, כי היא צועדת לקראת עולם של ענקים, ללא עמים קטנים, לולא חשנו בנפשנו, כי כל חיינו תלויים באמונה, שחשוב שעם ישראל ימשיך להתקיים. ולא מפני שאנחנו סובלים מהרגשת עליונות וחושבים, כי היהודים דרושים לאנושות כשמרים ללחם, כחמצן למי סודה, כנושאי הקידמה או כעדות חיה לאלהים עלי אדמות, אלא מחוסר ברירה. עכשיו, כאשר טעמנו, אחרי אלפיים שנים של ישיבה בין הגויים, טעמה של חירות; עכשיו, כאשר אנחנו יודעים את ההבדל בין תלות ועצמאות; עכשיו, יש בפנינו רק אפשרות אחת: להיאבק על המשך קיומנו בכל דרך הנראית לנו.

מי שחסר תחושה היסטורית, העולם מספק אותה לו ללא תשלום: או"ם מגנה, האפיפיור מבכה מטוסים, הפולנים מוציאים מן הגנזך את פניני כתביו של יוליוס שטרייכר, ולפתע אתה חש, כי חוץ מן העובדה, שקמה המדינה המשוגעת הזאת, לא השתנה הרבה במשך הדורות: היהודי נבדל מחברת העמים מפני שהוא יהודי, אבל אם בעבר היה מחוץ לחוק העמים, כיום הוא היחיד שהחוק ומוסר האומות חלים עליו. אילו נהג כל עם אחר בדיוק כמונו, לא טוב יותר ולא רע יותר, היתה איזו מדינה קמה להגנתו, מתוך אחוות־דת או אחוות־גזע או אחוות־שפה או קירבה מדינית. מישהו היה אומר: אחינו אתה.

לפעמים אתה מרגיש, כאילו גם עליך הלבישו שוב את בגדיו השחורים של היהודי הנצחי, ואם הוא איננו עוד היהודי הנודד, הרי זה רק מפני שהוא נאחז בשיניים ובצפרניים באדמה הזאת. השנים האחרונות עשו את הישראלים ליהודים יותר, כיוון שהם נוכחו לדעת, כי גם כאן, במדינה עצמאית, אין מנוס מנטל היהדות, כי גם כאן נושאים את עול ההיסטוריה היהודית כלבני פרעה. לאט־לאט, מי במוקדם ומי במאוחר, מגיעים למסקנה, כי להיות ישראלי פירושו להיות יהודי, רק עוד יותר.

לפעמים, כאשר החדשות המרעישות באות בתכיפות גדולה מדי – חטיפה, הפגזה, מיקוש, פיצוץ – וכאשר מספר הנופלים בשבוע גדול ממה שהתרגלנו, כדבר שאין מנוס ממנו, אחרי כמה ימים מדי של מתח, באה עייפות מעיקה: כמה זמן אפשר להחזיק מעמד? נראה שאפשר, שנים רבות, חיים שלמים, בעיקר אם הם נמשכים כרגיל: מכונת־תופת מתפוצצת במחנה־יהודה, ואחרי שעה ממשיכים למכור עגבניות וחבושים. מוצאים חומר־נפץ באולם קולנוע וממשיכים בהקרנה, לא מפני שאנחנו אמיצים או אדישים מדי, אלא מפני שנוסח החיים כאילו־לא־קרה־מאומה הוא הדרך היחידה לשמור על מידת־מה של איזון נפשי. לולא המשכנו לחיות את החיים כרגיל, עם חגיגות בר־מצווה ותצוגות אופנה והצגות בכורה, ספק אם היתה לנו תקווה לזכות אי־פעם בחיים רגילים.