הציונים הטובים מתו בחוץ־לארץ והשאירו אחריהם הרבה תעודות מטעם קרן־היסוד והקרן־הקיימת, הסוכנות היהודית ועליית הנוער, המעידות על פעלם הברוך למען ארץ־ישראל. ציונות היתה מיצרך הגולה, כמו השקל וקופסת “עמי” הכחולה, כמו נאומים של נחום סוקולוב ותמונת הרצל במסגרת כהה. אנשים עלו ארצה כדי לשכוח את בעיות ההגדרה הלאומית והזהות היהודית, להיפטר מכל עסקי הציונות אחת לתמיד. אולם ככל שמרבים לשבת בארץ מתחזקת האמת המעציבה, כי גם כאן, במדינת ישראל, אי־אפשר לחיות בלי אותה הציונות המיושנת, הגלותית, המעייפת. כלומר אפשר לחיות, כשם שחיים באיי באהאמה או במאיורקה או בכל מקום אחר שהאקלים בו נוח והשמש חמה והחופים טובים לרחצה, גם לחיות וגם ליהנות, רק שבימים קשים נשארים ללא מגן, ללא משענת, ללא עורף, ואין שום סיבה לא לחפש מקומות־מרעה טובים יותר. אורזים את החבילות וזזים הלאה.

מי שעולה ארצה מתוך אמונה שמקומו של יהודי בארץ־ישראל, על־פי־רוב בתוספת דחיפה מצד הגויים – מלה, יריקה, מכה, איום – נדמה לו, בסחרחורת הישראלית הראשונה, כי הציונות מתה עם עלייתו ארצה. פשוט מאוד: אם ציוני – שיעלה ארצה, ואשר לכל הנותרים, או שהם ידידי ישראל או שלא. עובר קצת זמן עד שאדם נוכח לדעת, כי אותה ציונות מימי נעוריו, אותן ההרצאות של שליחים מארץ־ישראל במועדון ריק למחצה, אותם ויכוחים אין־סופיים על עם ולאום ונאמנות וזיקה לארץ־ישראל ברחובות הליליים בדרך הביתה, אותם גישושים אחרי משמעות החיים, אותו חנק למשמע “התקוה” בעברית ולמראה דגל כחול־לבן מתבדר ברוח ממשיכים להתקיים, נולדים כל פעם מחדש.

השאלות המטרידות את האינטלקטואלים האמריקאים: איפה אני יכול לתרום את חלקי לאנושות, כאן או בארץ־ישראל? האם ארץ־ישראל תהיה שונה מכל מדינות העולם? האם המדינה זקוקה לי אישית? כולן נשאלו שוב ושוב בחמישים השנים האחרונות, כל פעם במקום אחר, ועתה כאז נקרעים ציונים בין האמונה בנכונות רעיון לבין מציאות־החיים, עתה כאז הם מנסים לדחות את הצעד המחייב, המכאיב, של ניתוק מארץ־מגוריהם. הציונות באה על היהודים גלים גלים, ועל כל דור להיאבק עמה כאילו הוא הראשון לעליה.

כאן, בארץ, שמנו את הציונות במרכאות מתוך אותה עליונות שבאה עם הזהות הישראלית החדשה, וגיחכנו קצת על היהודים הגלותיים בשיקאגו או בבוגוטה, המתייחסים לדברים ברצינות. אם הזדמן לנו להתארח בקהילה יהודית רחוקה או מבודדת, שיחקנו את המשחק הציוני, כדי לא לקלקל להם אשליות, ולא לחבל במאמצי המגבית. משום כך גם היו הפגישות הראשונות בין הישראלים

ויהודי ברית־המועצות על אדמת רוסיה מרגשות כל כך: הציונות יצאה מספרי־הלימוד, מבולים, מחדרו של הרצל בטיול השנתי, איבדה את המרכאות, היתה לדבר ממשי, קיים. עובדה, אפשר לבדוק לפי עתוני השנים האחרונות: “הציונות” השתחררה מאזני־החמור שעשו מאחורי גבה.

אולי ציונות היא עניין של גיל, כמו דת. הרי לפני עשר שנים לא היה איש – חוץ מאי־אלה עסקנים בקונגרס היהודי העולמי או בברית העברית העולמית או בתנועת נאמני העליה ומיני מוסדות אחרים, שנפש ישראלית מצויה אינה יודעת מה טיבם המדוייק – מבטא את המילה ציונות מבלי להסמיק. שלא לדבר על ביטויים נעלים כמו אהבת ישראל או חיבת־ציון, שהשימוש בהם היה אסור מגיל חמישים ומטה. אפילו את האהבה לארץ־ישראל ניסינו להסוות, פן יגלו את חולשתנו; אמרנו: אני פשוט אוהב את השמש הישראלית, את הירח האדום עם רדת הלילה, את ריח הפרדסים באביב, את הים ביום סערה.

לציונות היו פנים רבות ופירושים רבים, הכל לפי המציין והמצטיין. ציונות היתה שם נרדף להטפת־מוסר, למלים נבובות, לסיפורים בעלי מוסר־השכל, לפטפוטי־סרק באיצטלה של אידיאלים והיא התייחסה לא רק ליהודים. אם ציונות פירושה אמונה בשליחות ישראל בין הגויים, הרי לעמים רבים לאורך ההיסטוריה היתה ציונות משלהם, רק בשמות אחרים. היתה ציונות יוונית וציונות ספרדית, היתה ציונות אנגלית של האמונה בשליחות האדם הלבן הנאור. יש ציונות סינית ויש ערבית, ומה שמבדיל ביניהן לבין ציונות ציון הוא דבר אחד: עמים אחרים יכולים ביום מן הימים לזנוח את הציונות, לקפל את המפרשים, להניח לשליחויות ויעדים ולהתרכז בחיי פנים, אבל מדינת ישראל מרוכזת רק בעצמה מאבדת חלק מזכות־קיומה.

גם אם מוכנים לזנוח את כל השאיפות של אור לגויים וקרן־לייזר לעמים, אם רואים בישראל רק מקלט ליהודים, גם אז אי־אפשר בלי ציונות, אחרת תהיה גם ארץ־ישראל בבחינת אוגנדה, ריכוז שאפשר לחיות בו בלי חשש פוגרומים. אם תהיה ארץ־ישראל מקום מבטחים רק לאנשים החיים בה, שנולדו בה ושיוולדו בה, הרי צודקים הלאומנים הערבים, הרואים בנו עוברי־אורח הנוטים ללון. בין התפיסה של מדינת ישראל לאזרחי ישראל לבין תפיסת ארגוני הפלשתינאים – המסכימים להשאיר בארץ־ישראל כל מי שנולד בה לפני קום המדינה או צאצאי יהודי המזרח, שחיו בה לפני הצהרת בלפור – מבדיל רק מרחק של פירושים. ארץ־ישראל חייבת להיות מקלט של כל היהודים בכל הזמנים, אחרת גם ליושבים בה כיום אין זכות עליה. ארץ־ישראל בלי ציונות יכולה להיות מדינה ישראלית ומדינה דו־לאומית, אבל לעולם לא מדינת היהודים. אולי מבחינה כלל־אנושית אין חשיבות רבה לשאלה אם יש או אין מדינה ליהודים, אבל מי שחי בישראל ולא רק מתקיים בה, זקוק לתחושה שיש משמעות לקיום מדינת היהודים מעבר לתעודת־אזרחות.

מלחמת ששת הימים הבהירה זאת ביתר שאת, הכריחה אותנו לערוך ספירת־מלאי כללית, לבקש משענת בדת, בתנ“ך, בציונות. אם לפני מלחמת ששת הימים אפשר היה לחיות בישראל בלי התחייבות רעיונית, ציונית או אחרת, פשוט לעבוד, לגדל ילדים, לשתות בירה ישראלית וללקק בול עברי, הרי מאז יוני 1967 חוזרת שאלת מהותה של ארץ־ישראל, שהתווכחו עליה פעם בקונגרסים עם צילינדרים וזקנים. אתה חייב לענות, לפחות לעצמך, אם יש לנו זכות על ארץ־ישראל, אם אין. מכאן לציונות, או ל”מצפן", רק פסיעה אחת.

גם לפני־כן חיפשנו אישור, אולי בתת־ההכרה: התעניינו בארכיאולוגיה, כיוון שבה עדות חקוקה באבן, שטר לבעלות על ארץ־ישראל. טיילנו על־פני הארץ, לא רק כדי לצלות סטייקים על כירה ניידת אלא גם כדי לחוש השתייכות בחול הלח של חוף טנטורה, בריח המרווה שעל הר הכרמל, באוויר המבהיק מעל ים־המלח, בידיעת הארץ, במעקב אחרי ציפרים. אבל בא יום, ומתברר, כי לאהוב את הארץ לא די. בדרך־כלל זה קורה במצב של התגוננות, מול שאלות זרים, התקפות סטודנטים מן השמאל, שיחה עם ערבי מן השטחים, ויכוח עם יהודי ליברלי, האוהב את האנושות כולה. הולנדי או איטלקי אינו חייב להוכיח, לא לעצמו ולא לעולם, כי הוא שייך לארצו והיא שייכת לו: בישראל אתה עדיין זקוק לאישור, לפתק מן הלשכה העליונה.

אתה זקוק לציונות על כל צעד ושעל. אחרת באמת ייראו כל ההקלות וההנחות וההלוואות הניתנות לעולים כאפליה: אנחנו בנינו ואנחנו נלחמנו ואנחנו משלמים מסים, מבחינת ההגיון מגיע לנו לפחות מה שנותנים ליהודי אמריקאי, שהיו נחוצות לו עשרים שנות ציונות ומכה אחת על הראש מכושי במעלית, עד שהיה מסוגל להחליט כי מקומו בישראל. למה לא לנהוג כמו כל מדינת־הגירה: מי שבא בא, ועוד אומר תודה רבה. אולם, אם כן, עלינו לנתק את עצמנו מן העם היהודי: לא לבקש את כספי יהודי הגולה ולא את השפעתם, לא את אהבתם ולא את כוחותיהם, לא לצפות לעלייתם היום, מחר, בעוד עשרים שנה. מדינה קטנה של בעלי לאום ישראלי. אלבניה במהדורה עברית משופרת, כל עוד תחזיק מעמד.

ציונות היא הזכות לשכנע אדם להתיישב בישראל. שנים רבות פחדנו לקבל על עצמנו את האחריות: אולי בן־גוריון תבע עליה בשם האומה כולה, אבל כל אחד מאתנו באופן פרטי נהג זהירות אם נתבקש לעוץ עצה למכרים ולידידים ולקרובים מחוץ־לארץ, אם לא חי במדינת מצוקה: יש צדדים לכאן ולכאן, יש לשקול היטב, התאקלמות בישראל היא ענין של אופי. אבל אם אין אמונה לשכנע לעליה כצעד הנכון שיהודי בימינו יכול לעשות אותו, אין גם כוח למנוע ירידה, בעיקר בימים קשים. באיזו זכות נשכנע אדם מחוסר־עבודה לא לרדת, אמרנו לעצמנו בימי המיתון והבדיחות על אחרון־המכבה־את־האור־במדינה. בזכות הציונות, בזכות האמונה כי יש לדבוק בישראל בימים טובים כבימים רעים, אבל אדם למוד הצדקנות של ותיקי הארץ פוחד מצביעות, מהטפת־מוסר ומ“ציונות”, ובודק את עצמו: ואני? האם אני הייתי נשאר בלי תעסוקה ובלי דירה, בימי רעב כבימי שחיתות? אתה אומר לעצמך כן וכן וכן, אחרי מלחמת ששת הימים ביתר בטחון מאשר לפניה. גם אם היה כאן משטר קומוניסטי או פאשיסטי? אתה עונה כן, גם אז, כדי להילחם נגדו, ומקווה שלעולם לא תינתן לך הזדמנות להוכיח את כנות ה“כן”.

ציונות היא מידת האחריות שאתה מרגיש לדברים שאינך אחראי להם. אחריות לשכונת הקטמונים ואחריות לזונות בנות שלוש־עשרה, אחריות לזקנה נוברת באשפת־הלילה של שוק הכרמל, אחריות למשחקי כדורגל שנמכרו, לחסכונות שנגנבו. ציונות היא מידת הבושה שאתה מרגיש בגלל תייר שרומה במלון, בגלל סטודנטית שנאנסה בצד הכביש, בושה על צלבי־הקרס בבתי רופאים, על לכלוכך בבית־שימוש ציבורי. ציונות היא זכרון מעורפל של חלום “אלטנוילנד”, ארץ טובה יותר, נאורה יותר, יפה יותר, של ציפיות לצדק, לסובלנות ויחס של כבוד. יודעים, המציאות במדינה מודרנית שונה מהחלומות. יודעים, אין דבר גרוע מאוטופיה המתעלמת מטבע אנוש, אבל ברגע שנחדל להאמין כי מדינת ישראל יכולה להיות טובה יותר, אנושית יותר, תרבותית יותר, מוותרים על ציון ונשארים רק עם הרפובליקה הישראלית. אולי השורש של הרבה צרות בימינו הוא הגישה המציאותית לחיים, הפילוסופיה של “עם ככל העמים”, “לא תחסום שור בדישו”, הרתיעה ממוסר, מפוריטאניות, מצדקנות, מציונות.

הציונות חיונית לשעה שבע וחצי בבוקר, שעת הנסיעה באוטובוס, לחריקת־שיניים במשרד רשם־הקרקעות, לרעש הבקבוקים המתגלגלים באולם הקולנוע, לשמע הרדיו המבשר בחצות הלילה כי מתוווווווק מתווווווק לו, לדיזנגוף במוצאי־שבת, ללילינבלום של כל ימות השבוע, ללוויה בבית־הקברות של חולון, להפגנת נטורי־קרתא בירושלים של שבת. עם טיפת ציונות אתה אומר לעצמך: זה העם שיש לנו, אחר לא נמצא. לשבור את לוחות־הברית היה מותר רק למשה רבנו, וגם לו – רק פעם אחת: בסופו של דבר נשאר עם אותו עם חוטא, כי טוב ממנו לא היה.

כל כך מעט נחת מתקופה, שבעצם יש בה הכל: שלום יחסי ובטחון בגבולות, שקט בגדה וגשרים פתוחים, שגשוג כלכלי ותעסוקה מלאה, מבול של תיירים, עליה גוברת מארצות־הברית והתעוררות כוח הלחימה ביהדות ברית־המועצות. ידענו מזמן שאנחנו, כיהודים, איננו עשויים לאושר, אבל שאנחנו גם לא עשויים לשלום, זאת מחשבה מדאיגה למדי. זאת תעודת־עניות נוראה לעם היהודי, אם הוא זקוק תמיד לשנאת הגויים שתשמור עליו – בגולה מהתבוללות ובארץ מהתפרקות. ידענו: ציונות היא תורה שצמחה מצרות, מסבל, מאנטישמיות, מאפליה, מפוגרומים, מאיומי־השמדה. למדנו לדעת: המדינה ניתנה לנו בזכות השואה, אבל עתה עולה החשש המעציב, שגם על אדמתו זקוק עם ישראל לשוט, לסכנה לקיומו, לאיום־המוות, כדי לא להתפורר.

פרעה הלך בדרך הלא־נכונה: כאשר יענו את בני־ישראל כן ירבו, ככל שהעביד אותם בפרך כן חיזק את לבם. הוא לא ידע מה שגם נאצר לא הצליח לתפוס, כי בעשר שנות חיים שלווים אפשר לגמור עם ישראל כלאחר־יד. אולי המודיעין של סאדאת מעודכן יותר: שלום של ממש, גבולות פתוחים לכל ארצות ערב, צה"ל כחיל־מצב רדום, טוב למצעדים וקבלות פנים לשגרירים זרים, והישראלים יגמרו את עצמם. דתיים נגד חילוניים, ספרדים נגד אשכנזים, עניים נגד עשירים, ותיקים נגד עולים. אולי אין לעם היהודי אותו זכרון ארוך שמייחסים לו אותו. אולי הוא שוכח מהר, בדיוק ככל שאר העמים, רק שלמזלו הגויים מזכירים לו, ואם שנה אחת לא מקבלים שום תזכורת באותיות אדומות ומסגרת שחורה, הזכרון נחלש.

בז’ארגון הכלכלי זה נשמע משכנע למדי: יש לצמצם את הפעילות הכלכלית, להאט את קצב ההתפתחות, כדי לרסן את תביעות השכר וצבירת הרווחים. אבל אם מתרגמים זאת לשפת החיים, המשמעות מעציבה: כשם שנחוץ איום המלחמה כדי לקיים את האחדות, דרוש איום של חוסר־תעסוקה כדי לא לפורר את המשק. כאילו אמרת, שאיננו עשויים לחירות. כאשר הכל שובתים והכל תובעים העלאות בשכר, ובהכנסות וברווחים והכל טוענים שהאנדרלמוסיה חייבת להיפסק ודרושה יד חזקה יותר ואנחנו עדיין לא בשלים לדמוקראטיה מלאה, אין מנוס ממחשבות נוגות על אנלוגיות בהיסטוריה. נכון, ההיסטוריה אינה חוזרת, ובכל זאת: גם מוסוליני וגם היטלר נראו, בראשית דרכם, לרבים וטובים – ליברלים, דמוקרטים ויהודים ביניהם – כאמצעי הכרחי להחזרת הסדר על כנו, להחזרת החיים הכלכליים לפסים תקינים.

העולם אַלים, והמתרחש במדינה נובע לא רק משנה שקטה ומעודפי תעסוקה. האנשים גילו לפתע, או ליתר דיוק גילו מחדש, אחרי הפסקה של כמה עשרות שנים, כמה חסר־אונים ושברירי הוא המימסד במדינה דמוקראטית אם הוא מוצא את עצמו מול אלימות, מול נכונות ללכת עד הסוף, ורוצה להישאר נאמן לדמוקראטיה. כאן בארץ אישרה הממשלה אלף פעמים במו־מעשיה, כי בלי כוח אין משיגים דבר, כי הבלגה והתאפקות לא יביאו לישועה. כל אחד קיבל את השיעור באולפן־החיים נוסח ישראל בדרך משלו: אחד בלשכת העבודה ואחד במשרד הסעד, אחד בעירייה ואחר בסוכנות – לאחר שביתה, לאחר פלישה, לאחר זעקה. מי שאינו צועק סימן שעדיין יש לו כוח לחכות. נכון, לפעמים מסתדרים העניינים גם בדרכי־נועם, לפעמים משיגים מה שמבקשים גם באדיבות ובגישה עניינית. אבל לא די שאי־הצדק לא ייעשה. הוא גם אינו צריך להיראות. עצם הרושם שזבנג הוא תורת ישראל על רגל אחת מעודד את הנטייה להחזיק את הנעל ביד השניה.

אולי, אילו אפשר היה להוריד את התריסים סביב מדינת ישראל כדי שהשכנים לא יציצו ולא ישמעו את הצעקות ברחוב, אפשר היה להשלים ביתר קלות עם החובבנות הנוראה והאילתורים המתמידים של הממשלה מצד אחד ועם חוסר ההתחשבות המוחלט של הציבור על כל שכבותיו במצבנו האמיתי מצד שני (לא נעים כל כך להשתמש בנימוק הבטחוני הסחוט שניצלו אותו לעייפה כדי לכסות על מחדלים ואי־סדר, אבל מה לעשות והוא עדיין קיים). אבל כאשר חושבים על הצופים בקומדיה נוסח האחים מרקס, שבה הכל מרביצים על ראשי הכל, כאשר חושבים על השבויים במצרים ובסוריה, על יהודי ברית־המועצות, שמגישים להם את הידיעות על גל השביתות כמטעמים, על התיירים שליל הציפיה בחום ובצפיפות נמל־התעופה הוא התרשמותם האחרונה מן הארץ המובטחת, על “קול קאהיר”, הנוהג בתבונה וקורא קטעים אותנטיים מן העתונות הישראלית, מתחשק להשמיע שריקה ארוכה במשרוקית המשטרה, לפנות את האולם ולהוריד את המסך. נכון, אלה נימוקים משניים, קובע לא מה שחושבים עלינו בחוץ, אלא מה שאנו עושים לעצמנו בפנים, אבל כיוון שהישראלי לסבל יולד ולא רק לעצמנו אנו חיים, שלפחות למען הציונות נדע לתקן את דרכינו: למען התיירים העלולים להיות לשונאי ישראל, למען העולים לעתיד העלולים להירתע, למען היהודים במצוקה הזקוקים לאמונה, למען המשקיעים החרדים לכספם, למען לקוחות התעשיה הישראלית על־פני העולם, למען העצבים שעוד נהיה זקוקים להם. למען השם.