לפני שהרצל היה כחול וערכו הנקוב מאה לירות ישראליות, הוא חזה את מדינת היהודים וכתב את “אַלטנוֹילנד”. בכל פעם שאני שומעת מתווכי דירות וספסרי מטבע ומיני רובצי בתי קפה אחרים מדברים על הרצלים, אני שואלת את עצמו איך הרצל הראשון היה מתייחס לכבוד שנפל בחלקו, אם היה רואה בו הוכחה נוספת כי אכן חזונו התגשם, או שמא היתה זו בעיניו שיבה לאותה הגלות, שממנה ביקש להוציא את היהודים. אמנם נכון, שבמדינה העתיקה־החדשה שלו ידעו כיצד לכבד את זכות הראשונים ואף נהגו להעניק להם אות כבוד דומה ללגיון הצרפתי, נכון שגם בתוך החברה החדשה שקמו בארץ־ישראל המשיכו להשתמש בכסף, אך הרצל אינו נכנס לפרטים של מראה השטרות או המטבעות ומסתפק בקביעת עובדה, כי בעד שני זוגות כפפות עור לבנות, שמחירן ששה שקלים, שילם דוד ליטוואק במטבע זהב וקיבל כמה מעות כסף כעודף. הכפפות הלבנות היו חלק חיוני של תלבושת הערב החגיגית לשם ביקור באופּרה, וכיום, בניגוד לשנים הראשונות של הציונות המדינית, נראה חזון בניין מפואר של אופּרה ממלכתית בחיפה יותר קרוב למציאות מאשר שימוש יומיומי במטבעות עשויים כסף וזהב.
מי שמנבא נבואת נועם על ימים נפלאים, לא זוכה בדרך כלל להגשמת חזונו בחייו. ואילו זכה, גם אז לא היה זוכה, כי חזון שהתגשם הוא מציאות, ומטבע הדברים המציאות שונה. מדינת היהודים היא חזונו של הרצל, המותאם לחלומם, לשאיפותיהם, לטבעם וליכולתם של מגשימיו מאז באזל ועד הלום; חזון שהפך למציאות בתקופה שונה ובצורה שונה ובנסיבות שונות – ובכל זאת אפשר לעבור את ארץ־ישראל עם “אלטנוילנד” כמדריך, לעתים לחייך על תמימות וחוסר יכולת להשתחרר מכבלי וינה, על סנטימנטליות וחוסר הבנה למהות היהדות, אך לעתים קרובות יותר לעמוד מלא־פליאה עד כמה לא היתה זאת אגדה. אפילו קפטריה בטבריה יש, עם תזמורת איטלקית, ישר מיוגוסלביה, “ספינות חשמל וסירות מפרשים שטות על הכנרת וגבירות מפורכסות הקונות את שמלותיהן בפאריס יושבות על כסאות עשויים ברזל גמיש בצל של דקלים, מפטפטות ועוסקות באהבהבים כדרכן במקומות מרפא ונופש”. ואם חסרים מים בכנרת והנותרים מזוהמים, הרי זה רק משום שחזונו של הרצל על ניצול כל מקורות המים כיסוד לשׂגשׂוג הארץ התגשם על הצד הטוב ביותר.
מבחינת הנוף דומה מדינת היהודים של הרצל בחלקה הגדול לאיטליה של גיתה, עם וילות משיש לבן החבויות בתוך גנים מוריקים, בין ברושים ועצי לימון הפורחים תמיד. מבחינת משחקי הספורט – טניס, שיט, כדורגל, קריקט – היא דומה לאנגליה; מבחינת סדרי האקדמיה למדעים – צרפת; מבחינת הישגי הטכניקה המודרנית – לאמריקה, ומבחינת הנקיון לשווייץ. חיפה דומה לנמל איטלקי, רק נקיה הרבה יותר, מירושלים נעלם כל זכר של לכלוך וריחות רעים שהיו נחלת העבר, שכונות הפועלים במבואות הערים נקיות ומטופחות, ילדי בתי־הספר לבושים מדים נאים ונקיים, הכל מצוחצח, ממורק, מבריק, מבהיק, מסודר, כמיטב התגשמות חלום כל בורגני ממרכז אירופה. מתוך נסיון אמיץ להיות מציאותי, יכול הרצל לתאר לעצמו בצד אנשי החברה החדשה שקמה בארץ־ישראל, גם שארית של יהודים גלותיים, שטחיים, ציניים, אנוכיים, להוטים אחרי רווחים קלים. אבל מחשבה על מדינת יהודים מזוהמת לא היה מסוגל לשאת, ולו רק בגלל הגויים. אשר לסדר, למשמעת – מאורגנת מדינת היהודים שלו כגרמניה, הכל פועל בה כמו שעון, העליה מאורגנת כמבצע צבאי, בתים נבנים במהירות מסחררת, לכל אחד מקומו, תפקידו, ביתו. הרכבות הנוחות ברשת המסועפת נוסעות בדייקנות, הערים מתוכננות היטב, ובשעת תיקונים במערכת המים, הביוב או הטלפון אין צורך לפרוץ את ציפוי הכביש, כי כל הצנרת מרוכזת במעברים תת־קרקעיים. זו מדינה של חוק וסדר לכל דבר.
מדינת היהודים נועדה להיות ראש גשר של אירופה באסיה, טריז של תרבות המערב נגד מה שנראה אז – בעידן האמונה הבלתי מסוייגת בברכת הטכנולוגיה והמדע – כברבריות. חברת מופת לאנושות כולה – ומבחינה זו אנחנו נאמנים ל“אלטנוילנד”: מה הם כל האכזבות, רגשי התיסכול, הדרישות לשינויים והביקורת על חסרונות, אם לא הוכחה לדבקות בחזון של מדינה לתפארת, אור לגויים? הרבה התקיים, בדיוק כפי שחזה: מרכז השלום בירושלים, מרפאות עיניים, שחולים מאסיה ואפריקה נוהרים אליהן, נמל בין־לאומי ורכבת כבלים בחיפה, חקלאות שיתופית ויצוא פרחים, פירות וירקות מבכירים לכל אירופה (להוציא מוסקבה ופטרבורג, זמנית לפחות). יש יינות טובים כמו הצרפתיים וגבינות טעימות כמו השוויציות, קיימים מפעלי ים המלח ובתי חרושת למלט, מנצלים את הפוספאטים וחורשים במחרשות חשמליות, שקוראים להן עכשיו טראקטורים. הונהג ביטוח מחלה וזיקנה, קיימת רשות סעד מרכזית. ובדיוק כמו ב“אלטנוילנד” – המונח “פוליטיקאי מקצועי” הוא בגדר כינוי־גנאי ופוליטיקאים חיים מעמלם, לא מהשקפותיהם; למשרות ממלכתיות בשכר נבחרים רק בהתאם לכשרון, ולמשרות של כבוד זוכים רק הענוותנים, אלה שאינם רודפים אחרי הגדולה.
מבחינה מסוימת מתחילה מדינת ישראל לדמות ל“אלטנוילנד” של הרצל דמיון שלא עלה על דעתם של החלוצים הסוציאליסטיים כובשי השממה: ישראל מתברגנת, ו“אלטנוילנד”, עם כל חידושי הטכניקה וכל הישגי המשק השיתופי, היא ביסודה מדינה בורגנית (הרצל רצה ברפובליקה אריסטוקראטית או במונרכיה דמוקרטית. אנחנו בדרך). ביתו המהודר של דוד ליטוואק, מנהיג החברה החדשה, שבו טור מדרגות לבנות ופסל אריה לידן, שתי מכוניות והרבה משרתים, טאפטים של משי, נברשות מבדולח ומזהב, רהיטים בסגנון אנגלי וטרקלין רחב־ידיים מקושט ביצירות אמנות, קרוב מאוד לבית האידיאלי לפי טעם ימינו (חסרה בו רק מערכת סטריאו).
גם בשטח התרבות והאמנות פועל הזמן לטובת אלטנוילנד: הצגות באנגלית, בגרמנית, בצרפתית, באיטלקית, בספרדית ואף “פארסות באידיש, עליזות אך אינן מצטיינות בטוב טעם”, הופעות אורחים מכל העולם, תרבות בין־לאומית בהחלט. בשום מקום לא נאמר מה היתה שפת הדיבור המקובלת באלטנוילנד, אך יש להניח, כי היתה זו גרמנית, אם עובד בגן הציבורי וזבנית בחנות כל־בו ומנהל בית ספר וספן בנמל הבינו ללא קושי את הערות קינגסהוף הזקן, אציל נוצרי גרמני ובעל מבטא ברלינאי מובהק. לאוזניו של בן התרבות הגרמנית נשמעה האידיש כז’ארגון מעוּות ועלוב, העברית נראתה רחוקה מחיי יום־יום מכדי לקנות בה כרטיס רכבת, ועל כן הניח הרצל, כי כל אחד ימשיך לדבר במדינת היהודים בשפת מוצאו עד ששפה אחרת, המועילה מכולן, תהפוך לשפת הקשר. תהליך הנראה קרוב מאוד להגשמה, איף יו סי ווֹט אַיי מין. בכל אופן, התפילות נשארו בעברית.
עשינו כמצוות הרצל, והפעם, בשעת יציאת מצרים, לקחנו את סירי הבשר עמנו, שמרנו על מנהגי המוצא, פתחנו בתי קפה וינאיים ופאבים בנוסח אנגלי, פיצריות איטלקיות וביסטרו צרפתיים, סטייקיות אמריקאיות ובודגות רומניות, וקראנו לכולם בשמות בין־לאומיים, לא למען דור המדבר, ככוונת הרצל, אלא למען ילידי החברה החדשה, שלא ירגישו פרובינציאליים.
אם הרצל לא התייחס לתרבות יהודית־לאומית, הרי זה בראש וראשונה מפני שהעניין הכלל־אנושי היה קרוב לו יותר. זו היתה מדינה של יהודים, אבל בחברה החדשה שקמה בה היתה בשורה לאנושות כולה, היא היתה פתוחה לכל אדם, ללא הבדל דת וגזע ולאום, אם רק היה בן־אדם. לכן התקומם המהנדס שטיינק (שנוצר לפי דמותו של המהנדס אוסקר מרמורק, בעל הרחוב בין רוטשילד ויהודה הלוי) נגד הרב ד“ר גאייר וחסידיו, שביקשו למנוע מלא־יהודים להצטרף לחברה החדשה: “ואני אומר לכם, שמרו אמונים למה שהוביל אותנו לגדולה: ליברליות, סובלנות, אהבת הזולת! רק אז תהיה ציון באמת ציון!” ייתכן מאוד שהרצל היה סולח לנו על שאין לנו עתונים המחלקים את רווחיהם בין המנויים, על שהנסיעה בתחבורה הציבורית רחוקה מלהיות אותו תענוג שעליו סיפר, על שערינו אינן מרהיבות כפי שתיאר לעצמו, על שעדיין מכבדים את העשירים בגלל ממונם. אבל הוא לא היה מתגבר על כך שהיהודים חסרי סובלנות לנכרי החי בתוכם, שקשה לחיות כגוי בין היהודים כפי שהיה ליהודי קשה בין הגויים. “הנכרי צריך להרגיש את עצמו כמו בבית”, היו המלים האחרונות של ד”ר אייכנשטאם, נשיאה הראשון של מדינת היהודים.
להרצל היה חשבון עם הרבנים עוד מימי רבני המחאה, אך גם הוא הפריד בין דת ומדינה וראה בדתו של אדם את עניינו הפרטי, הוא הועיד לרבנים הנאורים, להבדיל מן הרבנים הקנאים הלאומנים כדוגמת ד"ר גאייר, תפקיד נכבד בדרך לחברה החדשה ובמרכז כל קבוצת עליה צריך היה לעמוד רב. כן ראה הרצל את בית המקדש נבנה מחדש, אמנם לא במקומו הישן על הר הבית, שם ניצב מסגד עומר, אלא בקירבתו, מבהיק בלובן ובזהב, מוקף עמודי שיש, עם מקהלה נהדרת ונגני נבל, קצת בנוסח ריפורמי, אבל עזרת הנשים נשארת נפרדת.
בשטח הנשים סבל ד"ר הרצל מפיצול אישיות, כמו כל גבר יהודי: מצד אחד מוענק לנשים שוויון זכוויות מלא (ואף הוברר, למרבה ההפתעה, כי הנשים אינן פטפטניות כלל בעסקי ציבור); רווקות זקנות אינן עוד נושא ללעג, ובידיהן כל ניהול הסעד, והן משמשות מורות ורופאות. אך אחרי הנישואין מקומן של הנשים בבית, עם הילדים – והחינוך לכך מתחיל מוקדם מאוד. כאשר יוצאות שיירות של תלמידי בתי־הספר בכיתות הגבוהות לטיול על פני העולם, בליווי מוריהם, נשארות התלמידות בבית: “הנערות אינן יוצאות לנסיעות כאלה”, אומרת מרים, התגלמות האידיאל הנשי, גם יפה, גם צנועה, גם אינטליגנטית, גם מורה, גם בעלת קול ערב, “אנו מאמינים כי מקומה של הבתולה המתבגרת ליד אמה, גם אם למדה משהו לחיים ומילאה את תפקידה לגבי החברה”. שירות החובה בחברה החדשה הוא שנתיים, מגיל שמונה־עשרה עד עשרים, והוא מיועד לצרכי הכלל, כי בצבא לוחם אין צורך.
לערבים אין שום סיבה לשנוא את היהודים או לראות בהם פולשים, להיפך, מצבם הכלכלי רק השתפר הודות לעליית היהודים, העוני נעלם, היבולים החקלאיים עלו פי עשרה מונים ולא נותר עוד זכר לדלות הכפר הערבי הישן ותושביו. הערבים אסירי תודה על שהיהודים הביאו להם עושר, תעסוקה, תזונה משופרת, מצב כלכלי שפיר, על שהם נהנים מכל הישגי הסעד בדיוק כתושביה היהודיים של החברה החדשה. הם ממשיכים בעבודת האל על פי דרכם, ואי־שם במרומים נפגשות תפילות המוסלמים, הנוצרים והיהודים ועושות את דרכן בצוותא. על־אף הפרעות המלחמות, שחצו בינינו לבין הערבים מאז ימי הרצל, נותר בנו ביסודו של דבר גרעין של אותה אמונה שהמצב הכלכלי חייב להשפיע על שיקולים לאומיים. על־אף תפיסת עולמו הליברלית של הרצל, יש להניח שהיו מקבלים אותו בלי בעיות לתנועה למען ארץ־ישראל השלמה: צור וצידון, תדמור וקונייטרה, הגולן, החורן, יריחו, שתי גדות הירדן, הכל בתחום שיפוטה של המדינה העתיקה־החדשה.
אשר לקרקעות, הרצל היה אופטימי מדי או שלא הכיר את היהודים: מרבית קרקעות אלטנוילנד הן נחלת הכלל, והן מוחכרות ל־49 שנים. כיוון שהאדמה נמסרת חינם לפועלים לשם בניית בתיהם המשפחתיים והחברה המבצעת את הבנייה אינה פועלת למען רווחים, הרי שיכוני הפועלים הם זולים מאוד, בהישג ידו של כל אחד. אמנם הבתים פשוטים, אך מוקפי גינות, ואין בארץ ישראל זכר לאותם קסרקטינים מכוערים שבהם התגוררו הפועלים באירופה או לשורות־שורות של בתים עלובים זהים, שהקיפו כחיילים את בתי־החרושת. הבתים נבנים במהירות מירבית, תוך חדשים מספר. בגלל המחסור בזמן מוותרים תחילה על היופי, אך עד מהרה יפרו הנתונים הטבעיים של הנוף הארץ־ישראלי את הגאון וחדוות היצירה של הארכיטקטים הצעירים, שאינם שבויים עדיין בשיגרה, ויקומו שכונות לתפארת. תחילה נבנים בתי הפועלים, אחר־כך בא תור הבתים המרווחים יותר של המעמד הבינוני, ובסופו של דבר קמים גם בתי הפאר של העשירים. “כאשר יתחילו המיליונרים היהודים לבנות את ארמונותיהם, שעליהם מביטים הגויים באירופה בעין לא יפה, על אדמת מדינת היהודים, ייהפך הדבר מהר מאוד לאופנה”. בוקר טוב, אדון וולפסון.
העושר דרוש גם לטיפוח התרבות והאמנות, גם כפתיון לשאפתנים, אבל המשטר באלטנוילנד אינו קפיטליסטי ואינו סוציאליסטי, אלא משטר שיתופי שאינו שולל גם צורות משקיות אחרות. החברה החדשה אינה שוללת את השמחה ואת העידוד שבקניין פרטי, אך היחיד אינו נשחק עוד בין אבני הריחיים של הקפיטליזם ואינו מאבד את ייחודו בשוויוניות הסוציאליסטית. בחברה החדשה התגאו בכך שהעניים לא קונים עוד ביוקר, כבתנאי הניצול של העולם הישן, ולחמם של העניים זול כמו של העשירים. וכיום לחמם המסובסד של העשירים זול כמו של העניים, זה כל ההבדל.
הרצל לא ראה במדינת היהודים עתיד לחנווני, לבעל החנות הקטנה, לרוכל. רק הסחורות הזולות ביותר והחפצים היקרים במיוחד נמכרו עדיין בחנוית פרטיות מן הסוג הישן, כל שאר המסחר התנהל בבתי כל־בו גדולים ובחנויות שרשרת. כיוון שבמדינת היהודים החלו הכל מחדש, בלי המעמסה של מסורת העבר, לא קמו כלל חנויות קטנות; הרי איש לא היה כסיל עד כדי לפתוח עסק קטן ליד חנות כל־בו גדולה. איש לא הלך עוד כרוכל מבית לבית כדי למכור, כאשר ניתן להזמין את הכל בדואר מבתי מסחר גדולים “וכך הצליחה החברה החדשה לרפא גוף ונפש של האדם הקטן מצרות מיושנות, בלתי יעילות ומזיקות של המסחר”. ואם נראה, שעל־אף ייצור המוני וחשבון כדאיות, עולה בהדרגה מספר החנויות הקטנות במדינה, הרי אין זה בגלל פגם באופי היהודי, אלא מתוך רצון לשמור על קשר עם בני אדם, לפתח יזמה אישית, להיות עצמאי, להינצל מניכור, לזכות ביחס אישי ובקנייה בהקפה.
על־פי התכנית היו ראשוני העולים, המיואשים, המוני העניים המרודים שלא היה להם מה להפסיד אלא את דלותם. הרצל סבר שלכל מבצע נועז דרוש קצת יאוש. הוא טעה. הראשונים היו בעלי אמונה, וקצת יאוש לא הספיק להניע את ההמונים לעליה. היה דרוש הרבה יאוש וסיוט השואה בתוספת. אך גם אם סדרי העליה היו שונים, היסוד נשאר כפי שחזה אותו: כל גל חדש של עולים הוסיף על שיגשוגם הכלכלי של העולים הקודמים ובני אדם היו חשובים מכסף: אם יש לנו אנשים, יש לנו הכל.
מדינת היהודים הרבה יותר יהודית, לטובה ולרעה, מאשר ראה אותה הרצל, הרבה יותר לבנטינית, הרבה פחות נעלה, הרבה פחות מסודרת, יותר מרוכזת בעצמה, פחות דואגת למה יאמרו הגויים, פחות רודפת שלום, פחות הומניסטית, יותר שוביניסטית, יותר מלוכלכת, יותר חמרנית, יותר נוקשה, יותר תוססת, יותר גלותית. יש בה פחות אהבת אדם ופחות צדק – אבל זה מה שהצלחנו ליצור, לפי שעה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.