איך יוכל אדם להגיע להשקפה פוליטית מגובשת, אם אפילו בענייני לשון הוא אינו יודע להחליט: שטחים כבושים מעולם לא היו לפי טעמי, לשטחים משוחררים לא הגעתי ושטחים חדשים נשמעים כעלבון לגבי הערים העתיקות בעולם, והקו הירוק הוא לא ירוק בסיני ולא קו בשומרון. וכאן אני – ארבע שנים אחרי מלחמת ששת הימים – מהססת, מפקפקת, רחוקה מדעה ברורה והחלטית, לא נץ ולא יונה, אפילו לא יוֹנץ או נציוֹנה בצורה סופית ובלתי־חוזרת. יצור מוזר, הקם לפעמים בבוקר כיונה ועד לחדשות הערב הוא נץ, לפעמים בת־יענה ולפעמים עורב, לפעמים נמר ולפעמים שפן, בקיצור הישראלי הנבוך המצוי. רק חלק קטן מהישראלים גיבש את דעותיו אחת ולתמיד: נסיגה מלאה מן הקצה האחד ואף לא שעל מן הקצה השני. אשר לכל השאר: או שמצאו מקלט מאחורי קירות מגן של הגדרות בדוקות כמו “גבולות בטוחים ומוסכמים” או “נכונות לוויתורים תמורת שלום־אמת”, בלי להבהיר לעצמם מה פירושם למעשה, או שהם סומכים על הנהגת המדינה, האנשים המנוסים, הנבונים, המיטיבים לדעת, ופוטרים את עצמם מעול החלטה, או שהם סומכים על הגורל, המזל, על כך שהדברים יסתדרו, או שהם מתהלכים בהרגשה עמומה שלא עמדו במבחן השעה. הרי לא ייתכן, שאדם המפזר את דעותיו המעמיקות בכל עניין שבעולם – מעישון עד פּוֹרנוֹגרפיה, מאַפּרטהייד עד מרד הסטודנטים – ביד נדיבה על ימין ועל שמאל, לא יידע להחליט בשאלה הגדולה הגורלית מכולן: מה הדרך הטובה להבטיח את קיומה של ישראל לאורך ימים.
ארץ־ישראל השלמה, לפי מלוא משמעותה, היא עניין של רקע, של חינוך דתי או לאומי, של אמונה טבועה עמוק, שלא כל אחד זכה לה ושאין להגיע אליה בכוח ההגיון. מי שעלה ארצה למדינה שנראתה מוגמרת ולא זכר את גבולות הבית הלאומי שמנדט אומות העולם הבטיח אותו, קיבל את הגבולות הקיימים ללא ערעור: חברון לא היתה חסרה לו, הפנייה החדה ליד לטרון לא ציערה אותו, לקליה לא התגעגע, הוא לא יזכה עוד לאמונה שלמה, מנותקת מכל שיקול פוליטי מעשי.
שלמות הארץ כ“אני מאמין” מתוך שיקולים בטחוניים היא מועדון פתוח יותר, אך כהצהרה פוליטית היא דורשת עצבים חזקים, נכונות לשאת בעול ההתקפות ובלחץ העולם ובאחריות לבאות ובאומץ לב, במיוחד ממי שיודע כי בבוא השעה לא יהיה בין הלוחמים בחזית. אבל כיוון שעצבים חזקים לא נמנו מעולם עם התכונות הבולטות שלנו, ומפני שקשה לשאת בדידות בעולם, וכיוון שיודעים כי נוסף לעוז ישראלי דרוש נשק אמריקאי, מנסים לתמרן: נחזיר פה משהו ושם חתיכה, בתנאי, אם וכאשר, באופן תיאורטי, מתוך תקווה כי לא נגיע לשעת־מעשה. חסור הרצון לצייר מפות הוא לא רק תכסיסי־ממלכתי, הוא גם אישי־רגשי: היד רועדת עוד לפני שמותחים קו קטן. ובכן, ירושלים היא מעבר לכל ויכוח, על רמת־הגולן לא מדברים, את הרצועה מורידים מן הפרק מטעמי בטחון. לנתק את יהודה ואת השומרון אין לנו זכות, אם יראים מפני האצבע המאשימה של דורות האבות ודורות העתיד.
נשאר חצי־האי סיני, ודווקא אליו נקשרנו רגשית לפחות כמו בטחונית. אוהבים את הנוף, את הצמחיה, את ההיסטוריה החקוקה בסלעים, את סודות המנזרים, את האווירה של אבו רודס, את קדמוניות ההרים, את חופי־הרחצה הקסומים. בסיני קיבלה ישראל כנפיים, בסיני מפלט בפני צפיפות, מחנק ומחר אקוֹלוֹגי. בשארם א־שייך התמקמנו ובימת בארדאוויל נאחזנו וכבישים בנינו לכל ארכו. לא, כשמתחילים להרהר בדבר, גם מסיני לא רוצים להיפרד. הנכונות לוויתורים על שטחים מלווה אצל רוב הישראלים בתקווה כמוסה, שלא נגיע לכך, שהכל יישאר כפי שהוא עתה, בלי שלום ובלי מלחמה, בלי סיפוחים ובלי ציור מפות, שהעולם יתרגל לגבולות החדשים כפי שהתרגלנו אנחנו, שישכחו עלינו.
נראה שאבותינו צדקו באמונתם, שירושלים היא טבורו של עולם: כל אחד בעל אינטרסים בה, לכל אחד היא נוגעת, כל אחד מומחה לענייניה. עשרים מיליון פליטים של חלוקת הודו וארבעה מיליון פליטים של גרמניה המובסת, פליטי טיבט ופליטי סין העממית, בכולם יחד דנו ראשי האומות לא עשירית הזמן מאשר באותו מיליון אחד של פליטי מלחמת היהודים. חצי מיליון גוויות בבנגלדש משאירות את העולם אדיש יותר מחמישים בתים מפוצצים בארץ הקודש, שלא לדבר על מדינות אפריקה המאושרות: רוב אזרחי העולם הנאור מתבלבלים בין שמות המדינות החדשות, אינם יודעים להבדיל בין שליטיהן, אינם מתמצאים במה שקורה בין השבטים. היבשת השחורה שרויה באפלולית נעימה, אבל אותנו מכסות קרני אור שמימי כבמה.
על מדפי ספריות ומזנוני־קיר מעלים אלפי אלבומי־מלחמה אבק. איש אינו מדפדף בהם עוד. עבר הזמן שעילעלנו בהם למען עצמנו, לא הגיעה השעה שנפתח אותם למען נכדינו. לפעמים קשה לתפוס, כי אכן קנינו את כל הספרות המצולמת הזאת, בלי לשאול למחיר, לטיב ולרמה, בסחרחורת הנצחון, כאישור לנס, כעדות לכך שהיינו עדים, כאילו חשבנו לכלוא את הזמן בכריכה קשה. כיום יש לכותרות שמתחת לתמונות צליל שוֹביניסטי מדהים, ותצלומי החיילים הטובלים בתעלת סואץ ומרימים דגל ליד מסגד עומר כאילו נעשו במציאות אחרת. כיום קוראים את מה שנאמר ונכתב אז, בימים של הרוח הגדולה, מתוך געגועים, בחיוך סלחני: כמה צעירים, כמה תמימים, כמה נרגשים היינו אז, וכמה מעט מן ההבטחות על החיים החדשים קיימנו.
נשכחה הנכונות להקריב רכוש וכוחות, להניח לחמרנות, לפעול למען הכלל. מלווה בטחון נהפך לחובה, ומיד עם קבלת האיגרות רצים לפדות אותן בשער הבורסה היומי. זרם המתנדבים לישובי־הספר התייבש, היאחזויות הן עניין של קומץ בעלי אמונה, שכל המדינה מעריכה אותו אבל מעטים מאוד מוכנים להצטרף אליו. אפילו רמת הגולן, חלק בלתי־נפרד של מדינת ישראל שכלולה בתקציבי המוסדות, היא איזור נאה לטיולים, לספורט של חורף, אבל כאשר מגיעים הדברים למבחן הנוכחות, היחיד הקובע לאורך ימים, המחייב, הקושר – ההתיישבות – לא עמדנו בו. כולנו רוצים שהגולן יהיה מאוכלס בשרשרת רצופה של ישובים פורחים ומבוססים, אבל כאשר הדבר מגיע למסקנה אישית, דבקות בה כמה מאות נפשות, אחוז אחד מהאוכלוסיה הסורית שהיתה בו. ובכן אדוני, היית רוצה שבנך יגדל פרות בגולן? מה בוער? קודם תלמד. גם בעיר יש צורך בחלוצים. בדיוק כמו בימי הציונים המסורים הוותיקים בגולה: התיישבות בארץ־ישראל היא דבר נעלה, אבל לאחרים. רק שעכשיו יושבים גלות גם בישראל.
במשך תשע־עשרה שנות קיום המדינה יכולת לחיות בה רחוק מכל ציונות, לגחך עליה, לדחות אותה כדבר שאינו שייך לך, אבל מלחמת ששת הימים אילצה אותנו לחזור לבאזל, לעשות רוויזיה כללית. לפתע נוכחת לדעת, כי אינך יכול עוד לשבת במדינת ישראל כאילו ישבת בלוס־אנג’לס. עליך להיות ציוני כדי שיהיה לך מגן ומשען, כדי שתוכל לעמוד בלחץ שאלת־היסוד של אויב ושל ידיד: באיזו זכות אתה יושב כאן? למה חוק שבות ליהודים ולא לערבים? אולי בכך חולשתנו, מול התעמולה הסובייטית והערבית, מול השמאל החדש וההוּמאניזם הישן, שמתוך הגאווה הרבה על מדינה עצמאית היינו יותר מדי ישראלים ופחות מדי ציונים, שראינו את עצמנו קודם כל כאזרחי מדינה צעירה, ולא כשליחים של עם עתיק. קצת מביך לחזור אחורה, להשתמש במלים שנשחקו בשווקים, קצת מצער, שלא די לשבת בארץ ולשלם מסים ולשרת בצבא ולגדל בה ילדים ולדבר עברית כדי להיות ישראלי, שמוכרחים להיות גם יהודים, גם ציונים. זה מזקין, מכביד, כובל. אבל אחרת אין סיבה לא להסכים למדינה פלשתינאית, דמוקראטית, רב־לאומית ורב־דתית.
לפעמים, לאור ביקורי הקיץ של ערביי העולם בגדה, מול הדרכה חקלאית, גשרים פתוחים ושילוב כלכלי, אחרי שיחה ידידותית בחנות, במסעדה, אחרי חיוך, אחרי נפנוף לשלום, אחרי שאתה רואה את הדרך הארוכה שעברו היחסים בין יהודים וערבים במדינת ישראל, אתה שואל את עצמך: למה לא נוכל להגיע לשלום? חושבים על שלום מיושן כזה, ביתי, קטן: מתיישבים סביב שולחן, שותים קפה תורכי, עומדים על המקח, קצת מתעקשים, קצת מוותרים, תוקעים כף ומצטלמים בשעת חתימת החוזה. שלום בין שייכים ערביים וחלוצים עבריים.
אבל מיום שנקלענו למשחק המעצמות הגדולות, נעשה השלום גדול מדי בשבילנו. עכשיו מדובר בשלום מודרני, אלקטרוני, מסובך. אנחנו חשבנו תמיד על שלום בין אנשים, והוא נראה סביר, אבל שלום בין אינטרסים נראה לנו כאילו הוא מחוץ להישג ידנו. פוחדים מן השלום ויראים את המלחמה. מה רוצים? להמשיך להתקיים.
עברנו את ההפגזות בגדה ועברנו את מלחמת ההתשה, עברנו את תקופת הרימונים בפחי הזבל, עברנו את האמברגו הצרפתי ואת התקפות ארגוני הטרור על ישובי הצפון, עברנו את החלטות מועצת הבטחון, עברנו גינויים ועברנו איומים, עברנו את נאצר ועברנו את דה־גול, עברנו חטיפות־מטוסים ואת ימי הזוהר של “אל פתח”. עברנו גרעונות גדלים וצמצום מלאי המטבע הזר, עברנו הפגנות ועברנו עבירות. נעבור גם הלאה. ההכנסות עלו, המחירים עלו, העליה עלתה, החובות עלו, הייצור עלה, היצוא עלה, היבוא עלה, הרוסים עלו על מצרים, האמריקאים עלו עלינו, “אל־על” עלתה בעיני העולם, השביתות עלו על העצבים, הפנתרים עלו על המימסד, הלחצים עלו, משלוחי־הנשק עלו, שיעור הלידות עלה. בסך־הכל, קלפים לא רעים לגמרי במשחק הפּוֹקר הגבוה הנקרא כיום ישראל.
בארץ ניטשטשו ההבדלים בין הימין והשמאל, בין מפלגות הפועלים למפלגות האזרחים: טובי הסוציאליסטים רוצים בשטחים, ונאמני הציונות המדינית מודים בחשיבות של כיבוש על־ידי עיבוד אדמה, עוד דונם אספסת ועוד דונם נשירים. ואם הידיים העבריות מתעייפות מעיבוד אדמת הלאום, מזמינים גדוד פועלים מן השטחים או מוֹכרים את היבול על האדמה לערבי מקלקיליה, שיעבוד. הכישור הבסיסי הדרוש כיום מכל מנהל עבודה בבניין הוא שליטה, חלקית לפחות, בערבית, אחרת לא יהיה לו עם מי לדבר. בשעה ארבע אחר־הצהריים, ליד שלדי הבניינים של שיכון העובדים, מחכים העמלים בקבוצות לאוטובוס שיסיע אותם לבתיהם, ואם הם לא שרים עדיין אנו־נהיה־בין־הבונים, כך־אמרנו אח־אל־אח, זאת רק אשמתנו: לא הפחנו בהם את רוח החלוץ העברי. ברמדאן שובתת הבנייה בארץ והפיגומים ריקים, חג לבונה את היכלי תרבותנו. הפועלים מן השטחים הם כיום גורם הכרחי בתעשיה הישראלית, בבנייה, בחקלאות, אפשר לשמוח על השילוב הכלכלי כהתחלה לחיים בצוותא או להצטער על אבדן החלום החלוצי על עבודה עברית, אי־אפשר בלעדיהם ואי־אפשר אתם.
על הר הצופים בונים שיכוני סטודנטים ועל הגבעה הצרפתי בניינים רבי קומות, ליד הכותל משגיחים על לבוש צנוע וברובע היהודי מתדיינים על סגנון ומפלס, לעיר העתיקה הולכים לקנות נעליים אצל הארמני או פרוות־כבש לרגלי המיטה, ליד שער יפו מחפשים חנייה ולמגדל דוד באים לאכול, ירושלים של זהב מנגנים בחתונות ובר־מצוות וגבעת התחמושת ירדה מזמן ממצעד הפזמונים. רק לעתים רחוקות, מול שמיים כתומים של שמש שוקעת, מעבר מגדלים וחומות, בלילה, ליד הכותל המואר והדומם, ביום חרפי אפור בין מצבות הר הזיתים, חוזר אותו רגע של הארה מהימים הראשונים לשחרור ירושלים (ולגבי ירושלים מן הרגע הראשון לא היו ספקות: משוחררת, ולא כבושה).
גלי האבנים במקום שחיילים נפלו בהם הוחלפו במצבות פלדה, שיש ובטון מסוגננות בידי אמן. העצים בין לוחות־האבן בבתי־הקברות הצבאיים כבר גדלו לגובה אדם, והאדם שמתחת הלוח צללים נופלים עליו. הכאב הצורב, המאשים, המטלטל והבולע נתעמעם, התרגל לחיות עם נושאיו. לכל אבל קצב משלו, אבל כולם, כל רגשי השכול הולכים באותו הכיוון, אל הלילות, הערבים, החגים, ימי־ההולדת. ביום עובדים, ביום צוחקים, ביום הולכים לקולנוע, ביום שוחים, ביום מבשלים, ביום משחקים עם הילדים, ביום חיים עם החיים, ובלילות שבים המתים, ובבוקר, כאשר מצלצל השעון, נשארים רק גבישי־מלח בלתי־נראים, עדות לביקורם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.