לא יעזרו טפיחות־על־שכם ושביעות־רצון־עצמית על שילוב העובד הערבי מן השטחים במשק הישראלי, כצעד ראשון לדו־קיום בשלום: מתחת לפני השטח מכרסם הפחד מפני החזון הערבים החוזרים אל אדמותיהם, בהדרגה, צעד אחרי צעד, כפועלים ארעיים וכעובדים קבועים השבים עם ערב לכפרם, כדיירים לימי חול וכתושבים קבועים ממדרגה שניה, בבקתות ובמחסנים, מחכים לשעתם. על אף כל השינויים שבאו על ארץ־ישראל, מבחינת אורח־החיים, אין לנו עדיין אמונה זולת תורת הציונות החלוצית האומרת, כי לאורך ימים אין האדמה שייכת לקוניה (או למפקיעיה), אלא לעובדים אותה – ובלבנו ידיעת החטא ויראת העונש.
הדבר הנוח ביותר, מבחינה רעיונית, הוא לחפש תיקון למצב במדינה יהודית קטנה, אבל שלנו, לקשר בין שאלה מוסרית ושאלה מדינית ולקרוא לפינוי שטחים, אף בלי הסכם שלום, רק כדי למנוע היווצרות מעמד של שואבי מים וחוטבי עצים, מגדלי עגבניות וקוטפי תפוזים, כדי להשיב את ימי הזוהר (עד כמה שהיו) של קרקע לאומית – עבודה עברית. גם אם מתחשק מטעמי מסורת או ייחוד, לא ניתן לסגור מדינה על מנעול ובריח, לא מבחינה רעיונית, לא מבחינת מנהגי חיים ולא מבחינת אנשים; לא במשטר טוֹטאליטרי מגוון כלשהו ואף לא במחיר של מדינה קטנטונת על טהרת היהודים. עם זרמי מחשבה, עם לחצים כלכליים, עם הלכי־רוח, חייבים להתמודד – לא לבנות ביצורים כדי לעצור בעדם. הערבים הם בינינו, עמנו, סביבנו, אם במצב של שביתת נשק, אם במצב של שלום. אי־אפשר לקיים גטו רק כדי לשמור על עקרונות, ושום חומה חיצונית לא תעזור. בעיית העבודה העצמית היא בעיה יהודית והיא עמנו מאז ראשית ההתישבות היהודית.
אפשר לראות פועלות מן השטחים בבתי־חרושת ישראליים לטקסטיל ולשמוח על ההתקדמות במעמדה של האשה הערבית. אפשר לראות פועלי בניין ערבים בתל־אביב או בקריית ארבע ולמשוך בכתפיים: כך היה תמיד, גם בימי המאנדאט, גם בימי העליות החלוציות – סוף־סוף גם בית־המקדש נבנה בעזרת בעלי־מלאכה מבני הגויים. אפשר לראות את אברהם, שקראו לו פעם אחמד, מגיש במסעדה של מלון דגים ממולאים ולהתפלא על כוחה של התבוללות – פעם של היהודים, פעם בתוך היהודים – אבל כאשר רואים שורות שורות של נשים ערביות כפופות בשדות תות־שדה בשרון, מרחק עשר דקות נסיעה מתל־אביב רבתי, כאשר רואים את פועלי עזה מתפזרים השכם בבוקר בין משקי הדרום, כאשר קוראים על החכרת אדמת קיבוצים לגידול אבטיחים בידי ערבים, אז שומעים דברי נביאים, שעוד לא קמו, על ראשית חורבן הבית השלישי, שלא נבנה עדיין.
המציאות הכלכלית נעה ברחבי שנת 1973 ומעבר לה, אבל מבחינה רעיונית אנחנו עדיין אצל א.ד. גורדון, בלי נכונות להפוך מחשבות למעשים. רק מי שהלך כמוהו לעבוד עבודה גופנית קשה באקלים מתיש כוחות (וכלכלנים בני ימינו עלולים לשאול, אם מבחינה משקית לא היה עדיף שבעתיים, אילו היה למורה או לסופר), היתה לו הזכות המוסרית לדרוש שיבה לטבע, לעבודת האדמה, כתנאי הכרחי להתחדשות האדם היהודי. אבל כיום, לאלה המדברים – שרים, ראשי תנועת העבודה, פעילי ההסתדרות, מנהיגי התנועה הקיבוצית – על ההכרח בעבודת אדמה עברית, אין זכות להטיף לאחרים; ואלה שדבקו באדמה והוסיפו לעבוד עד גיל זיקנה בפלחה, בלול ובפרדס, ולא הפכו לעסקנים, אין שומעים את קולם, כי נשארו חברים מן השורה, מיושנים, תמימים ולעתים תמהים בעצמם על תמימותם.
העובדה שמישהו עבד לפני שלושים או ארבעים שנה כחלוץ, או שהוא נותן פעם בשנה שבועיים למשק, או שהוא חוזר זמנית לאספסת בעת חילופים בצמרת, או שהוא מוכן עקרונית לעבוד בחקלאות, אלא שהתנועה דורשת את נוכחותו בעיר – עובדה זו אינה מוסיפה תוקף מוסרי לנאומים על אודות ההכרח בעובדי חקלאות ובפועלי בניין עבריים. וכאן, לדעתי, שורש בעיית כולנו, כל אלה שעברו שלב כלשהו של חינוך חלוצי: אנו יודעים עד מה חשובה העבודה בחקלאות, בבניין, בנמלים, לקיומו של עם – אבל רק לגבי אחרים. בהנהגת המדינה, כמו בחינוך ילדים, קובעת הדוגמה האישית, הזהות בין דברים ומעשים – במשרדים ממוזגי־אוויר, עם נהגים צמודים, עם בנים נושאי תפקידים ובנות באוניברסיטה, אין לדברים שום משקל. כל אחד מאתנו, גם אם אין לו עמדה מרכזית ואין הוא מטיף להמונים, אילו היתה באה לו שעת מבחן הקובעת של האמונה: את בנך, את יחידך, האם תרצה לראות כחקלאי (או כפועל בניין, או ככוֹרה בתמנע), היינו במקרה הטוב מושכים בכתפיים: “אם זה רצונו”, וגם אז הכוונה תמיד לבעל משק – בקיבוץ, במושב – לעולם לא כפועל חקלאי.
אין כיום יהודי במדינה, לא עשיר ולא עני, לא שמאלי ולא ימני, שהיה רוצה כי בניו יהיו פועלים חקלאיים. זוהי תחתית הסולם, מבחינת המעמד, מבחינת השכר, מבחינת רמת־החיים. שנות העליה ההמונית מילאו זמנית את החלל שנוצר עם התרוקנות תורת ההגשמה העצמית מתוכנה. היה מחסור במקומות עבודה, היתה מצווה לספק תעסוקה, היו עולים שלא היו מסוגלים אלא לעבודה גופנית שחורה. אם חלוצי העליות הראשונות פנו לחיי פועל מתוך שפע, מתוך אמונה, מתוך השכּלה, הרי בני העליה הגדולה באו לחקלאות מתוך עוני, מתוך דחק, מתוך חוסר ברירה, ומשלא היה עוד כורח כלכלי הם נעלמו; ועולים כאלה לא יבואו עוד.
בשנות העליה הגדולה מגרמניה, כאשר נדמה היה כי בעקבות הפּרוֹספּריטי עומד הישוב לפני בעיה דומה ורבו הנבואות השחורות על שיבת הגלות לציון, העדיף ברל כצנלסון עודפי פועלים על עודפי הון, המביאים לבריחה מעבודת האדמה. אבל כיום אין דבר מפחיד יותר מחוסר תעסוקה, עם כל הסבל הכרוך בכך,
ואיש לא יצדד בשפל כלכלי, כדי שיהודים שוב יפנו לעבודה בחקלאות או בבניין. השיבה לעבודות חקלאות, באותו שיעור קטן שהיא דרושה, יכולה שוב לבוא רק מתוך השפע, מתוך החלטה חפשית, מתוך דוגמה אישית. פעם סברו, כי חיי הקיבוץ הם הפתרון הטוב ביותר לשני הרצונות – הרצון לשוב לאדמה והרצון לפתח את מלוא הכשרונות של כל יחיד ויחיד; אך נסיון הקיבוצים הוותיקים מלמד, כי בעיית הבריחה מעבודות חקלאות בסיסיות לא פסחה גם עליהם וגם בקיבוץ דרוש לכל אחד דוד גורדון משלו.
אין בכוחם של חוקים לשנות את המצב מיסודו; הפקעת אדמות של מי שמחכיר אותן עשויה להפחיד, איסור העסקת עבודה זרה במושבים, לבד מעבודות עונתיות, עשוי להפחית, במידת־מה, את מספר הפועלים הערבים המועסקים בחקלאות היהודית, אך חוקים לא ישנו את המצב מיסודו, כי על כל חוק אחד יש עשר דרכים שבהן ניתן לעקוף אותו. אם אין מעסיקים שכירים, יש “מתנדבים”, שעה שבני המשק באוניברסיטה; אם לא פועלים ערביים, יש יוגוסלאווים או תורכים; אם לא פועלים קבועים, יש זמניים באופן קבוע, בעיקר כאשר מצד שני כל ההילה וכל השבח וכל התמיכה וכל העידוד למשקים המצליחים מבחינה כלכלית, שלא מעטים בהם הצליחו הודות להעסקת עבודה זרה. כאשר מגיעה שעת העימות בין עקרונות והכנסה – העקרון בעמדת חולשה. אדם הוא רק אדם ואם הוא מוותר על הכנסה נוספת, צריך שיהיה שכר אחר לקרבנו – במעמד, ביחס.
רק בימי העליות החלוציות היתה הקוֹנסטלציה הנדירה של זהות בין מגמה רעיונית ומעמד חברתי (אם כי גם אז, אני מניחה, היו הבדלים בין השווים), ואכן, עובד אדמה או פועל, לפחות בתוך ארץ־ישראל העובדת – והיא היתה החברה הקובעת – יכול היה להתגאות במעמדו, והדבר בא לידי ביטוי גם בסולם השכר. המשכורת ההסתדרותית, עם כל התמימות שבה, היתה אישור מוחשי לעובדה, שעובד עבודה גופנית אינו נופל במאומה מן המנהל או המהנדס; כל אחד עושה כמיטב יכלתו ולכל אחד מגיע אותו שכר יסוד – ולבעל משפחה גדולה יותר, מגיע שכר גבוה יותר, לא חשוב מה תפקידו. בקן המשפחתי הקטן של הישוב היה הדבר אפשרי, עד לגבול מסוים, אך במדינה הצועדת אל הרווחה הפכה המשכורת ההסתדרותית לאבסוּרד, עד שנתבטלה. אולם הרעיונות שעליהם צמחה נשארו עדיין, במידת־מה, בתקפּם.
גם כיום תלוי המשך קיומה של אומה, מעבר לכוח הצבאי, בקיום עובד האדמה העברי והפועל העברי, אך מעמדם שונה לחלוטין. תשאלו מאה־אלף ילדים ישראליים מה רצונם להיות לכשיגדלו – מדענים, מהנדסים, רופאים, קציני צה"ל, עתונאים, אמנים, דיילות, טכנאים, מורות, אבל לא יהיה אחד שירצה להיות פועל בית־חרושת כמו אבא, ובוודאי לא פועל חקלאי, כמו מחמוד, ושום הצהרות נועם של דוברי מפלגות הפועלים לא ישנו את המצב. הצרה היא, שמבחינת הגברת כוח־המשיכה של עבודת הפועל אין לנו על מי להישען וממי לקחת דוגמה, ובוודאי לא מן המדינות הקוראות לעצמן סוציאליסטיות, המשלמות מס שפתיים לעמל ונותנות את הזכויות לביוּרוֹקראט.
השכר, המעמד החברתי, תפארת ההשכלה האקדמאית, הכל עומד בניגוד משווע ליסודות הרעיוניים שעליהם נבנתה המדינה – ועדיין לא נמצא להם תחליף. היה זה מן הצדק שאנשים העובדים עבודה מכנית, ממיתה את הנפש, חדגונית, ליד סרט נע, אנשים הנאלצים לעשות משך שמונה שעות ביום אותן עשר תנועות באותה תנוחה, יקבלו פיצוי על הסבל שנגרם להם כבני־אדם. היה זה מן ההגיון שרופאים, מדענים, אדריכלים, עתונאים, רבנים, כל אלה שבחרו במקצוע בהתאם לכשרונותיהם ונטיותיהם, ואינם מרגישים בעבודתם כיצד חולף הזמן, יראו בכך זכות גדולה, שתמורתה ראוי שיקבלו שכר קטן בהשוואה לשכרו של מי שעוסק בעבודה שאין בה מחשבה ואין בה סיפוק. אבל כל אלה הרהורים מופשטים הם כל עוד לא הגיע תלוש המשכּורת, כל עוד לא בא חשבון שנות הלימוד, וההשתלמות, והייחוד, וההשוואה עם תנאים הנהוגים בעולם, ודרישות עידן הטכנוֹלוֹגיה.
בחלומות על עובד האדמה העברי, המשכּים עם שחר לגן, לשדה, החורש במחרשת עץ, הזורע ביד, הקוצר בחרמש, בדיוק כפי שמצויר בספרי־לימוד לבתי־ספר עממיים עד היום הזה, לא כללו תמחיר, אף לא יעילות וחישובי כדאיות, הכל נעשה מתוך חדוות יצירה, ללא חישובים של השקעת יסוד מול הכנסה שוטפת, של מחיר שעת עבודה מול מחיר התוצרת. כל עוד היה במה לקיים את הגוף, לא נכנסה החשיבה הכלכלית לתמונה. מבחינה מסוימת הרס השיקול הכלכלי את כולנו, כיוון שהוא גזל את מידת ההנאה מעבודה טובה, אם של בעל מלאכה, אם של עקרת־בית, אם של איש־עט. הגילוי המדהים שלזמן יש ערך כלכלי, בא עלינו מאוחר, יחסית, והיו לו תוצאות מרחיקות־לכת. נגר שהשקיע שעות ארוכות בהוספת פיתוחים לרגלי שולחן, רק למען היופי; עקרת־בית שהעדיפה להכין ריבה, או איטריות או חלה בבית, למען הטעם והחסכון; בעל משתלה שגידל צמחים נדירים כילדי טיפוחים, למען האתגר; רופא ששמע בסבלנות את החולה אשר ביקש להקל גם על לבו – כל אלה, ברגע שהחלו לשאול את עצמם: זה כדאי? זה כלכלי? זו השקעה נכונה של כוח? זה שווה את המאמץ? שינו את גישתם לעבודה.
גם ציירים, גם סופרים, כל אלה שסוּוגו פעם כאמנים, כל אלה ששום חישוב כלכלי לא חל עליהם יען כי הם חיים במרחבים אחרים, החלו לקשור בין המוצר וההשקעה ולנהוג בהתאם לכך. גם אם הם דבקים עדיין במנהגי העבר ומסוגלים עדיין להשמיד עשרים סקיצות כדי להשאיר רק את היצירה הסופית (במקום לפזר עשרים טיוטות בין עשרים גלריות), גם אם ישקיעו שלוש שנים בכתיבת רוֹמן, שיעניק להם, במקרה הטוב, קיום של חדשיים, יעשו זאת מתוך הרגשת מרירות שהם בעצם המרומים האביונים של חברת השפע. חישוב הזמן, כערך כלכלי, מוסיף ללא ספק להכנסתו של אדם, אבל השד יודע מה הוא עושה לנשמתו.
ברגע שאדם מתחיל לשאת את דגל היעילות, משהו כבה בתוכו. כל עוד אדם עובד כאילו לזמן לא היתה חשיבות בעיניו, או כאילו היתה לו חשיבות משנית, או לפחות כאילו לא הזמן הוא הקובע את טיב המעשה – הוא יכול ליצור, להיות אמן בכל מקצוע, אם כנגן ואם כחייט, אם כטבח ואם כעתונאי, הוא יכול ליהנות מעצם העשייה ולא רק מן השכר שבא בעקבותיה. אין שום פסול ביעילות, אבל עצוב מאוד אם היא באה כשיקול עיקרי. גם אם מבחינה כלכלית צודקים כל מחשבי הזמן – אדם אינו יכול לחיות עם סטוֹפּר ביד. כלומר יכול לחיות, אבל אין בזה הרבה טעם.
*
כל מי שמחפש הצדקה רעיונית לאי־עבודה בחקלאות או כפועל, ימצא אותם בנקל. כקצין, כפסיכולוג, ככלכלן, כארכיטקט, הוא יכול לתרום הרבה יותר לפיתוח הארץ; כצייר, כרופא, כחוקר עתיקות, הוא יכול למצוא את סיפוקו; והרי רק אדם שלם עם עצמו יכול לתרום את מלוא חלקו לחברה, ובכלל, עבודה פיסית היא שארית ימים קדומים, שתיעלם בעידן הממוּכּן העתיד לבוא. ומול כל זה רק הרגשת אי־נוחות למראה פועלים ערביים הבונים בתי עולים, העובדים על אדמת יהודים שלא נקנתה עדיין בכסף מלא מבעליה הקודמים.
אדם השלם עם אמונתו חייב היה לעזוב את משלח־ידו וללכת לעבוד בקטיף או בנקיון, חייב היה לשלוח את בניו לעבוד בכל מלאכה שתידרש, אבל כאן באה ההצלה (נוסף על אלף סיבות אחרות, כגון בריאות וגיל, ונסיבות כלכליות, והתחייבויות משפחתיות, ודרישות התנועה) בדמות חזון האוֹטוֹמציה: המחסור בפועלי חקלאות, בניין ושירותים הוא רק הפרפור האחרון של החברה הבלתי־ממוכּנת. המכונה תפתור את בעיות הקיבוצים והמושבים, החקלאות הפרטית והבנייה; המכונה תקטוף תפוזים ותארוז אותם, המכונה תאסוף עגבניות, המכונה תגזום; מכונות ומומחים בעלי השכלה מקצועית גבוהה – יותר לא יהיו נחוצים. הרי כיום לא יעלה איש על דעתו לחפש ידיים עובדות לדיש או רגליים דורכות לסחיטת ענבי יין, כי מכונות עושות את המלאכה; ובתוך שנים מעטות לא תהיה קיימת בעיית מחסור בפועלים בחקלאות, כי המכונה תעשה הכל. כמעט הכל.
אולי אז יהיה מיושן כל יחסנו לעבודה כאל ערך עליון, ירושת עבר פוריטאני. ייתכן וחוסר היכולת לראות כיום טעם בחיים ללא עבודה אינו אלא דרך מחשבה של עבדים. הרי גם מי שמקלל את יומו כשעליו לצאת לעבודה, גם מי שסופר את הרגעים עד לשעת האפס, בתום יום העבודה – כאשר הוא מגיע לגיל הפרישה הוא מוסיף, אם רק אפשר, עוד שנה ועוד שנה של עבודה. עבודה כמוה כסם ומי שמוצא את עצמו מול כמה שבועות חופשה מטעמי־בריאות הוא כילד אובד, אינו יודע מה לעשות עם עצמו; גם התחביב איבד לפתע את משמעותו; ליום אין צורה, לבית אין משיכה, לשעות אין סוף. אפשר שלמדנו לראות בעבודה ערך עליון, כי נולדנו כעבדים, שהעבודה דרושה להם כתריס נגד שיעמום, כתכלית חיים, כאמצעי להעביר את הזמן. אדם צריך להיות חפשי באמת כדי שיידע למלא את חייו תוכן גם בלי ההכרח של עבודה לשם פרנסה, ומעטים מאוד היו מסוגלים לעמוד במבחן העליון של בטלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.