רקע
רות בונדי
בטלנות לשם בטלנות

כאשר העיר דחוסה ודביקה, מיוזעת ומזוהמת יותר מהממוצע השנתי הרגיל, ואדם גורר את רגליו על המדרכות הלוהטות וכל בית נושם בפניו אוויר חם ומחניק, הוא מגיע במוקדם או במאוחר להרהורי עבירה: לשם מה לוֹ בכלל לעבוד? נכון ששאלה זו היא בעלת תוקף גם בכל שאר ימות השנה, אבל באוגוסט היא מציקה במיוחד. משוגע מי שעובד בקיץ, אבל האם מי שעובד בכל שאר חדשי השנה נוֹרמאלי יותר? עצם השאלה נשמעת ככפירה במדינה שנבנתה על תורת העבודה, לא כל שכן מפי יציר המוסר הפּוּריטאני של פרנציסקה בונדי לבית הרמן, שלגביה היתה הבטלה אם כל חטא. נימת הנזיפה בשאלה הנצחית של אמי – ברגע שראתה אותי קוראת ספר (לשם הנאה, להבדיל מספר לשם לימוד) או מביטה מהחלון לרחוב או סתם חולמת בהקיץ – “האם אין לך מה לעשות?”, נתנה את אותותיה. עושים כל ימי החיים, עשייה לשם עשייה.

ממרחק השנים נראים כל אותם חפצי סריגה ורקמה ומלאכת מחשבת, שנכללו פעם בגדר עשייה, כברכה לבטלה הרבה יותר מאשר קריאת רוֹמנים או שכיבה על הגב תוך כדי מעקב אחרי הצללים בתקרה, אבל הנזק כבר נעשה: אפילו החופשה היא תמיד עניין של פעילות, של חובה, תכנון והגשמה, של ניצול הזמן כדי להרחיב את האופקים, לאסוף חומר לכתיבה, לקרוא את כתבי לוי־שטראוס, לסדר עניינים הטעונים סידור, להשיג כל מה שהוזנח במשך השנה. מי שלא למד בטלה בנעוריו, בנעורים השניים לא יידע עוד ליהנות ממנה.

כל השאלה על הטעם שבעבודה היא תוצאה של שפע. כל זמן שעובדים כדי להשביע את הרעב אין שואלים על תוכן ומשמעות, אבל אז העבודה אינה בגדר תורה אלא בגדר כורח. “בזיעת אפּיך תאכל לחם”, נאמר כאיום, לא כהבטחה. כל זמן שקיים קשר ישיר בין מלאכתו של האדם למזונו, כל עוד העבודה היא צו־חיים, כל עוד אין רוצים יותר מאשר לחוש שובע לפחות פעם אחת ביום, אין שואלים. עובדים. אבל לגבי העובד השכיר במשק המודרני נהפך אותו לחם, שהיה פעם העיקר, לסעיף צדדי לחלוטין (אם הוא בכלל אוכל לחם, מטעמי הרזייה). כדי להשׂתכּר את מחיר הלחם, פשוטו כמשמעו, ויתר מצרכי המזון הבסיסיים המעטים החיוניים באמת לקיום הגוף, די לעבוד יום אחד בשבוע, ברוב המקרים. כל השאר בגדר מותרות.

תמיד צחקנו לילדים העצלים במרכז אמריקה, באיים טרוֹפיים, שרק בשעת הכרח עליון בזבזו יום אחד על עבודה ונחו שלושה ימים מן המאמץ, שכבו תחת עץ ולא עשו מאומה. אבל כאשר האוויר מלא מתח חשמלי בגלל יונים פגומים, נראית גישת עמי הדרום לעבודה הגיונית למדי: לשם מה לעבוד אם אין מוכרחים לעבוד? כפי שאמר ישו הנוצרי למרתה שטרחה סביבו והכינה לו מרק עוף ואפתה למענו פיתה טריה בשעה שאחותה מרים ישבה באפס מעשה לרגליו: מרתה, מרתה, אַת טורחת ודואגת לדברים רבים, אבל חלקה של מרים טוב משלך. דבר הבא ללמדנו, כי לא במקרה קיים קשר בין ישו וההיפּיס: לא לטורחים הישועה.

נכון שלכל מרים דרושה מרתה, לכל מורד במוסכמות דרוש מי שתחילה הסכים עליהן, לכל הלך מי שידאג שיהיו דרכים ללכת בהן ומים בברז לשתות מהם, ובמשך שנים רבות היה ברור לי עם מי חלקי ולמי אהדתי. כיום אני מתחילה לפקפק: האם באמת תמיד טובה העשייה מן הבטלה? תנועת ההיפּיס, ככל שקוממה אותנו – המתרחצים בסבון עם ריח לוונדר פעמיים ביום ומשלמים מסים כל חודש ונושאים בעול עד שהכתף משופשפת – השאירה בנו משקע. האמונה המוחלטת בברכת העמל התערערה.

ברור, במישור הלאומי כולנו מצוּוים לעבוד ולעמול, כי רק הודות לעמלנו זכינו למדינה והודות לעמלנו אנו מתקיימים בה, וכל עוד בערה בלבנו האש הקדושה ייבשנו ביצות וחרשנו שדות וסללנו כבישים ובנינו בתים. אבל כאשר מנקבים שמונה שעות ביום כרטיסי אֵי.בי.אֶם. או אורזים יום שלם בונבוני שוקולד בנייר כסף צבעוני, לא נותר הרבה מן ההתלהבות על תקומת היהודי החדש החי על יגיע־כפּיו. אי־אפשר לחיות בהתעלות־נפש פּרמננטית כפי שמלמד אותנו הנסיון המדכא של מהפכת העמלים. תחילה עובדים באמת למען הרעיון ולא שואלים מה־יצא־לי־מזה, וכאשר פגה ההתלהבות באים חוקים התופסים את מקומה וגם בהם לא די כדי להבטיח את מוסר העבודה הסטכאנובי. אין ספק שהעבודה היצרנית טובה לכלל, מעלה את התפוקה הלאומית, משפרת את מאזן התשלומים. השאלה רק אם היא טובה גם ליחיד.

אשרי האיש העובד למען הסיפוק האישי לפחות חלק מן הזמן, אינו מביט בשעונו ואינו שואל ליחס בין הזמן המושקע לשכרו, העובד מפני שהוא נהנה מעבודתו ואינו עֶבד לשום אדם ולשום דבר, לא למעביד ולא לחובה משפחתית ולא לתלוש המשכורת, שחש תמיד את חדוות היצירה, שר לו שיר עליז קטן תוך כדי עבודה ומראה את כל הסימנים של אדם שמח בחלקו. אבל כמה כאלה יש בכלל ובקיץ בפרט? אחד לכל מאה, וגם הוא לעתים רק מפני שהוא תמים או פוחד להיעצר ולשאול את עצמו: למי אני עמל? ולשם מה בכלל? אם כך, מדוע לא מפסיקים? בגלל המשכורת. אבל בעצם המשכורת היא רק תירוץ. זאת כבר אינרציה, מנהג מגונה, הרגל רע. זאת האמת המעציבה: לא יכולים בלי עבודה. עבדים היינו ועבדים נשארנו וחוסר מעשה מטיל עלינו אימה.

בזה קיסמה של החברה הצרכנית, שהיא נותנת לעבודה יעד, אולי מוטעה, אולי פגום, אבל בעל כוח מדרבן: עובדים כדי לקנות, כדי להחליף דירה, כדי לרכוש מכונית, כדי לשים טאפּטים בסלון, עובדים כדי ליהנות מן החיים אחרי שעות העבודה. לפעמים, בעיקר אחרי המשכורת הראשונה למען אופנוע, או פּטיפוֹן, או מגפיים וארנק־עור, מרגישים כי העמל כדאי, כי פירושו הגשמת חלומות. מתיישבים במכונית החדשה ויוצאים לטיול הראשון לגליל (אחרי ההרצה) והשערות מתבדרות ברוח הקלילה ובתוך הצידנית מונחים עוף קר וסלט מלפפונים לפּיקניק, הקץ לנסיעות באוטובוס, הקץ לתלות באחרים. אחר־כך בא תור התיקונים והתשלומים ובעיות החנייה והפקקים והצורך בהחלפת דגם, ההנאה הראשונה נשכחה מזמן ונותרה רק ההתחייבות לעבוד כדי לקיים את רמת החיים. אינני יודעת אם מבחינה לאומית יש תבונה בזעקת שומרי המוסר נגד בולמוס הרכישות, נגד המירוץ אחרי רמת־החיים. אם לא יצר הצריכה, מה יניע את האדם לעבוד?

אולי מי שקם עם שחר לגן, רואה את השמש עולה מעל הרי הבשן, חש כיצד נפשו מתרחבת, כמה הוא מתחדש עם כל יום עמל, איך העבודה קושרת אותו עם הטבע והיקום, אבל מי שמפעיל מכונת אספּרסוֹ או רושם דו"חות חנייה, מוביל קוקה־קולה בגוש דן או מוכר מכשירי תפירה לחייטים, איזו התרוממות־נפש הוא יכול להרגיש? אולי הוא מעדיף לצאת לעבודה מאשר לשבת באפס־מעשה בבית. אולי הוא אוהב את שיחת הרעים בשעת העבודה, אולי הוא חושב על ילדיו, מה יעניק להם, אבל חדוות־יצירה? אגדות־עם. לפעמים אין טעם רב גם במחשבה על הילדים. עובדים כדי שיהיה להם טוב יותר והם יעבדו כדי שלילדיהם יהיה טוב עוד יותר וכשיהיה לילדי ילדיהם טוב באמת, הם יתנוונו מרוב שפע.

עובדים וכבר אין יודעים איך לצאת מן העסק, תמיד עובדים למען משהו, למען מישהו ואפילו יש הכסף הדרוש לקיום בלי עבודה, פיצויים מגרמניה, או קיצבת זיקנה, או רכוש נושא ריבית, כבר אין יודעים לעצור. כל המחקרים מוכיחים כי זקנים הממשיכים לעבוד אחרי גיל הפּנסיה רעננים מבחינה גופנית ורוחנית יותר מן ההולכים בטל. כאשר האדם צעיר ועדיין מסוגל ללמוד, למלא כל רגע חיים גם בלי לעבוד, לא ניתן לו, וכאשר יש לו סוף־סוף כל הזמן הדרוש לבטלה, רוב ההנאות כבר מעבר לכוחותיו והוא כבר מכוּר לעבודה. אולי מוטב היה לשנות את סדרי החיים, לשלם לצעירים קיצבה, כדי שיוכלו להתבטל כאוות־נפשם, לשכב בחול החם, לאהוב, לאכול, לטייל, לשמוע מוסיקה, לדבר שטויות, לשוט במפרשית ולעת זיקנה יעבדו כדי להוכיח לעצמם ולאחרים כי כוחם עדיין עמם.

לפעמים אדם שואל את עצמו האם הלא־עושים־מאומה אינם עושים לטובת הכלל יותר מן החרוצים, הפעלתנים. מי שאינו פותח בוטיק מבורך יותר ממי שפותח, מי שאינו מקים פסל סביבתי עושה פחות נזק לנוף ממי שמפזר את יצירותיו על פני הארץ, מי שאינו נואם עדיף שבעתיים מן הנואם ארוכות. מה יכולה להיות תועלת גדולה יותר מאשר לא להטריד את הזולת במעשיך? בתקופה זו של פחד מפני שינויים אקוֹלוֹגיים מגיע אות־כבוד לכל מי שלא מפתח ולא בונה ולא חופר ולא מתעשׂ ולא צורך דלק ולא מזהם את האוויר. מבורך מי שאינו עושה כלום, אפילו לא ילדים.

אדם יכול לעבוד למען הזולת כדי להקל עליו את החיים רווּיי היסורים עלי אדמות, והזולת עובד למען זולתו והזולת הנ"ל למען זולת אחר וכך הלאה, כמו במעגל של שניצלר. רק שהנסיון מראה כי אין טעם בעבודה למען הזולת אם אדם אינו עובד למען עצמו, למען הנאתו, למען סיפוקו, למען נסיונו, למען נפשו. ישמור אותי אלהים מן המקריבים את עצמם על מזבח האחרים. אדם חייב למצוא טעם במעשיו, למען עצמו, אחרת אין בהם טעם גם לאחרים. אֵם עובדת למען ילדיה – סביר. מכבסת ומנקה ומאכילה ומחנכת ומשכיבה ורוחצת, אבל ברגע שלה עצמה אין שום הנאה מכך, שהיא רק מקריבה את עצמה למען הדורות הבאים, זאת ירושה מפוקפקת מאוד.

היו זמנים, והם לא רחוקים כל כך, שאנשים עבדו למען המעביד, מתוך אהדה או הערכה אליו. ביפאן הקשר אל המעביד, הנאמנות למפעל הם עד היום כוח המדרבן את העובד הנראה עדיין, בעולם השוֹבת הזה, כעובד מסור מאוד. אבל אצלנו מי עובד כיום למען נותן־העבודה, גם אם הוא חברת העובדים בכבודה ובעצמה או מדינת ישראל, ירום הוֹדה? לא כל שכן למען מעביד פרטי. עובדים כדי לא להפסיד את הפיצויים, כדי לקבל תשלום שעות נוספות, כדי לזכות בעליה בדרגה, עובדים מפני שאין ברירה, מפני זקוקים לכסף, עובדים ללא התלהבות וגם ללא שנאה.

על אף כל הסימנים המעודדים של הידרדרות במוסר העבודה, ישראל הינה עדיין, למרבה הצער, ארץ של עמלים שאינה מביטה בעין יפה על בטלן, גם אם יש לו די למחייתו והוא יכול להרשות לעצמו לתת לזמן לחלוף בנעימים. פּנסיוֹנרים מחפשים בקדחתנות מקום עבודה אחרי גיל הפרישה, כדי שלא ייכללו בין הולכי בטל, מיליונרים מקימים עוד פרוֹייקט ועוד פרוֹייקט, רק כדי להראות פעילות, נשות החברה הגבוהה מוצאות לעצמן עיסוקי צדקה. עקרות־בית ממלאות את יומן במבצעי נקיון, תלמידי תיכון יוצאים בחדשי החופשה לעבודה, כי זאת האופנה. פוליטיקאים נושאים בעול עד מאה ועשרים. רבנים נאבקים על משרות בגיל תשעים, התיאטראות פתוחים גם בחדשי הקיץ, הגנבים אינם יודעים ליאוּת, מאניאקים לעבודה כולם. יש הצעה לא לסגור את בתי־המשפט בקיץ כדי להתגבר על הפיגור בשפיטה, עוד מעט תחדל גם הכנסת לצאת לפגרה, חופשת המורים תקוצר. כולם פעילים, עמלים, טורחים, עובדים, יוצרים, עסוקים, אולי משום כך שונאים אותנו בעולם, על שאנו פעלתנים מדי, על שהמצאנו את המוסר, לרבות עבודה. על מצחנו אות קין – שהיה עובד אדמה. מאז אין יהודי יכול לנוח בלי נקיפות מצפון.

כל פעם שאני נוסעת לאילת ליהנות שלושה ימים מן החיים וחושבת על מה שמצפה לי מבחינת עבודה עם שובי, עוד לפני ששכחתי מה שהיה לי לפני צאתי, מתחשק לי לומר: די, מספיק, אני לומדת להתבטל. לעולם לא מאוחר מדי. אלופי צה"ל לומדים בגיל העמידה מינהל עסקים ופוליטיקה, יאֶקים זקנים לומדים לנהג במכונית, מורים בדימוס לומדים לקראת התואר השני במדעי הרוח, מנהלי חברות לומדים לשחק טניס, סבתות לומדות לעשות מאפרות מקרמיקה, ולמה לא יוכל אדם אחרי שלושים שנות עבודה בתלם ללמוד ללכת בטל באופן מקצועי, מרוכז, אמנותי, שלם, ללא סטיות עשייה, ללא נקיפות מצפון, להשתזף, לשחות, לקרוא, לישון, לטייל, לשבת בבית־קפה ולהביט בעוברים ושבים, להסתכל בחלונות ראווה, לשמוע מוסיקה, לפטפט, לאכול גלידה עם קצפת, ללכת מגלריה לגלריה ולא לקנות דבר, להרהר הרהורים, לחפש תשובות.

השאלה היא רק כמה בטלה יכול אדם לשאת בלי להתמוטט ומתי הוא חייב להפוך עשיית־לא־כלום לעיסוק, תענוגות חברתיים לחובה חברתית. המיליונרים הבין־לאומיים־המסכּנים חייבים לנוּד מאחוזה לאחוזה, חייבים להיות באסקוט למירוצים ובסנט־מוריץ לסקי, חייבים לערוך מסיבות ולצאת לשיט ביאַכטה, חייבים להשתתף במפעלי צדקה ובהצגות־בכורה חגיגיות. צריך להיות אדם חכם מאוד שיידע להיות אדון לזמנו, שאינו זקוק למשענת של חובה, לבטחון שבעשייה. יש אנשים שלומדים את חכמת אי־העשייה בבית־סוהר או במחנה־ריכוז או בבית־חולים ויש שגם הזדמנות כזאת מבוזבזת עליהם.

פעילים ללא תקנה.

הישראלי הוא מקרה קשה במיוחד (כאשר הוא מתבטל, סימן שהוא חולה או שהכלכלה חולה) – נתקע באמצע, חדל לאהוב את העבודה ולא למד לאהוב את הבטלה, לא יודע לעבוד מתוך דבקות ולא יודע להתבטל מתוך מחשבה תחילה. סתם מבזבז את הזמן. ומי שמודאג מדרכי המדינה, ישאל: פנינו לאן? “היוקר מאמיר, פשטוּת־החיים חדלה, הספּקוּלציה מסביב מתגברת, הדירות מתייקרות, מגרשים לבניין – בהון רב, מחירי האדמה עולים, ומי יודע, אפשר שתעלה עד שכלל לא יהיה כדאי לעבוד אותה.” זה היה בשנת 1912. ברל כצנלסון המסכן, הוא חשש בפני גלגול חדש של הבטלן היהודי מן הגולה ולא ידע, כי הבטלן היהודי מן האסכּולה הישנה עמד על רמה מקצועית, ידע איך לבטל את הזמן וליהנות מן החיים. הבטלן היהודי מעולם לא השתעמם, מעולם לא היה עליו להרוג את הזמן.

אולי היו צריכים להנהיג בבתי־הספר בארץ שיעורים לבטלה, כדי שהתלמידים ילמדו אותה מבחינה מקצועית ולא יהיו חובבנים, המוכרחים לשבור זגוגיות של מכוניות כדי שיהיה שמח. בבתי־הספר הממלכתיים דוחסים חומר, העיקר שיהיה יום־לימוד מלא וגדוש וגם בשבת יהיה מה לעשות, וגם לחופש מחלקים חוברות־עבודה במקום שיאמרו: צאו ואל תעשו מאומה. לימדו להביט, לזכור, לראות, לשמוע, לטעום, ליהנות מדברים קטנים, לימדו להתבטל. ולמה לא להעניק את פרס־הבטלה, כפי שמעניקים את פרס־העבודה, לאיש שידע להתבטל בצורה הטובה ביותר ולא פעל רבות ולא עמל קשות, אלא ידע ליהנות מן החיים. אבל איפה מוצאים אחד כזה בארץ העסוקים תמיד?


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13293 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!