רקע
רות בונדי
אשרי האיש הדואג תמיד

אנשים הידועים כדאגנים נבדלים משאר הבריות רק במידת גילוי־לבם. כל אדם דואג, אבל לא כל אדם מפזר דאגותיו ברבים, אם מחשש שמחה לאיד, אם מרצון לשמור על פאסוֹן ואם מתוך הכרה, שאין טעם לחלק דאגות עם הזולת. יש לו משלו. מחבר ספר “משלי” להוט אחרי תפוצה מירבית, הרביץ חכמות בלי לבדוק את מעשיוּתן. “דאגה בלב איש ישחנה” קל מאוד להגיד, אבל מי ירצה לשמוע? איש חסר דאגות, או ליתר דיוק איש שהשתלט עליו איזה יצר ראשוני, על־פי־רוב מיני, ומעביר אותו על דעתו הדואגת מטבעה, אין לו שמץ של הבנה לצרות אחרים; ואיש דואג רק ישמח להזדמנות לפתוח את הברז שלו: אתה מספר לי? הלוואי והיו לי רק הדאגות שלך.

קתולי יכול להשיח את דאגותיו באזני כומר הווידוי ולהשלות את עצמו כי מעבר למחיצת העץ יש מישהו המטה לו אוזן; עשיר יכול לדאוג באזני הפסיכיאטר שלו תמורת פיצוי נאות על כל דקה של תשומת־לב; יהודי מאמין יכול לדבר אל אלוהים, אם כי אין בכך הגיון: אם הוא ריבון כל המעשים והמחשבות, הוא יודע את הכל בלאו הכי, למה להטריד אותו? אמנים שופכים את חרדתם על ראש הקהל ומציירים זוועות סוּריאליסטיות או מחברים מחזות מדכאים על חוסר הקוֹמוֹניקציה בין איש לרעהו. אבל מה נשאר ליהודי הקטן עם הדאגות הגדולות? רק אוֹי גדול.

כאילו לא די לאדם בדאגות הפרטיות שלו – הבן לא לומד, הבת חוזרת מאוחר בלילה, העסקים לא הולכים, בצד שמאל דוקר, בא עליו כל יום עתון כמו מכה טריה. חשק לקום אין בלאו־הכי, לצאת לעבודה אין רצון, ואז פותחים את העתון כדי להתעודד קצת, לשאוב כוח, ומה מקבלים? רק דפּרסיה. גם אם מצליחים לעבור על טורי מודעות האבל בלי שום זעקת “נו מה תאמר לזה! רק שלשום…”, די בחדשות השוטפות כדי להעכיר את הרוח ליום שלם. הגרעון המסחרי, הצפיפות בנמלים, הקטל בדרכים, השחיתות במשרדים, השביתות במפעלים, עליית שיעור הפשיעה, הכל מעורר דאגה, מבשר רעות, צועד לקראת קטסטרוֹפה. לאן נגיע?

אפילו ידיעות שיש בהן לכאורה נימה משמחת – נניח, התקרבות ארצות־הברית לסין הקוֹמוּניסטית. מיפנה היסטורי. יפה. צעד חשוב קדימה. מזווית עין סינית, אולי. אבל השכל היהודי הדואג אומר: אם ככה ייעשה לפוֹרמוֹזה, שהיתה בעלת־בריתם הנאמנה עשרים שנה, שיש לה חוזה־הגנה וחוזה־ידידות והתחייבויות בכתב ובעל־פה, באיזו קלות יזרקו האמריקאים אותנו לכלבים? המחשבה על חיים תחת משטר קומוניסטי רוסי מדאיגה, בגלל היעדר חופש הפרט וחופש הדיבור והמשטרה החשאית וכל השאר, אבל זה עדיין זהב לעומת המחשבה על כיבוש על־ידי הסינים. הרוסים, עם כל הטמטום הקומוניסטי, הם בכל זאת אנשים אירופיים פחות או יותר, עם שפה שבן־אדם נורמלי יכול להבין אותה, אבל כל מאות מיליוני הסינים הקטנים האלה, שכולם נראים דומים זה לזה, עם שמות שאי־אפשר להבדיל ביניהם, עם שפה מצחיקה ומוסיקה צורמת, זה מפחיד נורא.

בן־אדם אינו יודע למה לדאוג קודם כל, מבחינה אישית, לאומית, עולמית, יקומית. מיום שגילו את האקוֹלוֹגיה כבר אין מעזים להוציא קצת דו־תחמוצת הפחמן מהפה, שלא לדבר על תענוגות חיים אחרים. הכל מזהם, הכל מקרב את הקץ. לפני עשר שנים לא ידע איש מה זאת אקולוגיה, חוץ מאי־אלה מדענים המפרסמים מחקרים בשביל מדענים אחרים, ולפתע פתאום, בבת־אחת, שואה עולמית: אין מים, אין אוויר, אין מזון, אין מקום, הכל שורץ חמרי הדברה ורעלים. כדור־הארץ נדון לכליה. או שהאטמוֹספירה מתחממת בגלל הזיהום, הקרחונים נמסים ומבול חדש צפוי באופק, או שהאטמוֹספירה מתקררת בגלל שכבת הזיהום, ואנו מתקרבים לתקופת־קרח חדשה. איך שלא יהיה, תמיד הולכים לקראת קאטאסטרוֹפה.

השואה האקולוגית מעל הכל: לעשות ילדים מיותר, לנסוע לטיול משחית, לבנות בית פרטי עם גינה אנוכי. הנהרות ביבי־שופכין, הכינרת מורעלת, הים מזוהם, במקום חולות בתי־המלון, במקום פרדסים שיכונים ומעל לכל ענן עשן של רידינג ד‘, רידינג ה’, רידינג ו'. הדגים שבקו חיים, הציפורים מטילות ביצים עקרות בגלל חמרי ההדברה, חיות־הבר נכחדות, רק החרקים ילכו ויתרבו. מקקי כל הארץ יתאחדו. הזבובים יכסו כל חלקה טובה. יתושים, כינים, קרציות, פשפשים. איכס.

המלחמה האטומית מדאיגה הרבה פחות משום מה מאשר לפני עשרים שנה. אין זה עניין של הגיון או של מלאי הפצצות הרדיוֹאקטיביוֹת על פני כדור־הארץ. אולי פשוט אין כוח לסבול דאגה גרעינית בלי להשתגע. אי־אפשר למצוא לה פתרון אישי. אולי אפשר לברוח למדבר יהודה, לתוך המערות, הרי לא יבזבזו פצצות גרעיניות על מדבר. עם קצת מזל ומלאי של מזון במיכלים סגורים אפשר להחזיק מעמד עד שהאבק הרדיוֹאקטיבי כבר לא יהיה כל כך אקטיבי. קצת לא נעים להינצל לבד, בגלל החברים והשכנים, אבל מצד שני, אם כולם יברחו למדבר לא יהיה מקום במערות. הרע ביותר הוא הנזק הגנטי. גם בלי זה חדל האדם מזמן להיות פאר היצירה. האנושות מתנוונת, זה ידוע. האצבע הקטנה ברגל כמעט הלכה. השיניים נרקבות כבר בגיל הגן. שערות נושרות כעלים בסתיו. כל ילד שני מרכיב משקפיים, זה לא ייגמר בטוב.

אשר למלחמות ישראל – קיים קשר ישיר בין מידת הדאגה לגורלה של מדינת ישראל ובין מידת ההסתגלות בארץ. את הדאגה הגדולה ביותר מרגישים כל זמן שנמצאים בחוץ־לארץ: די להביט במפה ולראות כתם יהודי קטן כזה בתוך ים ערבי, כדי לחוש חרדה נוראה: כמה זמן אפשר להחזיק מעמד כך? יש אנשים שעולים לארץ מתוך הרגשה שהם מקריבים את עצמם על מזבח האומה, במוקדם או במאוחר, לא בכל מלחמה אפשר לנצח. ככל שיושבים יותר זמן בארץ נראית האפשרות של כיבוש ערבי רחוקה יותר. דואגים פחות מבחינה צבאית ויותר מבחינה דמוֹגראפית. אצל ערביי ישראל שיעור הריבוי הטבעי הכי גבוה בעולם. לאן נגיע? רגע, תנו לעשות חשבון. אם אנחנו כיום שני מיליון וחצי, ואם יעלו כל שנה ארבעים אלף, ואם שיעור הילודה אצל יהודים שניים פסיק שבע. מזל שהידיעות המתמטיות אינן מספיקות על־פי־רוב לחישוב מדוייק מתי יהיה לערבים רוב בארץ, בעיקר כאשר שוכבים בחושך במיטה ואפשר להיעזר רק באצבעות. אבל איך שלא יהיה, זה עלול להיות די מהר. בסביבות שנת אלפּיים. כל הצרות יבואו אחרי שנת אלפיים. ששה מיליארד איש. לא יהיה חדר במלון בקיץ.

זה היפה בארץ, שיש בה אפשרויות דאגה בלתי־מוגבלות. כל אחד יכול לבחור לו את הדאגות, לפי טעמו האישי, ותמיד יישאר עודף לאחרים. מי שמתבייש לדאוג לקיומה של ישראל מבחינה בטחונית יכול לדאוג לה מבחינה רוחנית. העם היהודי לאן? אלימות, עליה בפשיעה, שודדים בכל בנק. שחיתות, רדיפת תענוגות, בריחה מן העבודה, הערבים חוטבי־עצים ושואבי־מים, כך בדיוק זה התחיל ברומא לפני ששקעה. כלומר, לא שקעה, רק כבשו אותה גוֹטים בעלי זקן ארוך. או אולי היו אלה הלוֹנגוֹבארדים, סביב הסקאלה של מילנוֹ. שלא לדבר על התרבות העברית. בירידה מתמדת. לא קוראים ספרים. לא נוגעים בשירה. בוגרי תיכון כותבים בשגיאות. באוניברסיטה העברית מרצים באנגלית. רק ראומה אלדר ב“קול ישראל” יודעת לבטא עין ואלף. רק מגיה מקצועי יודע את ההבדל בין שוא נע ושוא נח. בלי תרבות משלה אין לה זכות קיום. נהיה כמו אלבּניה. עם־הספר יחדל להתקיים.

מי שדואג, סימן שיש לו מה להפסיד. יופי, או כסף, או בריאות, או אהבה, או כוח, או מעמד. דאגות הן מותרות של ימים טובים. ברגע שהדאגות נעשות מציאות, אין בהן טעם. לכן דאגו היהודים כשעלה היטלר לשלטון. עם אישור חוקי הגזע. עם החרמת הרכוש. אבל במחנות המוות חדלו לדאוג.

הדאגות משתנות עם השנים. היו זמנים שפחדו מהאסונות שקורים לאדם באמבטיה, מהגאזים הנפלטים מתנור החימום. תמיד דרשו להשאיר את דלת האמבטיה לא נעולה. דפקו על הדלת מדי פעם בפעם, ברגע שהשתרר שקט חשוד: “הכל בסדר?” “אולי כבר כדאי לצאת?” אחת הדאגות הנפוצות היתה הפחד מדלקת הריאות, שהיתה אורבת בכל מקום. די לצאת בלי צעיף לרחוב מושלג, לשתות מים קרים כאשר מזיעים, לשבת ברכבת ברוח פרצים וצ’יק־צ’ק “אתה תקבל דלקת־ריאות ויקחו אותך לבית־חולים ואני לא אבוא לבקר אותך”.

גרוע מזה לא היה יכול להיות. אמהות של בנות קטנות דאגו ולא אמרו ממה. רק ציוו: “אם ירצה איש ברחוב לתת לך סוכריות אצלו בבית, שלא תלכי אתו”.

בימינו חדלו הורים לדאוג בקשר לדלקת־ריאות, יש אנטיביוטיקה, ורוב הדאגות מרוכזות בתאונות־דרכים. לא נותנים לילד לעבור את הכביש לבדו ודואגים: לא מחנכים אותו לעצמאות. נותנים לו לעבור את הכביש לבדו ודואגים: הנהגים נוסעים כמו משוגעים. כל איחור קטן דקירה בלב, עם כל חריקת־בלמים פתאומית הנשמעת ברחוב עוצרים את הנשימה. אבל אסור להראות, הילד עלול לגדול עם תסביכים. לתת אופניים? כל האסונות קורים על אופניים. לא לתת אופניים? כל ילד צריך לדעת לרכוב על אופניים. טוס־טוס, אופנוע. מכונית ביום ששי. השנים מתווספות, הדאגות גדלות, המחיר עולה.

הדאגות תמיד מפגרות קצת מבחינה טכנית: למי שיוצא במטוס למרחקים עדיין דואגים יותר מאשר למי שנוסע דרך כביש גהה לעבודה ביד־אליהו, אם כי סביר הרבה יותר להניח שהמטוס יגיע בשלום – אילו היה משהו כבר היו מודיעים ברדיו – משהנוהג במכונית יסתובב בתל־אביב ללא תאונה. רק שהמטוס טס באוויר, ועל האדמה הכל נראה בטוח יותר, לא חשוב מה אומרת הסטאטיסטיקה.

יש הגבלה פיסית לכמות הדאגה האפשרית: אי־אפשר לדאוג ללא הפוגה. אמהות של חיילים דואגות רק כאשר מדובר במבצעים, כאשר יש אי־שקט בגבולות, כאשר מודיעים על הרוגים. כאשר הבן מאחר לחזור הביתה. כאשר קמים בבוקר עם הרגשה משונה כזאת. כאשר מתעוררים פתאום בלילה. קשה לשאת את המחשבה, שאין רגע שאין טעם לדאוג בו, שמי שניצל במבצע קרבי יכול ליהרג בתאונת־דרכים. לפי ההגיון, המצב בעולם, המצב במדינה, היסוד השביר שהחיים בנויים עליו, צריך לדאוג כל רגע. רק אופטימיסטים מדברים על כל האסונות העלולים לקרות, מנבאים שחורות, מחפשים את מי שיוכיח להם את ההיפך. האחרים שותקים. כל כמה שדואגים, אף פעם אין מכסים את כל השטח.

אי־אפשר לברוח מדאגות. נוסעים לחופש, לנוח קצת מדאגות יום־יום, ורק יוצאים מהבית, מתחילים לדאוג: לא שכחתי לנעול את הדלת במרפסת? סגרתי את הגאז? כיביתי את האור באמבטיה? לא השארתי את הבוילר דולק? שלא לדבר על טיול בחוץ־לארץ: שרשרת בלתי־פוסקת של דאגות: איפה הדרכון? איפה המזוודה הכחולה? איפה הארנק עם הכסף? שלא ירמו אותנו במלון. שלא יחטפו לי את הארנק ברחוב. שהמסעדה לא תהיה יקרה מדי. שלא נאחר למטוס. שהשכנה לא תשכח להשקות את העציצים. שהכסף יספיק. איך היה? נהדר. שדות הצבעונים הפורחים בהולנד, משהו בלתי־רגיל.

אפשר להביט אחורה, על דאגות ימים עברו, באותם רגשות ענוגים כמו על אהבות ישנות: אך איפה איפה הן, הדאגות ההן, עם הקוקו והסרפאן? דאגות בת שש־עשרה פן תישאר בתולה זקנה, מפני שהבנים אינם שמים לב אליה. דאגות בעניין היקף החזה (אז, בזמנים הפרהיסטוריים היה חזה שופע צו האופנה. ותיקי הישוב עדיין זוכרים). דאגות בעניין השיער החלק. זה מצחיק, זה מגוחך, קשה להאמין, אבל פעם זה היה פגם אסתטי חמור. בעלת שערות ישרות סלסלה אותן עד שיצא עשן מן המצבטים, גילגלה אותן סביב נייר עתון מקופל, חוטי ברזל דוקרניים, פיסות־בד, עשו לה צמות קטנות משערות רטובות, ומה היה לה אחרי שעתיים? שיער חלק וכאב־לב. דאגות בגלל ציונים בבית־הספר. דאגות בגלל מבחנים. ככל שמתקדמות השנים מתברר לאדם המזדקן, כי לא דאג את הדאגות הנכונות.

יש דאגות העוברות עם הגיל, כמו הפחד מפני ההזדקנות. רק צעירים מאוד יכולים לשאת אותו במלוא כובדו. רק בכוח הנעורים אפשר לחוש את החרדה מפני קמטים, מפני שערות לבנות, במלוא עצמתה. ככל שמצטרפות השנים, מדאיגה הזיקנה פחות, מטרידה פחות, מפחידה פחות, רחוקה יותר. זאת הנחמה של הווודאות.

בני־אדם משגשגים על דאגות. כל זמן שיש דאגות פרנסה, דאגות כספיות ודאגות בריאות, יודעים שאין מה לדאוג, הכל כשורה. רק ברגע שאין מה לדאוג בחיים, חוששים באמת: אין ספק שתבוא איזו צרה נוראה. מי שדואג נלחם בבלתי־נודע. זה ההבדל בין דאגות לבין פחדים. הדאגות מדודות, קצובות, מוחשיות, ידועות, אפשר להתמודד אתן. הפחדים הם תהום עמוקה ואפלה, נחשול הבולע הכל.

אין דבר גרוע מהגבלת זכות־הדאגה. רק רופא אידיוט יאמר לחולה: “אין לך מה לדאוג”. מה פירוש? ברור שיש לו מה לדאוג. תמיד, בכל שעה. הרופא רשאי לומר רק: “המצב שלך אינו מדאיג אותי”. אפילו נניח שמצב הלב אינו מעורר דאגה, לפי שעה, מה בדבר סרטן? פעם ראו האנשים את עצמם מתים משחפת. עכשיו הם רואים את עצמם מתים מסרטן. השיעול הזה, הדקירות בקיבה, הכאבים באגן הירכיים, הלחץ בעיניים. הסרטן שורץ בכל מקום. כדאי לעשות סדר בניירות. היתה זאת רשלנות לא להכין צוואה. אני רוצה שהרופאים יגלו לי את הכל, בלי העמדת־פנים. לי לא ישקרו. אדם נורמלי נתקף בסרטן לפחות חצי־תריסר פעמים בחייו, אחר־כך הוא מת משבץ־לב, וסוף־סוף אין לו מה לדאוג בחיים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!