בשטח הזוהמה עושה קליטת־העליה נפלאות, ומיזוג הגלויות מושלם: עולים חדשים, שהזדעזעו עד עומק נפשם מן הלכלוך והעזובה השוררת בחוצות כאשר באו ארצה, שחונכו בארץ־נעוריהם, בכוח ההרגל או בכוח החוק, לשמור על סדר ונקיון שם, שלא היו חולמים להשליך כרטיס משומש על הארץ או לנער שטיח על ראשי עוברים ושבים ברחוב, אחרי חדשים ספורים של שהות בארץ אינם עוד מה שהיו. תחילה נדמה שאפשר לחנך, להפנות תשומת־לב, להעיר במלות־נועם. אחרי כמה תשובות גסות, אחרי כמה “מה זה העסק שלך?” דבקים בשיטת הדוגמה האישית המזהירה: מסלקים גרוטאות מן הכניסה לבית המשותף, אוספים בהפגנתיות קופסאות פח שהותירו אחריהם סועדים על שפת הכנרת. יום אחד נוכחים לדעת שלאיש לא איכפת ואיש לא שם לב, ואז מחליטים: יעשה ההמון הנבער אשר יעשה, אני אישית אלך בדרכי, ורצים עם כל גלעין של אגס למרחק מאה מטרים, כדי לא להשליך אותו על חול־הים, מעדיפים לדחוס מקלות שלגונים מפי הטף לתוך הארנק, רק כדי לא לזהם את המדרכה, עד שיום אחד מתגברת עייפות־החומר ואדם אומר לעצמו: למה שרק אני אהיה טיפש? ביום שבו מניחים לשארית הפיתה היבשה, אחרי גמר הפלאפל (עם טחינה וחמוצים, אבל בלי חריף) לצנוח ארצה כלאחר־יד ומשליכים את קליפת התפוז מחלון הרכבת בדרך לחיפה, יודעים שבא הקץ למאבק. העיקר שאצלי בבית נקי. תהליך ההתאזרחות נשלם. לא חשים עוד בלכלוך עד שיוצאים לחוץ־לארץ וחוזרים הביתה, עד שרואים את הארץ בליווי תייר ולא יודעים לאן להפנות את העיניים מרוב בושה: ערימות של צואה בתוך אנדרטאות, חרצפים על־פני המים, כניסות־בתים מסריחות כמשתנות, בתי־שימוש מחליאים ליד תחנות־הבנזין, שולי כבישים כמזבלות.
זה לא עוזר, זה לא עוזר, זה רק נעשה גרוע יותר: התוצאה היחידה של כתיבה על לכלוך היא תוספת נייר מלוכלך. כבר אמרו זאת לפני, כבר כתבתי אני ושכחתי מתי, הארץ מזוהמת להחריד. יש סיפורים שאדם מחבר אותם כל ימי חייו בלי להעלות אותם בכתב, יש נושאים שעתונאי מתהלך אתם שנים ודן בהם וכאילו לא אמר דבר. אדם מסתובב בארץ הזאת ולבו נצבט: מה עשינו לחמדת־אבות? אולי ימחל לנו בית־הדין של מעלה על השיכונים המכוערים, כיוון שנבנו בזמנים שקורת־גג היתה חשובה מאסתטיקה; אולי יסלח לנו על הנהרות המתים, כי תוך כדי פיתוח זוהמו; אבל על הפיכת הארץ הזאת למזבלה אחת גדולה, על כך ניתן את הדין. כסף שומרים בבנקים, תמונות במוזיאונים, תיקים בארכיונים, אבל לדבר היקר מכל, לארץ האחת והיחידה שיש לנו, וגם זה בקושי, נותנים להתגלגל באשפתות.
חוסר הנקיון המצוי של ארץ לוואנטינית? הלוואי והיינו עומדים ברמה נאותה כזאת! די לטייל בערי יהודה ובסימטאות בית־לחם, לטפס במורדות בית־ג’אלה, להביט לשולי הכביש בין רמאללה לשכם, לשים לב לשטחי הגבול בין שדה לשדה כדי לראות שהלוואנט האמיתי נקי יותר מתחום התרבות היהודית (רק בזוהמתם של רחובות שכם מתנחם הלב היהודי הדואב). למעשה קשה להיזכר במדינה מלוכלכת יותר מישראל, לפחות בין המדינות בנות־התרבות, שמדינת ישראל מתיימרת להשתייך אליהן. רק שלושה מקומות (אם פוסחים על הודו וייחודה) חרותים בזכרוני כמזוהמים אפילו יותר ממדינת היהודים: אזורי הפליטים בהונג־קונג, העיר התחתית של נאפולי ורובע הארלם בניו־יורק. באולימפּיאדת הלכלוך הגענו לשלב שלפני הגמר. אולי אנו יודעים להילחם למען ארץ־ישראל ב“עוזים”, בתותחים ובמטוסים, אבל לא במטאטא, ביעה ובדלי; אולי אנו אוהבים את הארץ הזאת בשירים ובנאומים, אבל לא הלכה למעשה, במגע יום־יום. את מה שאוהבים אין משפילים, וארץ מזוהמת היא ארץ מושפלת.
אילו היה המדובר בשכונות עוני, באזורי שיכונים צפופים מאוד, אפשר היה לקוות: ישתפרו התנאים, תעלה רמת־החיים, ייעלם גם הלכלוך בחוצות. אבל בענייני זוהמה אין עני ועשיר, אין אשכנזי וספרדי, אין דתי וחילוני, כולם מלכלכים במידה שווה. קחו שכונה של אנשים מבוססים ברמת־חן ו/או… (נא למלא שם שכונה לפי בחירתך בכתב־יד ברור), שהמשפחות בה קטנות והדירות מרוּוחות, וכמעט לכל משפחה יש פח־אשפה משלה וחצר־משק משלה, ובכל זאת כל מגרש ריק, כל פינת־רחוב, כל שטח מפורז בין גדר לגדר משמשים כמזבלה. ליד השלט:
נערמים קופסאות־קרטון עם עתונים ישנים – הרי מדובר בשכונת אינטליגנטים, - ארגזים ריקים, קערות פלסטיק שבורות, נעליים בלויות, שיירים מסריחים. טרקטור העיריה בא לשם ומנקה ביסודיות, ולמחרת נראים ניצני אשפה חדשה. העוזרות מביאות לכאן, לפי צו בעלת־הבית השומרת על נקיון ממלכתה, כל חפץ העלול להכביד על פח האשפה המשפחתי המצוחצח, ילדים נשלחים לכאן בידי אמם הורתם המסורה, להרחיק מתחום רכוש המשפחה כל דבר, שהימצאותו בשטח עד בוא מכונית־האשפה עלולה לפגום במראה האסתטי של הגינה.
כאן זה לא עניין של חוסר־השכלה או של עוני, כאן רק האנוכיות הנוראה של רוב הישראלים, ההפרדה המוחלטת בין רכוש היחיד המצוחצח, הממורק, הסאלוֹני, היקר מפז לבין רכוש הכלל, שאין לו ערך אלא בכך שאפשר לנצל אותו בשעת הצורך. ריכוז כל הרוֹך, כל ההתחשבות וכל האהבה בקן המשפחתי עומד בניגוד מוחלט לאכזריות כלפי העולם הסובב, בנוסח המאפיה. נכון, עדיין יש הבדל. מדובר באזרחים הגונים, עדיני־נפש, שאינם יכולים לראות איך שוחטים תרנגולת, שאינם משחיתים פני אנוש, אלא רק את פני הארץ המובטחת, שאינם רומסים בני־אדם, אלא רק את אדמת־ישראל. אבל זאת התחלה טובה. עובר קצת זמן עד שעוברים את כל דרגות היעדר־ההתחשבות בזולת. כרגע אנו בדרגה שבע בסולם פרנקנשטיין.
אילת, שיופיה עוצר נשימה, מה עוללו לה עשרים וחמש שנות קידמה ישראלית? אין אני שייכת לנפשות הפּסטוֹראליוֹת, המבכּות שממות אבודות וסולדות מהפיתוח הגוזל מיפי הטבע, אבל מה שנעשה לאילת אינו קשור בקידמה, בהתפתחות ובגידול אלא בחטא הגדול ביותר: הזנחה פושעת מתוך טמטום מוחלט. בהשקעה של 10 מיליון ל"י בנתה החברה לפיתוח חוף אילת גשרים שאינם מובילים לשום מקום ולאגוּנוֹת מצחינות כאגני־ביוב, כדי להפוך אותה לוונציה של המזרח התיכון, והצליחה מעל למשוער: מה שקרה לוונציה במשך כמה מאות שנים טובות הושג באילת ללא מאמץ תוך שנים מעטות: הזיהום, הרקבון והסרחון כמו בוונציה, רק בלי התרבות שלה.
חצי תריסר בתי־מלון, בדרגות שונות של כיעור, נבנים בוונציה הקטנה שעל חוף ים־סוף. מפעלים מאושרים בהשקעות של מיליונים. בלי להיכנס לבעיה מניין יבואו העובדים לכל בתי־המלון ואיפה יתגוררו – נושא השייך לקינה אחרת – מה מציעות עיריית אילת והחברה לפיתוח לנופשים, הבאים לאילת למרבה־הפלא לא בגלל המוזיאונים שלה ולא בגלל יפי ארמונותיה ולא למען החנויות המובחרות שלה, אלא אך ורק בגלל הרחצה בימה השלו והחלק? חוף טרשים מלא זוהמה, שרק פאַקירים יכולים לעבור עליו יחפים ברגל, מלא רפש, בקבוקים שבורים, ערימות זבל. זה לא עניין של יום זה או אחר, שבו לא נוּקה החוף, במקרה, כיוון שמישהו היה חולה / במילואים / באֶבל. חמישה ימי שהות, וכל חמשת הימים נשארה אותה פסולת באותו מקום, בלי שיד אדם נגעה בה. חוף־האלמוגים דומה לחירייה, בתי־השימוש המעטים הם מעבר לכל תיאור. נכון, מטיילים מלכלכים, אבל הם גם מביאים כסף לעיר. הנוף, שקיעת־השמש, צבעי־ההרים המשתנים כל שעת היום, השחייה למרחקים במים השלווים, הירח המשתקף בים הרגוע, כל הנאות המבקרים האלה אינן עולות לעיריה כסף, אז לפחות דבר אחד עליה להעניק: חוף שמנקים אותו בוקר בוקר, מקום־ישיבה מוגן ממכוניות ומקום־רחצה מוגן מסירות־מנוע, חוף עם השגחה וטיפול שוטף. כיום כל שומר נפשו ובעל־מכונית נוסע להתרחץ דרומה, לאחד המפרצים, ויושב אצל רפי נלסון, אבל מה עושים אם אין רכב? רובצים בלכלוך ועוצמים את העיניים.
אפשר להבין ללבו של אברהם יפה, שכאב לו לפתוח את הכביש החדש בין אילת ושארם־א־שייך לתנועת מטיילים: כביש מבהיק נפלא, חופים בתוליים, חול זך, נוף סלעי ראשוני, מה יישאר מהם אחרי כמה שנות שלטון של המטייל הישראלי? כמו ארבה המכלה בוסתן אחרי בוסתן: אילת, חוף־האלמוגים, הפיוֹרד, נואייבה, דהב, שארם־א־שייך. לא נותר אלא לכבוש את ערב הסעודית. החופים שלה דווקא נראים מן המטוס נקיים מאוד.
מה יש לומר, חברים, אני מזועזעת. המצב הולך ומזדבל. קחו את נהריה, שנשאר בה – גם אחרי שמייסדיה זנחו אותה, התפזרו, עזבו, הסתלקו לעולם שכולו מוסיקה סימפוֹנית – משהו מאווירת עיירת־קיט מרכז־אירופית, היו בה קונדיטוריות, פּנסיונים, רוכבי־אופניים, אדיבות ונקיון. נהריה גדלה, יפה; התפתחה, יפה; קלטה עליה, יפה – ואיבדה את ייחודה. לאורך הגעתון, השאנז־אליזה המקומי: מה לא הונח כאן לצדי תעלת־הביוב הנושאת עדיין את השם נהר געתון? מזרנים קרועים ופסולת בניין, סמרטוטים וברזל חלוד. איך נראים הגן הציבורי והדרך לים, הזרועה קליפות־גרעינים ובדלי סיגריות כפתיתי שלג וחוף הים מחוץ למיכלאת המתרחצים? ערימות־ערימות של זבל שנשפך ממריצות וממכוניות, ומקורו – לפי בדיקת פחם – בתקופה פּרהיסטורית.
הקיבוצים נקיים יחסית, לא כולם ולא בכל תקופה. זה תמיד עניין של האחד־היחיד, המוכן לקבל את האחריות לחטאי אחיו. קיבוץ הוא בבואה נאמנה לסאניטר שלו: אם הוא מתייחס לתפקיד ברצינות ורואה בו אתגר, הקיבוץ נקי לתפארת; אם הוא עובד מתוך הרגשת־כפייה, ללא חשק, מתגלגלות שקיות־ניילון ריקות בין השיחים, צצות ערימות־פסולת, והזבובים שורצים בו בדיוק כמו בעיר. אין תרופה רעיונית לרפש בסוציאליזם, בימינו או בעתיד, מעט או הרבה. בסופו של דבר קובעת יזמת היחיד.
מאחר שחוקי אלהים בנוגע לנקיון המחנה וערים ירוקות אינם עוזרים, הדרך הקצרה למדינה נקיה היא משטר דיקטטוֹרי, לא חשוב מאיזה גוון, העיקר שהוא מלווה בפחד במידה הגונה. אבל אם פוחדים מפני רודנים – בכל הגדלים, בכל הגוונים, אדומים, ורודים, שחורים, עם שפמים ובלעדיהם – יותר מאשר מפני הסחי, לא נשארה ברירה אלא ללכת בדרך הדמוקראטית המייגעת של שיכנוע, חינוך וחוקים שיש להם שיניים, ולא תותבות. נכון שאיזו מגיפת־חולירע בריאה משכנעת יותר מכל מבצעי־הסברה, אבל לא כל שנה מתמזל המזל בתחום זה. שלטי־אזהרה הם רק תוספת לכיעור הנוף, אם מאחורי איומי־העונשים עומד רק מצבור פסולת.
כפי שאמרו חכמינו ז"ל, אשפה גוררת אשפה ובמקום שיש זבל מתווסף זבל. יש איזה כוח משיכה מאַגי בלכלוך: רואים אחד, מוסיפים עליו. לא שבמקום נקי שומר כל אדם על הנקיון, אבל אחוז אנשים סביר אינו מעז לזהם, אם יש טיפול והשגחה. גם בארץ אפשר לשמור על נקיון של מוסדות ציבור (מוזיאון ישראל, מכון וייצמן), מקומות טיול (אתרי רשות שמורות הטבע) וחופי־הים (חוף נווה־ים הנקי, על אף התנועה בו, בשש בערב יותר מאשר חוף מכמורת בתשע בבוקר). הנסיון מוכיח, כי במקום שיש בו השפעה אנגלו־סאקסית או השפעת כסף אנגלו־סאקסי הנקיון גדול יותר בדרך־כלל וזה סימן שבמקום שאין בו פחד גם צמא לתרומות ולמעמד בעולם עשוי לחולל פלאים.
צצה בי מחשבה מדאיבה, שיהודי זקוק לעין הביקורתית של הגוי, לחשש שמא יקשר מישהו בין לכלוך לדת, כדי שיהיה לשומר נקיון למופת בכל מקום ובכל שעה; אבל בטענה כזאת יש משהו אנטישמי. אולי אנסה זאת יותר בעדינות: במקום שיהודי מרגיש את עצמו בטוח, בתוך שלו, אדון לעצמו, הוא ממעט לדבוק במוסכמות ובנימוסי גויים. לא, גם בכך יש טעם לגנאי. אולי מוטב לא לדבר על היהודים אלא על הישראלי. שוויץ, חוסר התחשבות, תאונות־דרכים וזיהום כרוכים יחד, וכולם נובעים מעודף הערכה עצמית ומהיעדר תרבות פנימית. נכון, אסור להשליך את כל הישראלים למזבלה אחת, יש צדיקים לא רק בסדום אלא אפילו בתל־אביב, אלא שעל־פי־רוב אין חשים בהם. הם נוטים להתבודד, אינם יוצאים לשפת־הים ולא למקומות מועדים למטיילים, אינם מבקרים בקולנוע במוצאי־שבת ומשתדלים לחיות הרחק מן ההמון הסואן ככל האפשר.
אפשר לראות קשר בין ארץ־ישראל המלוכלכת לבין הדעה הרוֹוחת בציבור הישראלי, ובמיוחד בין ילידי־הארץ, שחוקים, הנחיות, תקנות ואזהרות נועדו רק לטיפשים שאינם מתמצאים בחיים, שאינם יודעים להסתדר. אסור להשליך בקבוקים? אסוף לקטוף אלמוגים? יאללה, קדימה, איש לא רואה. אפשר למצוא קשר בין הלכלוך לבין מצב־הלוחמה הממושך שהוליד אכזריות כלפי האדם והטבע, אפשר לייחס זאת למאבק היהודי הממושך על הקיום בתוך סביבה עויינת ולחבלי עצמאוּת טריה. אינני יודעת. משהו בסיסי פגום.
אולי בכלל לא נחוצה ארץ־ישראל נקיה. תינוקות זקוקים להיגיינה ואולי גם נשים הרות, וזוהמה יתרה עלולה להזיק לתיירות, בזה יש להתחשב. אבל בדרך־כלל משגשגים הישראלים על זבל כמו פרחי־גינה. קצת לכלוך פחות, קצת לכלוך יותר, רוב הישראלים אינם שמים לב כלל, כל זמן שאין הוא נוגע ישר בביתם, במכוניתם, ברכושם. איכות הסביבה, טעם החיים? זה בשביל איסטניסים שאין להם דאגות אחרות בחיים. חסרות לנו בעיות חשובות יותר? בטחון, פיתוח, שיכון, קליטת־עליה, אינפלאציה. מהו לעומתם נייר בודד מתעופף ברוח?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.