רקע
רות בונדי
כל ישראל צמודים זה לזה

עכשיו הזמן, עתה העת, כי עוד מעט בא המבול. עוד קיץ אחד של אושר עם העלאת משכורת, תשלומי תוספת יוקר, הורדת מסים, עוד חודש־חודשיים של תקופת־ביניים עד לאומדן נזקי ההילולה והגשת החשבון, ואחר־כך פיחות, הידוק, צמצום, מיסוי. מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש, אותן הכותרות נוסח “עד היכן” ו“הקץ להפקר”, אותם הדיבורים על “הציבור לא יסבול” ו“הממשלה חייבת התערב” ואותה הנכונות לקחת כאשר נותנים. מכל אותם כותבים שזעקו מרה על התעללות בציבור, חוסר התחשבות בצרכי המדינה, אזרחות רעה, ואנדרלמוסיה בלתי־נסבלת, בעקבות ההטבות שישיגו המהנדסים, ולו גם בעזרת שביתה – הודות להצמדה הברוכה, לא יהיה אפילו אחד שיאמר: “לא, תודה, אני מוותר”.

הלב נקרע בין זעם אזרח של המדינה על סף תוהו־ובוהו – יום אחד בלי שירות רפואי ויום אחד ללא קשר אווירי אל העולם, יום אחד בלי טלוויזיה וחדשיים עם טלפון מקולקל – ובין דאגת האדם המפרנס, הסופר את הכנסותיו ומוצא אותן חסרות. באופן כללי השביתות פסולות וחסרות־הצדקה, בעיקר אחרי שקוראים כמה משׂתכרים פקידי “בנק לאומי לישראל” או עובדי חברת החשמל או עובדי “אל־על”, אבל באופן אישי: כך אי־אפשר להמשיך. המחירים עולים מדי יום ביומו, בעלי המלאכה אינם יודעים כמה לדרוש, דירה עולה הון ורק אנחנו האידיוטים, עובדי המשק בבתי־החולים, המוכסים בלוד, הכורים בתמנע, עובדי התחזוקה באשדוד, פועלי הנקיון בירושלים,… (נא להוסיף את החסר לפי הנתונים האישיים) עובדים כמו חמורים ושותקים.

וכי מי משתכר מה שמגיע לו? מי משתכר די צרכיו? תראה לי איש במדינה שיאמר: “המשכורת שלי הגונה למדי יחסית לעבודה שאני משקיע”, או “אני מסתדר די טוב עם משכורתי ואין טענות”, ומה אתה רואה? דמות של עבד, טיפוס של המסכן הנצחי, שהיה משתמש עד היום במקרר עם קרח לולא מכרו, לפני עשר שנים, מקררים חשמליים בתשלומים באמצעות ועד העובדים, הלובש ז’אקט עם טלאי־מגן על מרפקי השרוולים, אחד בלי אמביציות ובלי חלומות, יציר העולם הישן ההולך ונעלם מעל־פני הארץ. משכורת שאינה מספיקה היא השלב הראשון למעמד. לגבי האדם המודרני לא תיתכן כלל משכורת מספיקה, כיוון שהיא תמיד מפגרת אחרי הצרכים, המשאלות, החובות. אולי אי־אלה מנהלים עם משכורת של כך וכך אלפים, אי־אלה זקנים המתקרבים לגיל הפנסיה, חיים בהתאם למשכורת, אבל הישראלי הצעיר, הדינאמי, הפעיל, הצועד עם הזמן רץ – תמיד לפני המשכורת, לפעמים היא משיגה אותו, לפעמים הוא נעצר כדי לתת לה להתקרב, אבל הוא לעולם לא יסכים שהיא תקבע לו את קצב החיים.

השביתות הן הוכחה לכך שהיהודי לחופש נולד. רק במדינה פיאודאלית כמו יפאן, שבה יודע כל אחד מקומו בהיירארכיה החברתית, מסוגלים העובדים לשבות תוך כדי עבודה – במקרים הנדירים שבהם הם אוחזים באמצעי קיצוני זה – ולשאת על זרועם סרט המודיע על שביתתם. אצלנו, מיום שנחרב בית המקדש, אין מעמדות קבועים. כל אחד יכול להיות מלך, או קבלן, או מסגר, או בעל סטייקיה; כל מקצוע עשוי להביא לפסגת ההכנסות: נהיגה באוטובוס או ניווט מטוסים. מקצועות עולים בסולם ההכנסות, מקצועות יורדים, פער נפתח ופער נסגר ואין מי שיקבע מי שווה יותר, רופא־שיניים או צבּע־מכוניות, מנהל בית־ספר או טכנאי חימום, כולנו נולדנו לגדולה, לכולנו מגיע.

בכל דבר מוכן העובד הישראלי לשאת, במלחמות ובאינפלאציות, בחבלות ובפיחותים, רק לא בהרגשה שהוא דפוק. זה לא רק עניין של הכסף ושל התנאים הסוציאליים לגופם, כערכם בכסף. זה מעמדו בשוק לעומת מקצוע אחר, או בעלי אותו מקצוע במפעלים אחרים. ההרגשה שהוא מקופח אוכלת אותו, לא נותנת לו לישון, גוזלת ממנו כל סיפוק בעבודה. נכון, עדיין יש אי־אלה מקצועות, כמו קצונה בצה"ל, שמעמדם הוא בלי שום יחס להכנסתם הכספית, אבל יום אחד באה שעת החשבון בלירות, וקדימה לתעשיה הפרטית.

השביתה אינו מודד למצבו החמרי של ציבור זה או אחר אלא לציפיותיו, להערכת כוחו, לתחושת חשיבותו. השביתה כבר אינה מה שהיתה בימים הטובים של מזי־רעב, הנשק היחיד של הפרולטריון הסובל נגד ההון המנצל. רק לעתים רחוקות עדיין מזדמנת שביתה לפי המתכונת הקלאסית של עמלים מול המונופול המנצל, עם ברכות־עידוד של ועדי עובדים והופעות אמנים מזדהים בפני ציבור השובתים. אילו הייתי מזכיר ההסתדרות, לא הייתה ששה למשק סוציאליסטי והייתי שומרת על כמה מפעלים פרטיים כעל בבת־עיני: רק שם עדיין אפשר לשוב לזמנים הטובים, לדבר על מנצלים ומרעיבים ואפנדים, לנאום בנוסח סוציאליסטי אמיתי, לנופף דגלים ולחוש הזדהות מלאה.

לשביתות במוסדות ציבוריים כבר אין אותו טעם, בעיקר אם הממשלה פועלית, למרבה הצער. הה, אילו היתה לנו ממשלה ימנית, אזרחית, רכושנית, אז היו לשביתות עובדי־הציבור פנים אחרות לגמרי, אז אפשר היה לארגן הפגנות בכיכרות הערים ולצעוד שלובי־זרוע תחת דגלים מתנופפים וסיסמאות מאירות־עיניים. כאשר יש ממשלה פועלית בשלטון אין הרבה נחת ללוחם סוציאליסטי ותיק: שביתות בסקטור הציבורי הן התמודדות־כוחות ומשא־ומתן ועמידה על המיקח וכאב־ראש, אבל סיפוק אין בהן. הצרה היא שכבר אין סדר בעולם, כבר אין סרטים בשחור־לבן, כבר אין מלחמת בני אור בבני חושך, עכשיו אין מוסכמות ואין חוקים. מה היה מארקס אומר על עובדי חברה ממשלתית השובתים בגלל הסכנה שייהפכו לעובדי חברת העובדים? איך היה מסווג שביתת אקדמאים נגד ההסתדרות כמעביד? שביתת עובדי נקיון נגד קניית בגדי־עבודה בחנויות הקואופרציה הצרכנית? על דברים כאלה לא חלם מארקס תחת שמיכת הפוך שלו.

שורש הבעיה הוא שעדיין לא המציאו מודד טוב משביתה לכושרו של ועד עובדים. איך יכול ועד עובדים לדעת שהוא הוציא מן המעביד, ציבורי כפרטי, את המקסימום האפשרי, אם לא הכריז על שביתה? נניח שוועד עובדים בא עם מאה ועשרים תביעות חדשות, ביניהן תשלום בעד שעות ללא שינה בגלל דאגות עבודה, פדיקור על חשבון המפעל (עם לכּה), בגדי־עבודה בעיצוב פייר קרדן, מימון שיעורי בישול “קורדון בלאֶ” לנשי הפקידים הבכירים והכל רטרואקטיבית מאז הצהרת בלפור, והמעסיק אומר: “בסדר, קיבלתי”; סימן שאפשר היה להשיג יותר. השביתה היא תעודת־יושר לוועד־עובדים: יותר ללחוץ אי־אפשר. וכי במה נמדדת הצלחת ועד העובדים? כמה כסף חסך למשק המדינה? איזו מידת אזרחות טובה הפגין? מישהו שם לב? מישהו אומר מלה טובה? המודד היחיד הוא ההישגים שזכה בהם למען העובדים שהוא מייצג.

האם ראש הממשלה בוחרת את הוועד? או שר האוצר? העובדים בוחרים בו, ולא לפי אהבת כלל ישראל, או אחריות אזרחית או היענות לצרכי המדינה או התחשבות בסבל הציבור. אלא לפי חשבון, טבין ותקילין. יש קמח, ביצים, צימוקים – יש קולות. שלא לדבר על ההרגשה הטובה, כאשר מתחילים כל הגדולים, ממנהלים עד שרים, לרוץ, לשכנע ולהתחנן, קול ישראל על הקו, העתונאים על הסף והמצלמות מבזיקות. לגבי ועדי העובדים כמו לגבי הבחורה המודרנית: ימי הבת הצנועה, המחכה בשקט עד שישימו לב אליה, עברו מן העולם.

אפשר לחוקק חוקים ולהנהיג בוררות־חובה, וזה עלול להפחית במידת־מה את מספר השביתות, אך השאלה הגדולה היא כמובן: ומה יהיה אם לא יישמעו לחוק? חוק הוא רק פיסת־נייר אם אין אחריו כוח המפעיל אותו, אמר כבר ד“ר כנוביץ ז”ל ועלה השמימה בתוך ענן עשן. המחשבה על משטרת ישראל לוחמת נגד פועלי נמל שובתים אינה מלבבת במיוחד, ועל חיילי צבא הגנה לישראל מתנגשים בעובדי חברת־החשמל עוד פחות. למעשה, כפי שמוכיח הנסיון גם במדינות אחרות, משטר דמוקראטי הוא כמעט חסר אונים מול קבוצות שובתים חזקות, אלא אם כן הוא דמוקרטי עממי, שאין לו שום בעיות של שביתות, יען כי כל העמלים מאושרים והעבודה היא תענוגם.

אבל מה עושים במשטר פועלי בשנת בחירות? נותנים. בשנות מתח בטחוני אין צורך לעשות שום דבר, כי המלאכה נעשית בידי אחרים. בשנות מיתון מקום־העבודה יקר מכדי לסכן אותו בשביתות מיותרות. במפעל תעשייתי נזהרים עובדים ומעבידים מלהביא את הדברים להתמוטטות העסק, אבל במוסדות ציבוריים, שאינם בנויים על רווחים, אין תרופת־פלא, לא בחוקים ולא במשפטים, ובעיקר אחרי שהשביתה טופחה כנכס מקודש.

הסיבה המוצהרת לשביתה היא רק קצה הקרחון. לכאורה צמחה בשעתה שביתת רופאי קופת־חולים על רקע חילוקי־הדעות מי צריך לעמוד בראש קופת־חולים, אדמיניסטרטור או רופא, אך למעשה טועים שני הצדדים: בראש הקופה, כמו בראש כל מפעל המעסיק מספר עובדים גדול במקומות רבים, צריך לעמוד פסיכולוג (עם פסיכיאטר כסגנו, כדי שיהיה מי שיטפל במנהל). בסופו של דבר, שורש רוב השביתות הוא יחסי־אנוש פגומים, בעיקר בעידן־שלאחר־לחם־ומרגרינה. הלהיטות לשביתה קטנה הרבה יותר אם העובדים מרגישים שמעריכים אותם, מתייעצים אתם, מוקירים את נסיונם ומקבלים בברכה יזמה מצדם, וזאת אולי הסיבה העיקרית לשביתות הרבות בסקטור הציבורי. המכונה גדולה מדי, והקשר אל הסמכות הקובעת רופף מדי ואין מי שיאמר תודה. מתי מדברים על עובד מדינה? כאשר סרח, מעל, סטה מסמכותו, התנהג לא כשורה, קיבל שוחד, ענה בגסות, הכריז שביתה. אבל מי נותן את דעתו עליו כאשר הוא עושה את מלאכתו על הצד הטוב ביותר?

יש פער עצום בין המציאות וההרגשה. לפי ההרגשה הכללית כבר שבתו במדינה הזאת הכל, עולים, ותיקים, חילוניים, דתיים, תלמידים, מנהלים, סבלים ואקדמאים. אבל הסטאטיסטיקה אומרת כי 80 אחוזים מכלל הציבור הישראלי ו־65 אחוזים מן העובדים לא שבתו מימיהם (עדיין). אם הנתונים נכונים, ולא נאספו במגמה להטיל קלון על מדינת היהודים, הרי יש לעשות משהו לתיקון המעוּות, ויפה שעה אחת קודם. הרי לא ייתכן, שעל עשרים אחוזים מן האוכלוסיה יוטל כל עול השביתות, והרוב של תושבי המדינה יתחמקו מחובתם הבסיסית. השביתה שייכת לעם כולו, ועל כולם להשתתף בה.

יש לנהל רישום מדוייק של העתודה השביתתית ולקרוא לה לשירות מילואים, לקבוע לוח־זמנים ומיכסות של ימי שירות: כל אזרח, מגננת עד ראש־הממשלה, חייב לתרום את חלקו. כמובן יש לקבוע מיכסות שונות, בהתאם למקצוע: שביתה בת יום אחד של עובדי התחבורה האזרחית שווה חמישה ימים של רופאי קופת־חולים או עשרה ימים של עובדי המכס. הבעיה היא שיש בעלי מקצועות שאין כל טעם בשביתתם, מפני שאין לעבודתם טיפת ערך בשוק. כמו הסופרים, למשל. לפי החישוב האחרון מגיע שכרו של סופר ל־0.235 אגורות לכל שעה של כתיבת ספר ובכל זאת עדיין לא שמע איש שהם איימו בשביתה, כיוון שהם יודעים יפה את מקומם ואת ערכם. אלף ימי שביתת סופרים לא שווים יום אחד של רצפים. מי שחושב שהוא מוכרח ללכלך נייר, אף כי כל שנה יוצאים לאור אלפי ספרים שאיש אינו נוגע בהם, שישא בתוצאות.

קשה מאוד לדבר על שביתה צודקת או לא צודקת לפני שהסתיימה. אם היא הביאה תוצאות, אם השיגה לפחות חלק מהדרישות שלא היו מתקבלות בלי שביתה, היא היתה צודקת. קיים בלבול שלם בשטח ההגדרות. שביתת האטה אינה אלא עבודה בהתאם לתקנון, והמונח “שביתה פראית” שאול מלשונות הגויים ואין לו מקום אצלנו. בעברית יש רק שביתה שלא קיבלה את אישור מוסדות ההסתדרות מראש. אולי כל בעיית השביתות היא לשונית: יש רק לבטל את השימוש ב“לא”, כי בסכסוכי־עבודה “לא” זה לא תשובה.

מפליא, ששר האוצר מסוגל לדרוש מההסתדרות להתחייב שעובדי המדינה האחרים לא ייגררו אחרי הישגי המהנדסים בשינוי הדירוג. או שהוא עולה חדש, או תמים, או שובב. אפילו היו ההטבות המיוחדות ניתנות בסודי סודות, לפי הסכם שהושג בחצות לילה אפל וגשום בבית־הקברות של חולון מצד שמאל, עם תחפושת של רוחות־רפאים לנציגי שני הצדדים, היה גם שומר היעלים החרש בלב מדבר סיני יודע על כך תוך עשרים וארבע שעות ופועל בהתאם, ולא כל שכן כאשר הדבר פומבי, לעיני הציבור. בעצם הדרישה לא להיגרר יש כבר חצי הודאה בכשלון. כל ישראל צמודים זה לזה. יחד נעלה ויחד נרד.

מנהל מפעל, פרטי, הסתדרותי או ממשלתי הרואה את הנולד נזהר מרווחים כמו מווירוס, כי הם התחלת הסוף. לא שגרעון מתמיד מונע דרישות, אבל רווח, קטן ככל שיהיה, קורא להן, כפי שהוכח ב“אל־על”: שנה אחת הודה מנהל אל־על ברווח של אלף חמש מאות שבעים ושלש לירות ועוד עשרים אגורות, ובזה גמר את העסק לשנים. מזל שבינתיים צץ עניין החטיפות והעלה את הוצאות התיפעול. הערבים האלה תמיד מצילים אותנו, רק שאי־אפשר לסמוך על זה לנצח. הם אשר שמרו עלינו מהפקרות בשוק העבודה על ידי חיזוק המתח הבטחוני, הם שלימדו אותנו כי יש דברים חשובים יותר מתוספת של עוד חמישים לירות ועוד חצי־דרגה, הם שלא נתנו לנו לשקוע באמבטיית קצף של חברה צרכנית, הם שהגנו עלינו ממלחמת אחים, הם שהוציאו אותנו משפל כלכלי, אבל כמה זמן עוד יעמדו לצדנו? אמנם נכון, שאנו עושים כמה דברים טוב מהם: כל צבאות ערב לא הצליחו לנתק אותנו מן העולם, וקומץ עובדי התעופה האזרחית עשו זאת ללא מאמץ נראה לעין, אבל היתה זאת הרגשה טובה לדעת שיש לנו מעבר לגבול ידיד השומר עלינו מפני עצמנו.

כאשר הייתי צעירה ותמימה, כלומר לפני שבע־שמונה שנים בערך, וגם אז היו ימי שבות השובתים, סברתי כי המקום היחיד שאדם יכול להשתחרר בו משביתות הוא הקיבוץ, החברה השוויונית, שאין בה מנצלים ולא מנוצלים, וכל אחד מקבל לפי צרכיו ותורם כפי יכולתו, ואף הייתי בלתי־זהירה עד כדי לנער את אשליותי בפומבי. כתגובה בא עלי גל מכתבי־מחאה של חברי קיבוצים, שראו את עצמם נפגעים. גם בקיבוץ שובתים, מטפלות ועובדי־מטבח, סניטארים ורפתנים, למען תנאי עבודה טובה יותר ומתוך עקרון, לאות מחאה ומטעמי יוקרה.

את רוב השביתות אפשר היה לסיים תוך זמן קצר – כי לעובדים נמאס מהר מאוד לישון עד שעה מאוחרת, להיות לעזר בבית ולשנות את סדרי היום שנכנסו לדם, ולמעבידים לא חסרות צרות גם בלי שביתות – אילו היה מישהו מוצא דרך לשנות את כללי המשחק, כדי ששני הצדדים ייצאו מהסכסוך כמנצחים לכל אורך הקו. אנשים מוכנים לוותר על דרישות, אבל לא על יוקרה. נחוצה שיטה רצוייה: לא לתת הרבה, אבל לאשר נצחון מכריע. אצלנו, במזרח התיכון, לא הכסף העיקר אלא הכבוד.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!