האינפלאציה דוהרת ואנחנו אחריה, תשושים וקצרי נשימה, בלי כל סיכויים להשיג אותה, ותמיד כאשר נעצרים לרגע כדי להביט לאחור, נראה העבר טוב מן ההווה, תמיד נזכרים בימים הטובים כאשר הלירה היתה עוד לירה והכל היה זול יותר. עוד ניזכר בימים הטובים, כאשר עוד ניתן להשיג זוג נעליים במאה לירות ודירה בת שלושה חדרים במאה וחמישים אלף לירות בלבד. כאשר קוראים קטעי עתונות משנות העשרים, וזכרונות חלוצים מראשית המאה, ומכתבים לגולה מן הישוב הישן, הנימה תמיד חוזרת: המחירים מאמירים מעלה מעלה ואין לדעת מה יילד יום; רק דבר אחד נהיר – כי אי־אפשר שהמצב הפרוע יימשך לאורך ימים.

דרכה של האנושות זרועה אינפלאציות, עוד מתקופות צמצום ההיצע במצרכי מזון בסיסיים בימי אבות, ויש להניח כי גם בתקופת האבן נהגו ותיקי המערות לשבת סביב המדורה ולהיזכר בימים הטובים ההם, כאשר עוד אפשר היה להשיג דינוֹזאַוּר שלם תמורת עשר אבני חלמיש ואשה תמורת ארבעה שורי־בר. מאז ירד מחירה של האשה פלאים, אבל כל השאר התייקר בלי הרף, אם מתוך גיאות, אם מתוך מצוקה, אם בגלל מסע קולומבוס לאמריקה או מלחמות נאפוליאון, אם בגלל גילוי זהב בדרום־אפריקה או משבר בוול־סטריט, אם בגלל מלחמת העולם השניה או השגשוג הכלכלי של שנות השבעים. עצם העובדה שאנחנו עדיין מסוגלים לראות באינפלאציה מצב יוצא־דופן ובמחירים היציבים את הנורמה ולהתרגש תמיד מחדש עם כל גל התייקרות, מעידה על מידת האוֹפּטימיוּת הרבה הטבועה באדם.

על כל העולם עובר עתה גל של אינפלאציה, שגרם לה הביקוש הגובר לחמרי־גלם ולמצרכי מזון, אך יש להבדיל בין האינפלאציה העולמית הכללית והאינפלאציה הישראלית הפרטית: אם בכל העולם מסתפקים באינפלאציה של חמישה עד עשרה אחוזים, אנחנו זריזים יותר ואיננו נעצרים גם בחמישה־עשר אחוז בשנה, והדבר הגיוני בהחלט – על כל אחוז של עליית מחירים בעולם יש להוסיף מכס ורווח ליבואנים. מדאיג למדי לחשוב, שכל הפרופסורים וכל הנגידים, כל אשפי הפינאנסים וכל חכמי הכלכלה בארצות־הברית ובאירופה חסרי־אונים מול תהליך האינפלאציה, וכל אחד מסביר את הנעשה ומבהיר כיצד לתקן את המעוות על־פי תורתו שלו, המנוגדת, כמובן, לחלוטין לתורת חברו המלומד. אפשר לנסות דרך אחת, להקפיא מחירים ומשכורות או להעלות את אחוז הריבית הבנקאית, לצמצם את ההשקעות או לפחת את המטבע, ואם זה לא יעזור, אז לא עזר; אפשר לסלק את קרבנות הניסויים מצדי הדרך, לנסות משהו אחר ולהתווכח בחוגים אקדמאיים במשך חמישים שנה מה בעצם גרם לשפל הכלכלי.

אולי אנחנו חיים עדיין באשליה של בן התרבות המערבית במאה הקודמת, שנדמה היה לו כי המדע יביא פתרון לכל בעיות האדם, תרופה לכל מכאובי האנושות, ולכן אנחנו עדיין יוצאים מתוך הנחה, שהאדם מסוגל להשתלט על תהליכים כלכליים, ולהשיג עוד עלי־אדמות את הרקיע השביעי של תעסוקה מלאה ומחירים יציבים, שניתן לעצור את העולם בנקודת האיזון העדין שבין אינפלאציה ושפל כלכלי. בעבר הרחוק היו בני האדם צנועים יותר ומנו את ענייני הגיאות והשפל הכלכלי בין גזירות השמים, שאין לבשר־ודם שליטה עליהן. שטפונות, בצורת, מלך הולל, מלחמת שלושים השנה, רעב או שגשוג: ה' נתן וה' לקח. לפעמים, נוכח הנעשה כיום בשוקי הכספים והסחורות בעולם, נראות תפילה לעגל הזהב או נעיצת סיכות בבובה בדמות שר האוצר יעילות לא פחות מתורות הכלכלה המודרנית.

אולי באמת כל התהפוכות בשערי המטבעות בעולם הן מעשי הננסים מציריך, וכל גל ההתייקרויות אינו אלא תוצאה של מזימה קומוניסטית. הרי הרוסים גרמו, על־ידי קניית כמויות ענק של תבואה ומספוא בארצות־הברית, לעליה התלולה במחירי הסטייקים באמריקה ועל־ידי כך החלישו את כוח העמידה של האומה האמריקאית; בגלל הרוסים צריכה עתה אמריקה לצמצם במידה דראסטית את יצוא הסויה ומצרכי המזון האחרים למדינות ידידותיות, דבר המוסיף לערעור יחסיה עם העולם המעורערים בלאו הכי. מי יודע, אולי הסובייטים אינם זקוקים כלל לכמויות העצומות של מזון מיובא, והם מאחסנים אותו אי־שם בבתי־הקירור של סיביר, יושבים בקרמל, שותים ווֹדקה ורק מחכים לאנדרלמוסיה כלכלית במערב. הנחמה היחידה בכל ההרהורים הקודרים הללו הוא בעובדה, כי גם במשטרים הקומוניסטיים לא מצאו דרך לאַלף את דרכי הכלכלה ושעה שהמשטרים הקאפּיטליסטיים מחפשים את הישועה בפיקוח ובתכנון ובהתערבות ממשלתית, מגלות הדמוקראטיות העממיות, ככל שניתן להן, את קסמי היזמה האישית ואת פלאי הייצור לפי דרישות השוק, ואלה כמו אלה מגששים באפלה.

מפליא הדבר שאין עם מחוסן נגד אינפלאציה, אם זה עם צפוני כמו השוודים או דרומי כמו האיטלקים, עם חרוץ כמו היפאנים או אוהב סיאֶסטוֹת כמו הספרדים; אם זו מדינה שהובסה במלחמה כגרמניה או אחת שניצחה בה כבריטניה, אם זו מדינה גדולה ועשירה כארצות־הברית או קטנה ועניה כפּרו, ואם זו מדינה בעלת ממשלה סוציאליסטית כהולנד או בעלת ממשלה לאומנית כצרפת, האינפלאציה על ראש כולם – או מה שמוגדר אצלם כאינפלאציה כשהמחירים עולים בכמה אחוזים בשנה. ששה אחוזים לשנה ומקימים צעקה? אצלנו במקרה של יציבות נפלאה כזאת היו עורכים סימפּוזיון בין־לאומי על הישגי המדיניות האנטי־אינפלאציונית בישראל, ומזמינים את גדולי הכלכלנים בעולם ללמוד תורה מציון.

אחת הדרכים האהובות על אשפי הכלכלה היא ירושה ישירה מימי רופא־האליל הגדול: קובעים יום שבו יתרחש הנס המצופה. כאשר יעלה הירח החדש, כאשר תעמוד השמש במרכז, כאשר יפרחו עצי הדובדבן – יתחולל השינוי הגדול, יירדו הגשמים, תיפסק המגיפה, יוולד יורש־העצר. קובעים שלושה או ששה חדשים של צינון, של הקפאה, מתכננים שלבים של מלחמה באינפלאציה, מינואר עד יוני, מיולי עד דצמבר, קובעים תאריך ליציבות הכלכלית כפי שקובעים לוח משחקי הליגה. יתרחש נס היציבות – מה טוב, לא יתרחש – אז לא פידלנו: רוח רעה, כוח עליון, היו למכשול, בהלת הדולר, פרשת ווטרגייט, גירושי אליזבת טיילור, משהו קלקל את כל התחזיות היפות.

הרופאים חשים לפחות אי־פה אי־שם (יש לקוות) כי חיי אדם נתונים בידיהם, אנשי צבא יודעים כי החלטתם היא עניין של חיים או מוות, אבל מי יודע אם אנשי כלכלה מרגישים בכלל את האחריות הרובצת עליהם: צו אדמיניסטראטיבי כלשהו, הוראה על פיסת נייר, צעד מוניטארי נסיוני – וחיי המונים עלולים להשתנות, מישהו יפוטר, מישהו יפשוט את הרגל, מישהו יירד מן הארץ, מישהו יאבד את אמונתו בצדק, בעל יכה את אשתו, פקח יתחיל לקבל שוחד, זוג צעיר יתגרש, פנסיונר ירגיש את עצמו מרומה, סטודנט יפסיק את לימודיו באוניברסיטה. הכלל בגלל צו אחד קטן.

מה קרה, בעצם, לעצמאות הכלכלית שהיתה משאת־נפשנו בעשרים השנים הראשונות של המדינה? בזמן האחרון אין מדברים עליה. אולי משום שחכמי הכלכלה הגיעו לכלל מסקנה, כי אין צורך בעצמאות כלכלית. מה רע כל כך בחוסר עצמאות? משגשגים, עולים ברמה, מתפתחים, מוסיפים כוח, מתעשרים גם בלי עצמאות. מה היא יכולה לתת לנו ואין לנו בלעדיה? כסף יש, רמת־חיים יש, מטבע זר יש, השקעות מבחוץ יש. עצמאות כלכלית רק מזמינה צרות. עוד יקנאו בנו ויתנו בנו עין־הרע. כמו בארצות־הברית, שם ההפרש בין יבוא ויצוא הוא בסך־הכל מחצית האחוז, ואֵילו שמיניות באוויר הם עושים! מחצית של אחוז אחד! שיבואו אלינו ונלמד אותם כיצד לכלכל את ענייניהם, כמובן, להם יש צרה אחת – אין להם דוד עשיר באמריקה.

יפאן עצמאית, היצוא עולה במידה ניכרת על היבוא, האם היפאנים מאושרים? האם אין להם אינפלאציה דוהרת? האם אין שונאים אותם ברחבי אסיה כולה? עצמאות כלכלית דומה לימות המשיח: מותר לשאוף אליה ולקוות שבוא תבוא גם אם היא מתמהמהת, אבל אין לדחוק את הקץ; איש אינו יודע עדיין מה תחולל. מצד אחד זה די מחריד לדעת, שעל כל תינוק ישראלי רובץ כבר ביום היוולדו חוב של 2800 דולאר מחובות הלאום – ירושת אבות שאכלו בשר, אבל מצד שני ארץ־ישראל נבנתה על גרעונות וחובות – על גרעונות וחובות קמה המדינה, על גרעונות וחובות היא מתקיימת. הרי לא היו ימים קשים יותר לישוב מבחינה כלכלית מאשר ימי מדיניות ה“אֶפישאֶנסי” והשאיפה לאיזון תקציב המוסדות הלאומיים בשנות העשרים המאוחרות. חוסר העצמאות הוכיח את עצמו טוב למדי. אין צורך לעשות נסיונות חדשניים.

לפעמים, כאשר החשמלאי מתמהמה לבוא, המונית מסרבת להסיע, הצבּע מסתלק ונגר אין להשיג ובעד שמלה פשוטה דורשים מאתיים לירות, מתחשק לומר: מיתון עליכם, פלשתים. אילו רק היה המיתון סלקטיבי, אילו פגע רק במי שצריך, במנוּולים ובשחצנים, בספסרים וברכושנים, בזבניות חצופות ובמלצרים אדישים. אבל מיתון כמוהו כמבול, בולע את הטוב ואת הרע גם יחד ויותר משהוא מזיק לחזק הוא מציק לחלש. איש אינו רוצה במיתון של ממש, מעיק כזה, מדכא, משתק, רק קצת פחד מפני מיתון, רק מיתון זעיר, מיניאטורי, על קצה הלשון. רק תזכורת.

אולי כל התרעומת על עליית מחירים, מוצרים ושירותים מוטעית ביסודה. הרי בסופו של דבר לא מחירו של מצרך קובע, אלא מחירו בהשוואה לשכר העבודה. ביצה בגרוש יקרה יותר מביצה בשמונה־עשר אגורות, אם שכר העבודה הממוצע היה בימים ההם לירה ליום וכיום הוא ארבעים לירות. מבחינה זו ודאי אין סיבה להתגעגע לזמנים הטובים שעברו, כי שעת עבודה קנתה, לפני עשר, עשרים ושלושים שנה פחות משהיא קונה כיום (חוץ מאשר בתחום הדיור). אבל בימי אינפלאציה, כמו לעת זיקנה, לא המספרים קובעים אלא ההרגשה, וההרגשה כיום היא של התפרקות מוחלטת. אלא שהכל עניין של הרגל. הזכרון קצר, התהפוכות רבות, עליית מחירים חדשה משכיחה עליה ישנה. ריבית של עשרים אחוז נחשבה פעם לנשך, למעשה־שפלות, כיום זו ריבית רשמית של בנקים מורשים. הזמנים עוברים, המושגים משתנים.

כל עולם הכספים שייך לפסיכולוגים באותה מידה שהוא שייך לכלכלנים. לפתע־פתאום מאבד העולם את האמון בדולאר, באותו דולאר עצמו שהכל נצמדו אליו בעבר כמו עלוקות, וכל אחד רץ להמיר אותו במארקים גרמניים או במטילי זהב. מעמדו של מטבע הוא עניין של אמון, וזה נתון שלעולם אי אפשר לקבעו באופן מדעי. לזכותי יש לומר, שעמדתי לצדו של הדולאר גם בימיו הקשים ביותר ועצם המחשבה שהלירה הישראלית עלולה להינתק מן הדולאר ולצוף לבדה על פני העולם, מדאיגה אותי ביותר. מדוע טוב היה הדולאר להיצמד אליו כשהיה בירידה מתמדת, אך ברגע שערכו שוב מתחיל לעלות כבר מדברים על ניתוק? האם לנצח נגזר עלינו להיצמד רק למטבעות המתגלגלות במדרון? כל עוד אנחנו צמודים לדולאר, לטוב ולרע, יש משענת, יש רע, אבל לירה קטנה כזאת, חלשה כזאת, מי יודע עד היכן היא עלולה להידרדר לבדה. עוד נמצא אותה יום אחד בזרועות איזה אֶסקוּדוֹ של צ’ילה.

אי־האמון בגורלה של הלירה מביא לבריחה מן הכסף, בתנאי שיש ממה לברוח. אנשים קונים מטבעות־זכרון, יהלומים ובולים ותמונות ציירים ישראלים כהשקעה, כדי להבטיח עצמם מפני פיחות, ומי יודע אם הם בורחים למקום מבטחים. הרי מחירם של בולים או דברי אמנות ניצב על אותו בסיס ערטילאי של שטרות כסף – ערכם בהסכמה כללית. תמונה של שמואל באק שווה עשרים אלף לירות, כיוון שיש אנשים שמוכנים לשלם בעדה עשרים אלף. מי שרוצה ללכת על בטוח, שיקנה אלומיניום, פולי סויה או גומי טבעי, או שיבנה לעצמו איזה מאגר נפט ליד הבית ויחכה בביטחה לבאות. חמרי־גלם יהיו יותר ויותר נדירים. בציירים אפשר תמיד לחדש את המלאי. במכרות נחושת, מה שיש יש. יותר לא יהיה.

בעצם, לא הרבה השתנה מאז ימי האבות; אז באו שבע שנים רזות בעקבות שבע שנים שמנות; כיום מדובר במחזורים של שמונה שנים, אבל הפּרינציפּ דומה. העם שבע, זולל, עורך אורגיות של שביתות וחוטא לאלהים באין מפריע עד ליום ספירת הקולות, שבעקבותיו בא העונש מן השמים, פיחות ומצוקה, מיתון והידוק החגורה. בשפל מיטהר העם, זוכר את זעם האלהים, סר מרע וחי בצנעה עד ששוב, אט־אט, מתפורר המוסר וחוזרים ימי סדום.

החזיון תמיד חוזר: כאשר מתחילים המחירים לעלות, אחרי תקופה של רגיעה, קמה זעקה גדולה והציבור מתבקש לגלות ערנות מירבית ולהודיע על כל מקרה של הפקעת מחירים מעל מחיר המאקסימום המאושר של מצרכים בפיקוח; ואכן מובאים למשפט בעל חנות מכולת שמכר גביע של גבינה כחושה למריחה, שמשקלו מאתיים וחמישים גרם, ב־45 אגורות במקום ב־44 אגורות; ובעל קיוסק שהפקיע מחירה של חבילת שוקולד־בוטנים בארבע אגורות, והצדק נעשה. הציבור נקרא לשביתת קונים ומזדעזע למשמע כל הודעה על עליית מחירי ואפלים מצופי שוקולד, או שעועית במיץ עגבניות, והערנות רבה.

לפי שעה השלב הפעיל הזה כבר מאחורינו ועתה אנו מתקרבים לעידן האדישות הגדולה. דבר לא יפתיע אותנו עוד, איש שוב אינו יודע מהו מחיר סביר ולאיש שוב לא יעמוד הכוח להרים את הקול. לכל היותר הוא מוציא ציוץ חלש, כאשר הרוקח, או בעלת חנות התמרוקים, או המוכר בגלנטריה אומר: זה המחיר החדש. נקודה. וכי מה יאמר לאחר שאבד לו קנה־המידה וסביב האי הקטן של מצרכים בפיקוח מתנחשל הים הסוער של סחורות ושירותים בשוק החפשי, כאשר הדוקטור לשרברבות דורש עשרים לירות תשלום יסוד בכל ביקור־בית, והבייבי־סיטריות, כולן כאשה אחת, העלו את התעריפים לשלוש לירות לשעה, ובעד סנוויץ' עלוב דורשים חמש לירות, ורופא־שיניים עושה טובה לאנושות אם הוא מוכן לקבל בעד סתימה פחות מחמישים לירות. המועצה לצרכנות השתתקה. הרשות המרכזית לצרכנות אינה מדברת עוד על שביתה או חרם. כעת ניצבת לפני כל אזרחי המדינה רק משימה אחת: להשיג אישית מה שניתן לפני בוא יום הדין.