רקע
רות בונדי
סוֹפה של תקופה

כאשר שואל אדם את עצמו על יסוד מה היה בטוח כל כך עד ליום הכיפורים – ואף מעבר לו – שמלחמה נוספת בין ישראל וארצות ערב, אם תפרוץ אי־פעם, תהיה קצרה ומוחצת, הוא מוכרח להודות כי היה זה עניין של אמונה שאינה דורשת הוכחות. לחפש עתה את סיבת הבטחון בכוחה של ישראל בדברי אלוף זה או אחר או בדברי כל האלופים גם יחד או במטר אלבומי־הנצחון שירד על המדינה בעקבות מלחמת ששת הימים, פירושו להחליף סיבה בתוצאות. עובדה, כיום מצביעים מומחים צבאיים על נצחון מזהיר של צה"ל מבחינת כושר הלחימה והראש אינו מסתחר, ומי שרוצה לסכן את כספו יכול להוציא תריסר אלבומי נצחון ולא יחטפו אותם במאות אלפים, כמו שעשו אחרי מלחמת ששת הימים. אנשים קנו אותם לא מפני שמישהו שטף להם את המוח אלא מפני שהיה בהם ביטוי נאמן להרגשתם, הוכחה – שחור על גבי לבן, אופסט על גבי נייר כרום – שאכן התרחש הנס המיוחל, שבא השחרור לא רק ממועקת שלושת השבועות שקדמו למלחמה, אלא ממועקת כל שנות קיומה של מדינת ישראל.

עד מלחמת ששת הימים לא ראה איש נצחון חד וחלק של ישראל על ארצות ערב כדבר מובן מאליו, כפי שהוכיחה החרדה הכנה בימי הכוננות. ואף אם טענו אלופים במילואים אחרי שנים, שלפני מלחמת ששת הימים לא נשקפה סכנה לקיומה של מדינת ישראל, הציבור הרגיש אחרת. דברי עזר וייצמן, אז עדיין מפקד חיל האוויר, שאפשר לחסל את כל כוחות האוויר של מדינות ערב השכנות תוך ארבע שעות ולהכריע בכך את מהלך המלחמה, נשמעו לפני 1967 כשוויץ אפייני לעזר. אחר־כל באה מלחמת ששת הימים והוכיחה כי המציאות עולה על כל רהב ובפעם הראשונה בימי קיומה של מדינת ישראל ובכל תולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל, הרגישו היהודים טעם של בטחון שנשען לא רק על אומץ נפשי או על צור ישראל. אם היו חילוקי־דעות בין נצים ויונים, בין אנשי שמאל ואנשי ימין, בין ליברלים ולאומנים, הם היו לגבי מידת הגמישות שעל ישראל להראות במשא־ומתן עם הערבים מתוך בטחונה הצבאי. אלה שדרשו החזרת שטחים שנכבשו גם בלי חוזי־שלום ואלה שאמרו “אף שעל”, פעלו מתוך אותה הנחת־היסוד – שזאת שעת־כושר לכוחה הצבאי של ישראל.

מאז ימי השואה, אם היו מודעים לכך ואם לא, חיו היהודים בישראל ובעולם בסיוט של זכרונות, של החלטות נחושות, של אומץ הבא מתוך יאוש, של כמיהה לבטחון בהמשכיות החיים. מלחמת ששת הימים נראתה כגאולה מכל הפחדים, החששות והספקות: מעתה לא נהיה זקוקים לחסדי הגויים, מעכשיו אנו מסוגלים להגן בכוחות עצמנו על חיי העם לאורך שנים. פניית הציבור – על כל גווניו – לענייני פנים היתה תוצאה הגיונית של תחושת הבטחון היסודית: שוב אין צורך לחיות כמדינה במצב של כוננות מתמדת, לנהל חיים נוסח ספרטה בשעה שמדינות המערב, שאליהן נשואות עינינו, חיות בעידן קיסרות רומא. עתה אפשר להקדיש תשומת־לב לבעיות המשותפות לעולם המתקדם: פער חברתי, זיהום הסביבה, השכלה תיכונית לכל, יחסי אנוש, קיצור שבוע העבודה, ניצול שעות הפנאי – להיות עם נורמלי עם כל השגעונות הנורמליים. פוליטיקאים, עתונאים והציבור הרחב היו, מבחינה זו, בדעה אחת ולא בגלל איזו ברית כוללת אלא מפני שהיתה זאת שאיפת כולם. אילו היה קם מנהיג זה או אחר ואומר: איך אתם משתעשעים בבעיות של על ככל העמים כאשר אנחנו על סף מלחמה? לא היה איש מאזין לו. רצינו להתפרק, כל אחד מבחינה אישית והאומה מבחינה קולקטיבית.

על אף כל הניגודים, שנראו בולטים כל כך בתקופת הרגיעה, עשוי הציבור הישראלי במידה רבה מקשה אחת. סוף־סוף מדובר בקהילה של שלושה מיליון איש בלבד, עם שאיפת־יסוד משותפת: להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי. מדינאים ואנשי־צבא ופרופסורים ואנשי תקשורת שייכים לאותה משפחה ונתונים לאותם הלכי־רוח. איש לא יצר את דעת הציבור לגבי כוחה הצבאי של ישראל, היא היתה בתוך כולנו. אינני מאמינה שאפשר ליצור דעת ציבור, ולא מפני שאצלנו שופט כל איש את הדברים רק מתוך שיקולים עצמאיים על סמך עובדות שבדק, אלא מפני שגם אלה היוצרים כביכול את דעת הציבור קודם כל הם מבטאים אותה.

אולי יש להבדיל בין דעת קהל לדעת ציבור. קהל הוא כמות של יחידים שאין להם מטרה משותפת וקשרים הדדיים, ואפשר לחקור אותו מה דעותיו על אבקות־כביסה או על יוקר־המחייה; ציבור הוא גוף מגובש העוסק בשאלות שברומו־של־עולם או לפחות בבעיות־היסוד של קיומו. קהל יכול לשפוט טיב שימורי ירקות לפי נסיונו ולהביע את דרישותיו לגבי שירותי התחבורה הציבורית; ציבור מגבש את דעותיו לפי השיטה המדעית של מגדת־העתידות ביריד: קצת אינטואיציה, קצת אינפורמציה והרבה משקע קפה. ואף אם קיים האחד המגיע למסקנה נוגדת לדעת הכלל, על סמך חוש נבואי או ניתוח מדעי מזהיר, אין מי שיתחשב בדבריו, אלא אם הוכיחה המציאות את נכונות טענותיו ואז לא נותר לו ברוב המקרים אלא התענוג לומר “אמרתי לכם”.

גם מומחה לאסטרטגיה צבאית אינו מסוגל לקבוע באופן מדעי את מהלכה הצפוי של מלחמה. נתונים רבים מדי נכנסים לתמונה: מלבד כמות הנשק וסוגיו, מספר הלוחמים, יכולת הלחימה בעבר ושאר נתונים הניתנים למדידה – כיוון שיש מקריות רבה גם במבצע המלחמה המתוכנן ביותר. לכל היותר הוא יכול להגיע להשערות, המבוססות על ידיעותיו, נסיונו, דעותיו ואישיותו. לא כל־שכן ציבור רחב, שאין בידו נתונים מדעיים, וגם אילו היו בידיו לא היה יודע מה לעשות בהם. קובעים דעה לפי תחושה, מחוזקת בנתונים שרוצים להאמין בהם. אם התמזל המזל והוענקה לנו פעם אחת תחושת בטחון, לא ששנו להיפרד ממנה כל עוד לא אילצה אותנו לכך המציאות.

מבחינה זו נהגנו אולי באותו חוסר תבונה של בני־עניים העורכים חתונה גדולה עם כל סממני־הפאר – גם אם היא משקיעה אותם בחובות לשנים רבות, מתוך רצון לחוש כמו עשירים לפחות פעם אחת בחיים. היתה תקופה קצרה של מותרות שלא נוכל עוד להרשות אותם לעצמנו זמן רב, ומי יודע אם נחוש עוד אי־פעם בחיים את טעמה של שלווה, של התפרקות. כמו אשה שנשחקה בתלאות החיים והיא פותחת שוב את התיבה בה מונח זר־הכלולות היבש, או מדפדפת באלבום עם תמונות־החתונה הצבעוניות כדי לאשר לעצמה שאכן היתה זאת היא; זוהרת, תמימה, מלאה בטחון. גם אנחנו נעלעל בזכרונות של תקופת הרגיעה ונתפלא: כאלה תמימים היינו, כאלה קלי־דעת?

העולם אינו גדול כפי שנדמה כאשר לומדים גיאוגרפיה, וההשפעה ההדדית בין הלכי־הרוח בישראל ובעולם מהירה וחוזרת. כיוון שהיינו בטוחים בנצחוננו, בעבר ולעתיד, התייחסו אלינו בעולם כאל מנצחים, לחיוב ולשלילה (יותר לשלילה), ומאחר שהעולם ראה בנו את המעצמה החזקה במזרח התיכון ראינו את עצמנו חזקים כפליים. מצד שני, כיוון שהעולם ראה בנו את החזקים, התקיפים, המיליטריסטים, התחלנו גם אנחנו לשכוח, שכל המלחמות שלנו התחוללו לשמירת קיומנו, כך נחלשה גם בנו האמונה בצדקת מאבקנו.

מתוך חכמה שבאה לאחר מעשה אתה מביט אחורה על שש השנים שעברו ותמה על איזה יסוד רעוע נבנתה תחושת הבטחון. הרוסים ישבו בסוריה ובמצרים. סוללות הטילים עמדו במצב הכן זה שלוש שנים. סאדאת דיבר ללא ליאות על מלחמה. המחבלים הכריזו על מאבק ללא־רחמים. מערב אירופה היתה בתהליך של כניעה לסחטנות הערבים. העולם ראה בנו מיטרד וקאדאפי השתולל. בורגיבה דיבר במתינות על חיסול הדרגתי של ישראל בעזרת שלום. ובכל זאת הרגשנו כמי שלא יאונה להם כל רע הודות לכוחנו המרתיע שחישובי יחסי כוחות אינם חלים עליו כלל. אמונה אינה דורשת הוכחות מדעיות; מי שמאמין בלב שלם בבתוליה של מרים אינו זקוק לחוות־דעתו של גינקולוג.

אין לבוא בטענות אל הפרשנים הצבאיים, הפובליציסטים, הערביסטים, הסובייטולוגים, ושאר ההוגים לטובת ההמונים מפני שלא צפו מראש את העומד להתרחש באוקטובר 1973. אי־אפשר לדעת מה עומד להתרחש מבחינה מדעית; בקושי אפשר לקבוע בוודאות מדעית מה שהתרחש בעבר, אין נתונים מדעיים לגבי עתיד יחסי אומות, שינויים פוליטיים, התפתחויות בין־לאומיות, רק השערות, השקפות, הערכות, ניתוחי־מצב וכאן קובעים האווירה הציבורית, האופי האישי והאינטואיציה, לא פחד מהמידע. או שצודקים או שטועים: מיום שנסתלקה הנבואה מישראל הפרשנות היא בערבון מוגבל.

אם בימים כתיקנם רואה כל אחד את עצמו מוסמך לפסוק בכל סוגיה שבעולם על סמך תבונתו, השכלתו ותחושותיו, בימים קשים משתוקקים לחכם, לגאון, לעילוי שיודע את כל התשובות. מי שמאמין ברבי מלובאביץ', מסתמך עליו. מי שלא נתברך באמונת־חסידים מחפש את הנחמה אצל חברי כנסת, עתונאים, סופרים או מלומדים, שעליהם לדעת מטבע מעמדם. רוצים להישען על מישהו, לשתות ממעיין חכמתו, מצטערים מפני שאין מכירים איזה איש חכם גדול שאפשר לפנות אליו ולבקש מענה על כל השאלות, הבהרות לכל הספקות, דואבים על שבובר, או אלתרמן, אינם בחיים, על שאין אל מי לפנות. מפחיד מאוד לדעת שהאנשים אינם חכמים הרבה יותר ממך, שכולם נתונים למצבי־רוח, שכולם עלולים לטעות, שכולם עשויים מאותו חומר פגיע. ומאחר שאותו יחיד המיטיב לדעת איננו, מעבירים את האמונה אל העם היהודי בכללותו וממנו לנצח ישראל רק פסיעה קטנה. ואולי מוטב לומר צור ישראל; משהו יציב, איתן, שאפשר להישען עליו במלוא הכובד ולומר מי אני ומה אני.

אדם זקוק לבטחון מסוים כדי להתמודד עם החיים. פעם חיפשו אותו תושבי ישראל בבן־גוריון, אחר־כך בצה"ל, ועתה או שאומרים תהילים או שאומרים אוי. היו זמנים שבהם האמינו בני־האדם בכוחו של מדע. לצ’כוסלובקיה של שנות השלושים היה אמון בחבר־הלאומים. הרפובליקאים בספרד האמינו באחווה סוציאליסטית. עם סיום מלחמת העולם השניה עדיין נראו אנשים שהאמינו בצדק ביחסי אומות. כיום מאמינים אנשים בגורל, וזה כמעט כמו להרים את הידיים ולא להאמין בשום דבר. אמונה המרחפת באוויר ואין לה במה להיאחז היא כמו רוח תזזית, מעלה אבק, מנענעת צמרות, מעיפה גגות.

אפשר להתייחס לדעת הציבור כמו סר רוברט פיל, ראש ממשלת בריטניה במאה ה־19, שהגדיר אותה – “תל גדול של כסילות, חולשות, משפטים קדומים, הרגשות נכונות, הרגשות מוטעות, עקשנות וקטעי עתונות”; אפשר לעמוד על המידה הרבה של אי־רציונאליות, כפיות־טובה והפכפכנות הכלולות בה, אפשר לחפש את מרכיביה בעזרת ההגיון ולראות בהלך־הרוח הקודר תוצאה של כאב על קרבנות המלחמה, השפעת הזעזוע של מה שהתחולל בימי הקרבות הראשונים, של האמון שהתערער, של החששות מפני מה שצופן העתיד, אפשר לנסות להתעלם מדעת הציבור, אפשר לנסות להרגיע אותה, אבל קשה מאוד לקבוע לאן תתגלגל, לאן תגיע. יש זמנים שדעת הציבור נראית כדבר ערטילאי, מעורפל, ויש ימים שהיא דבר מוחשי, סמיך, שאפשר כמעט לגעת בו. מבחינה מסוימת אפשר להתייחס לימי מלחמות היהודים הגלויות כאל ימי־זוהר, כיוון שיש בהן פורקן והן מתאימות לטבע אנוש. קשה לשאת את כורח האחדות הזאת מול סכנה משותפת, בעיקר מפני שהצטבר מתח רב כל כך: כמו לשבט פרימיטיבי דרוש לנו טקס להשבעת הרוחות, שבשפה בת ימינו אפשר לכנות אותו ועדת חקירה ממלכתית.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!