שני סנדוויצ’ים של גבינה על צלחת פלסטיק משותפת היו כעלה זית במקור היונה: אם נציג ישראל ונציג מצרים אוכלים יחד בשיחות על ביצוע הסכם הפסקת־האש, שהתקיימו ליד הקילומטר ה־101 בכביש סואץ, סימן שיש תקווה לשלום. ישראל דורשת משא־ומתן ישיר בין הצדדים המעורבים בסכסוך הערבי־ישראלי לא רק בגלל שיקולים פוליטיים. יש בדרישה זו גם מן האמונה היהודית בצלם האדם: אם אויבים נפגשים בחדר אחד, ליד שולחן אחד, מוכרחים להתהוות ביניהם יחסים אישיים בשעות הדיונים הארוכות, הקרח מוכרח להישבר, מוכרחים למצוא נקודות משותפות, ולו רק ברעב, בצמא, בעייפות וברצון למתוח את השרירים אחרי ישיבה ממושכת. תחילה אוכל כל צד בנפרד את הכריכים שלו, אחר־כך אוכלים שני הצדדים בעת ובעונה אחת ובסופו של דבר אוכלים במשותף. וכאשר בני־אדם אוכלים את לחמם בצוותא האיבה כבר איננה הרגש השולט. אפשר לדבר, יש שפה משותפת, הפגישה מתנהלת בין בני־אדם ולא בין עקרונות.
אנחתה של גולדה מאיר אחרי הפגישה עם ברונו קרייסקי, כמה ימים לפני המלחמה – “הוא לא הציע לי אפילו כוס מים” – שיקפה נאמנה את חומרת היחסים עם ראש ממשלת אוסטריה. אילו רק נתן לשני המחבלים הערבים שתקפו את רכבת העולים לצאת לחפשי, ניחא; אילו רק הודיע על החלטתו לסגור את מחנה שנאו, ניחא; אילו רק הודיע על הפסקת מתן שירותים לקבוצות עולים מברית־המועצות – ניחא. אבל חוסר נכונותו של הקאנצלר קרייסרי להגיש לגברת מאיר, בפגישתם בווינה, אפילו ספל קפה – שלא לדבר על כוס המים הקרים המוגשת בכל בית־קפה וינאי טוב יחד עם הקפה – מוכיחה לאיזה שפל הידרדרו היחסים בין שתי המדינות.
לכאורה מדובר רק בספל קפה. דבר של מה בכך, אך למעשה מבטא דיבורה של גולדה עם קרייסקי בגרון ניחר את היעדר השפה המשותפת ביניהם. הגשת התה ועוגיות־השקדים או הקפה והכריכים הדקיקים או הברנדי והאגוזים המלוחים בשיחות דיפלומטיות רמות־מעלה היא אקט פורמלי, אבל משמעותה הצהרת ידידות, או לפחות הימנעות מאיבה. שואלים: “סוכר? חלב?” אומרים: “תודה, אני שותה רק שחור”, עוברים לכמה דקות של שיחה על בריאות ודיאֶטה, מכרסמים עוגיות, מסירים כמה פירורים מן השפתיים ולרגע קט מדובר לא בנציגי שתי אומות אלא בשני בני־אדם עם חולשות, מיחושים, בעיות של כולסטרול או נדודי־שינה. רק אלוהים אינו אוכל אף פעם, אבל משום כך הוא גם לא בן־אדם. הגשת מזון – אם הוא עוגות משלושה סאים קמח־סולת, חמאה, חלב ובן־בקר רך וטוב כבימי אברהם אבינו (ארוחה בניגוד לכל צווי הכשרות, אבל אז עדיין לא היתה רבנות בארץ), תה ירוק בטעם תרד כמו ביפאן או לחם שיפון ומלח גס, כפי שנהוג בין העמים הסלאבים – היא כהצהרה על כוונות ידידותיות, כאישור לברית, לפחות כל זמן שנמשך המגע האישי: שני הצדדים באו על החתום בלגימה אחת ובנגיסות שתיים. אין אוכל אין יחסים.
מד"ר קרייסקי, כיהודי, אפשר לדרוש שיהיה ער לחשיבותו של מזון: הזהות היהודית בנויה לא מעט על המזון, קביעה שיש לה הוכחות כבדות־משקל בכל חגי ישראל. הכיסונים הממולאים, המעיים הממולאים, הטחול הממולא, הבורקס הממולאים, עלי־הכרוב הממולאים וכל שאר מטעמי היהודים מבטאים יפה את תוכן חגי ישראל בימי שלום: מתמלאים. שומרי מצוות כחילונים, שמאל חדש וימין ישן, צעירים וזקנים, בירכו על המזון, מקיבוצים ובתי מלון, מדירות עם חמישה כיווני־אוויר ומאוהלים על שפת הכינרת עולים צלילי עם ישראל הנוגס, הכוסס, המכסכס, הלועס, המלקק, הגומע, הלוגם והממצמץ כתפילה לשמים. שירת עם ישראל חי, ואם מאפיל משהו על שמחת החג זאת המחשבה על ימי חול ושקילה, ימי חשבון הגוף אחרי ימי חשבון הנפש.
דורות למודי רעב ומחסור חלמו על גן־עדן שמגישים בו צלי בשר לוויתן וסטייקים מבשר שור־הבר ללא הגבלה. בונצ’יה, גיבורו הנוגה של י.ל. פרץ, לא ידע משאלה גדולה יותר בעולם שכולו טוב מאשר לשתות יום־יום קפה בחלב ולאכול לחמניות בחמאה. מאז השתנה אידיאל הרקיע השביעי ביסודיות: לא התפריט קובע ולא גודל המנות, אלא ההרגשה: גן־עדן זה מקום שאפשר לאכול בו כמה שרוצים בלי נקיפות מצפון ובלי חשש השמנה. כאן, בעמק הבכא, לכל חטא עונשו ולכל קאלוריה תא השומן שלה. בכל זאת אין לתאר אווירה של חג תוך התעלמות מאוכל, חוץ מלגבי דמויות של קדושים שדעתם אינה פנויה לצרכי גוף, כרבי אריה לוין, זכר צדיק לברכה. איך נבטא אנחנו, החוטאים, את ההשתייכות, הקשר המשפחתי, יחסי ידידות וקרבת אהבה אם לא באכילה משותפת? במה נבטא שמחה של חג, של שיבה הביתה? בשירה? בסדר, שירה, אבל אחרי השירה רעבים. בתפילה? בסדר, תפילה, אבל אחרי התפילה רעבים. בשיחה, בחילופי זכרונות? בסדר, שיחה, אבל מכל הדיבורים הגרון ניחר. אין תחליף לאכילה בצוותא.
כנראה יש קשר ישיר בין הדבקות המשפחתית האופיינית ליהודים, המוחשית כל כך בימי מלחמה, ובין יחס הכבוד למזון הגוף: אוכל משותף הוא גורל משותף. ואם נראה שהישראלים אוכלים כל הזמן, אולי לא מנות גדולות יותר מן הגויים, אבל לעתים תכופות יותר או, ליתר דיוק, מפסיקים לאכול לתקופות קצרות יותר, הרי זה משום שזאת הדרך לבטא חיוניות ואהבה. אצל הגויים מרבים לדבר על אהבה, שואלים “דו יו לאב מי?” מצהירים “איי לאב יו”, אם לילדיה, אשה לבעלה; ענייני אהבה נדונים בארוחת־הבוקר, על קיבה ריקה, בין זוגות נשואים שלושים שנה, לאור השמש, ללא פיקוח־נפש, בלי כל בושה. בארץ אומרים “תאכל משהו” וזה אותו דבר. מאכילים את מי שאוהבים.
לא במקרה אפו נשי ישראל עוגות בימי הלחימה כאילו נשמתן בדבר: אפיית עוגות היתה הדרך הטבעית ביותר להביע אהבה והזדהות. פסיכולוגים קבעו מזמן שאשה המגישה לבני־משפחתה עוגה מעשה ידיה כאילו מגישה חלק מעצמה, העוגה הטריה היא לה תחליף לתינוק חדש. גם לפי הפולקלור, המבטא רגשות חבויים, יש קשר בין אפיית העוגות ותפקיד האשה: עוגה שנאפתה בימי נידה אינה עולה יפה, אמרו הסבתות. בימי מלחמה אין זכר לשוויון המינים – הגבר יוצא לקרב, האשה שומרת על הבית, בדיוק כמו בימי קדם – והתגובה הספונטנית של הנשים המצויות בעורף, היתה מתאימה לתפקידן המסורתי: הן אפו עוגות בשעה שהגברים ירו. כרוכית במקום פגז, צפיחית במקום קליע, טורט במקום רימון, שטרודל במקום טיל. העוגות אמרו במקהלה: הבית מחכה לכם.
המחשבה על ארוחה מורכבת משלוש גלולות המכילות את כל אבות המזון היא הדוחה ביותר מכל זוועות העולם החדש והאמיץ, ומעיקה יותר מכל על הלב היהודי ובעיקר על הקיבה היהודית. הרי אי־אפשר לנהל חיי משפחה סביב שלוש גלולות (של מזון). במה תתבטא האהבה המשפחתית? איזה זכרונות יוכל ילד לקחת עמו לחיים? מה יעוללו האנשים אלה לאלה אם אוכל משותף לא ירכך איבה, לא ירפה מתח, לא ירגיע רוחות? אכילה משותפת היא כשביתת־נשק, אפילו בתוך המשפחה. ברגע שמתחילים לריב מניחים לאוכל, עוזבים את השולחן, טורקים את הדלת. “אני לא בא לאכול”, זאת הצהרת מלחמה.
לגבי אנשים שאוהבים לאכול, יום בלי אוכל הוא יום אבוד, מחוק מרשימת הימים כאילו לא היה. מי שנגזר עליו לעבוד יום בלי מזון מטעמי בריאות, דת, בדיקות, יופי או עצבנות, מוצא את עצמו בים פתוח בלי גלגל הצלה; אין חלוקה של יום, אי־אפשר להתפרק. ואם אפשר לעבוד יום מלא וגדוש עבודה ופעולה בלי להרגיש בחסרונו של אוכל מבחינה פיסית, הרי בערוב יום, בשעת מנוחה, זקוקים לו קודם־כל מבחינה נפשית: שיהיה טוב על הנשמה.
בימי לחימה ומתח מתחלק הישוב לשני מחנות: אלה שאינם מסוגלים לאכול מרוב עצבנות ואלה שאינם מסוגלים להפסיק לאכול מרוב עצבנות, אלה שקיבתם מתכווצת, קשה כאבן, כגוף זר, וכל דרכי הגישה אליה מנותקות, ואלה שקיבתם מלאה חורים כספוג, שאוכלים ואינם מתמלאים. לאלה החיים על קפה וסיגריות יש לפחות תועלת אחת מהמלחמה: הם מקבלים פיגורה. למכורים לאוכל מזון הוא נחמה, לטיפה, עידוד: יהיה טוב.
האוכל הוא אישור לנצחון החיים על המוות. בתדהמה הראשונה אחרי בשורת המוות נראית המחשבה על אוכל כחילול המת. יושבים בבית שנשמת המת עדיין נמצאת בו, עם בני־המשפחה, ידידים, שכנים, ונדמה כאילו העולם עמד מלכת. כאשר שואלת אחת הנפשות המעשיות, המצויות בכל מקום ובכל עת צרה, אם מישהו רוצה תה או קפה, מניעים כולם בראשיהם לאות שלילה, אבל ברגע שהקפה על השולחן ואחד האמיצים טעם ממנו ואף הושיט את ידו, מתוך היסוס, אל העוגיות המונחות לידו שותים כולם, שותים ומתביישים על שהתעוררה בהם הרגשה בזויה כרעב או צמא, אוכלים ומרגישים כבוגדים, אוכלים ומבקשים את סליחת המת. המזון הראשון הוא הוכחה שהחיים חזקים מן המוות, שהם חייבים להימשך.
סעודת ההבראה אחרי לוויה היתה תולדה של מציאות החיים: אנשים באו ברגל ממרחקים, ליוו את הארון ברגל עד בית־העלמין שבירכתי־העיר ושבו ברגל לבית־הנפטר והיתה לפניהם דרך ארוכה למקום מגוריהם – היה צורך להאכיל אותם, כדי לחזק את לבם. אבל נוסף לטעם המעשי היתה לסעודת ההבראה גם משמעות נפשית, חיזוק כוח־החיים נגד אימת המוות, נחמת המוּכר מול הפחד מהלא־נודע, אישור שגם המוות הוא חלק בלתי־נפרד מן החיים.
כאשר ערך חיל האוויר – שבועות מספר לפני מלחמת יום־הכיפורים – פגישת־חברים לזכר ג’ו אלון, הנספח האווירי באוושינגטון שנרצח בידי מחבלים, הופתעו המוזמנים למראה שולחנות עמוסים כיבוד ומדורה וגריל לצליית בשר על שפודים ובקבוקי משקאות חריפים. התגובה הראשונה היתה רתיעה, חוסר נוחות. אבל עם האוכל והשתייה נעלמו המועקה, הדיבור הבלתי־טבעי של אנשים שאינם יודעים כיצד לנהוג ובמקום נאומים עם ערימות של מלים ממורקות ומסודרות, העומדות בניגוד למעשה הפראי של המוות, באו זכרונות של חברים על מעשי קונדס, חולשות, הרפתקאות, עקרונות, אהבות, שאיפות ושגעונות של ג’ו. לפתע היה לג’ו אלון שוב חלק בין החיים ובלהט השיחה אמר מישהו: “ג’ו קפדן”, או “ג’ו משוגע לסדר” בלשון הווה, מפני שהיתה הרגשה אילו הוא בקירבת מקום, עשוי לחזור כל רגע. ישבו ושרו ואכלו ודיברו וכאשר הלכו חבריו של ג’ו הביתה, בשעות הקטנות של הלילה, שבעי קבאב, בוטנים וגלידה, בלחיים חמות מן הוויסקי, הקפה והמדורה, אמר כל אחד לעצמו: “אזכרה כזאת הייתי רוצה גם אני”, גם זוריק, מפקד רמת דוד היה ביניהם. ביום הרביעי למלחמה נפל ועכשיו המתים רבים מכדי לערוך קומזיץ לכבודו של כל אחד.
*
במסגרת השינויים בסגנון־החיים, שבאו בעקבות מלחמת יום־הכיפורים, אולי תשתנה גם צורת הדירה הישראלית, שגם בה היה ביטוי נאמן להלך־רוח בחברה: הדירה היתה קודם־כל מוצג לראווה. דירות עם מטבחים גדולים יותר וסלונים קטנים יותר יוסיפו לחיזוק העם היהודי לפחות כמו הוראת תודעה יהודית בבתי־ספר. כל הצרות של ניו־יורק נובעות מאותם מטבחים קטנים ללא חלון, ללא אור־יום, שאי־אפשר לשבת בהם, המצויים ברוב הדירות השכורות בעיר. מן המטבח, שבו יצרו דברים, אכלו, שתו, בישלו, ריכלו, גיהצו, תפרו, שיחקו, שאנשים חיו בו את חייהם – עבר מרכז־החיים של המשפחה אל הסלון שבו יושבים כצופים מן הצד ומביטים בחיי האחרים בטלוויזיה. מטבח גדול אינו ערובה לאושר משפחתי אבל הוא לפחות בסיס. מטבח הוא מציאות, סלון הוא לעתים אחיזת־עיניים. אפילו מנקודת מבטה של אשה שלחמה – או ליתר דיוק חלמה – על שוויון זכויות ובעיקר חובות, עדיף מטבח גדול, שיש בו מקום לכל המשפחה, מן המטבח הקומפקטי, התכליתי והקטן המבודד אותה. מטבח גדול הוא שיבה למשפחה כמרכז החיים, להנאה שבאוכל הביתי, לקירבת ידידים.
אולי עשו הערבים טובה לארצות המערב בכך שצמצמו את אספקת־הדלק ונתנו לתושביהן, ובעיקר לתושבי ארצות־הברית, הזדמנות לעצור לרגע במירוץ הרדיפה אחרי רמת־החיים וללכת לאט וברגל, להביט סביב ולשוב להנאות קטנות ונשכחות, ולנו נעשתה טובה כפולה: רוויזיה במסגרת ארצות המערב, המשפיעות כל כך על צורת חיינו, ורוויזיה ישראלית מיוחדת בעקבות זעזוע המלחמה, אפשרות לסגת אחורה, להיות לא גוי ככל הגוים אלא יהודים ככל היהודים וקצת יותר. ויהדות פירושה דבקות משפחתית, ודבקות משפחתית פירושה שיבה למטבח, ומטבח פירושו אוכל עם טעם של בית.
לפי התפתחות העניינים אני חוזה עתיד גדול לאוכל. לא לצעצועים הקטנים שנהגו מארחות להגיש במסיבות, בעזרת מגישות מדופלמות, אלא לארוחות ביתיות, עם בני משפחה וחברים. כאשר מצטמקת רמת־החיים יש לארוחה לא רק ערך הפגנתי אלא גם ערך ממשי. כאשר המסעדות מחוץ לתחום, מטעמי תקציב, נפגשים בבית. כאשר רוצים להשכיח מתח ותלאות מבשלים משהו טעים. כאשר יש הגבלות על חשמל וחימום, יושבים סביב מקור אחד של אור וחום, כבימים עברו, וכאשר יושבים בצוותא, נכנס שכן, קופץ ידיד, מגישים לשולחן משהו מתוצרת־בית, כי חשבון החסכון בזמן חשוב פחות מאשר החסכון בכסף. ככל שייעשה הנשק סביבנו מתוחכם, אלקטרוני והרסני יותר כן נחפש את הבטחון בתוך הבית. המלחמה עוברת למאה העשרים ואחת ואנחנו חוזרים למאה התשע־עשרה.
במסגרת הנסיגה בזמן אולי נחליף שוב את סוגי המתירנות. הרי תקופתנו אינה מתירנית כמו שחושבים. רק שטחי המתירנות השתנו, לא מידת החופש בכללותה. נותנים להשתולל בענייני מין (כך אומרים), אבל בענייני אוכל, השייך להנאות־החיים לא פחות ותקופה ממושכת יותר, מגבילה החברה המודרנית יותר מן החברה הפוריטאנית, ומסיבות פחות נעלות. זמרי פופ, נשמה, מחתרת ושאר גיבורי התהילה בעולם, מספרים בפומבי בלי היסוס על אהבותיהם, תנוחות, סטיות וכל השאר, אבל אם אחד מהם אוהב לאכול הוא ישמור את סוד חולשתו לעצמו. העולם אינו חייב לדעת. אלילי ההמון בעבר אהבו מאחורי דלתיים סגורות ואכלו בפרהסיה; כיום עדיף לאהוב לעיני כל ולאכול בחדרי חדרים. אם אנחנו, ממילא, עם מפגר אחרי הזמן בשאיפות הלאומיות, בנכונות ללחום, בדבקות במשפחה, שיהיה לפחות האוכל שוב בגדר ההנאות המותרות.
כל הטבחים בבסיסי צה"ל, במחנות ובחזית, שעמלו שעות כדי לחתוך ראשי־כרוב למאות אנשים, שעבדו לילות כדי להכין לחבר’ה פלאצ’ינקים (אני יודעת שהמלה העברית היא כרוכית אבל אין לזה אותו טעם. אולי כאן המקום לציין, שהמלה פלאצ’ינקה מקורה בפלאצנטה, דהיינו שליה, לידיעת כל הרס"רים אשר על המטבח), שבישלו רוטבים פיקאנטיים או מרק ביתי תחת הפגזות, הוסיפו לכוח הלחימה של החיילים הרבה יותר מאתנו, המתפרנסים על כתיבה, שניערנו את דכאוננו על ראשי הציבור וכך גרמנו לירידה תלולה בטיב האוכל על־פני המדינה. הנסיון מוכיח שיש קשר ישיר בין מצב־הרוח וטעם האוכל; כאשר המרה שחורה, הכבד חרוך, הלב קשה, החזה יבש. שירים אפשר לכתוב מתוך יאוש, אבל לבשל צריך מתוך אמונה בחיים, אחרת אין לאוכל טעם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.