כאשר תשקוט החזית אולי יישמע קול ההגיון. אולי הפעם לא תהיה שביתת־הנשק רק הכנה למלחמה הבאה אלא פתח לשלום. ואם לא לשלום גדול, חגיגי, עם חצוצרות ותופים ודגלים מתבדרים ברוח, לפחות שלום שקט, הבא על קצות האצבעות. נכון, כך בדיוק קיווינו גם אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר נדמה היה שהשלום בהישג־יד ועלינו רק לחכות לצלצול הטלפון. שיחת הטלפון המחייבת, הרשמית של המלך, לא באה, אבל במקומה באו מאות אלפי שיחות בין תושבי ירדן ותושבי ישראל, אלפי מכוניות־משא עמוסות, אלפי עסקות מסחר, גשרים פתוחים – הוכחה שמדינה ערבית ומדינה יהודית יכולות למצוא דרך חיים, משהו דמוי שלום, מכינה לשלום, מבוא לשלום.

אולי עתה, אחרי שתיפסק הלחימה בחזית מצרים, ייפתחו גשרים גם אליה, אולי לא בטקס רשמי ובגזירת סרט, אלא לאט־לאט בצירים חורקים, ואנשים יעברו עליהם בצעדים הססניים, כחולים הלומדים שוב ללכת. אולי הפעם יבינו שליטי מצרים מה שלמד העם על עורו מזמן, שמלחמה מובילה רק לבית־קברות. אבל כתמיד, קובע לא מה שחשים עמי האיזור, קובע מה שתתכנן ברית־המועצות. ואם אפשר לתאר דו־קיום עם מצרים, אם לא בשלום לפחות בהיעדר איבה, מתוך אופטימיות המתלווית תמיד להרגשת הרווחה הבאה עם התקווה להפסקת קציר הדמים, הרי קשה מאוד לתאר, אפילו מתוך אופטימיות עילאית, שזה סוף־פסוק לנסיונות של ברית־המועצות להשיג שליטה מלאה על המזרח התיכון בעזרת הסכסוך היהודי־ערבי. יותר מדי יוקרה, יותר מדי כסף, יותר מדי אמביציות השקיעו הרוסים באיזור משיוותרו על התכנית שלהגשמתה פעלו במשך שנים רבות ובעקביות גדולה כל כך. אנחנו מפתח דלת הכניסה לאפריקה ולמזרח הרחוק, והם ינסו לפרוץ שוב ושוב, כל זמן שלא ישתנה משטר ברית־המועצות מבפנים – ודבר זה נראה כיום פחות־מציאותי מאפשרות של שלום במזרח התיכון.

כאשר תסתיים המלחמה היא תזכה לשם קבוע. ייתכן מאוד שנדבק בשם “מלחמת יום־הכיפורים”. הנסיון מראה שאנו נוטים לתת למלחמותינו שמות המקובלים על הגויים, שמות שאין בהם מטען רגשי אלא תיאור עובדתי. שמות שיש בהם התחייבות לגבי העתיד, כמו המלחמה הגדולה, או המלחמה האחרונה, נשכחים כאשר באה מלחמה גדולה ואחרונה עוד יותר. שמות סמליים כמו מלחמת־הנצחון, מלחמת בני־אור בבני־חושך, או מלחמת יום־הדין, מאבדים את משמעותם מהר מאוד: אין מלחמת נצחון אלא רק מלחמה שמנעה השמדה, אין מלחמת יום־הדין, כי אחריה חייבים לבוא ימות המשיח. טוב היה אילו שמרנו על השם מלחמת יום־הכיפורים, שיש בו תזכורת, שיש בו משמעות גם לגבי דורות של עם ישראל, שבעיניהם יהיו ארבע מלחמות כמלחמה אחת. בחירת יום־הכיפורים לפתיחת המלחמה היתה לדעתי לא רק תוצאה של שיקול אסטרטגי, אלא נבעה גם מתוך איבה דתית לעם היהודי, לתורתו ולקיומו. מלחמת יום־הכיפורים היתה נסיון להתמודד לא רק עם עם ישראל אלא גם אם אלוהי ישראל.

כאשר ישקוט הנשק ותתחדש התחבורה האווירית במלואה יזרמו לארץ אלפי מתנדבים שירצו להביע בכך את הזדהותם עם גורל ישראל, לפרוע את החוב שהם חבים ללוחמים, לפי הרגשתם. אסור שיחזור מה שקרה אחרי מלחמת ששת הימים, אשר אלפי צעירים, שעזבו לימודים, עבודה ובית ובאו לעזור, מצאו את עצמם מיותרים, חוץ מן המאושרים המעטים שניתן להם לקטוף תפוחים בקיבוצים. גם אילו לא היינו זקוקים לעזרת איש אסור היה לנו להשאיר אותם באפס־מעשה, אם לא למעננו לפחות למענם, למען חיוב יהדותם. לא כל שכן כאשר אנו זקוקים לידיים עובדות. היינו זקוקים להן לפני המלחמה ונהיה זקוקים להן כפליים אחרי המלחמה, כדי להתגבר עליה מבחינה כלכלית. הכל תלוי בכושר הארגוני שלנו, בדמיון שלנו, ביכולתנו להפעיל, לווסת, להדריך. המלחמה הזאת הוכיחה לנו כמה רצון טוב, כמה אהבה, כמה אחווה טמונה בעם היהודי, מה נפלאות הוא מסוגל לחולל. ואם כי אין עם היודע לחיות לאורך שנים בהתרוממות־רוח מתמדת, הרי אפשר לשמור על קצת מתחושת־הקירבה לימים שלווים, בעיקר מאחר שלעם היהודי לא היו ימים שלווים אלא תמיד רק אשליה של שלווה.

כאשר תסתיים הלחימה נביט בראי ונראה פנים אחרות, נראה ארבע מאות שעות רשומות בהן בקווים דקיקים כבתחריט נחושת. נראה את צל המוות בעיניים. כאשר יבקרו הלוחמים בבית הם יהיו שונים מאשר היו כשיצאו; מבוגרים בשנים, באימה, בצער, שמחים על שנותרו בחיים ומתביישים בשמחתם, כאילו היתה זאת בגידה בחברים שנפלו לצדם. כאשר תשקוט המלחמה תבוא עת השאלות, אחרי שתיפסק המלחמה עם הערבים יחזרו מלחמות היהודים, שכה התגעגענו אליהן בשעת האחדות מול הסכנה המשותפת, יבואו חיפושים אחרי שעיר לעזאזל, אחרי מפלט למתח שהצטבר, אחרי מי שישא באשמה. תבוא שעת החשבונות. הפנקסים כבר פתוחים והרשימות בהם ארוכות. נכון, עלינו לנתח את קורות השנים האחרונות כדי להבין מה שאירע לנו בשלושת השבועות של הלחימה, אילו ידענו לעשות זאת מתוך גישה עניינית, ללא חשבונות אישיים. היתה זאת תעודת בגרות לכולנו, שמאל וימין, יונים ונצים, אבל למה לי אשליות? השרוולים כבר מופשלים. אחרי שתיגמר המלחמה נתפרק, נצעק, נתקוטט, נשנא כאוות־נפשנו ונדע כי בא שלום על ישראל.

כאשר המלחמה כבדה מכדי שמלים יוכלו לשאת אותה חושבים על השלום, ואם לא על השלום הגדול, המוצק, הסופי, לפחות על שלום דקיק כזה, שברירי, שהוא בעצם רק היעדר לחימה, אבל אפשר ליהנות בו מן החיים, להיות פסימי, מר־נפש, מאוכזב, ממורמר, לראות שחורות, לשאול עד היכן ומה הלאה. אבל עד שנגיע לימים הטובים של אמונה ברע, עלינו לעבור את התקופה הקשה כל כך עד שלא רק מרה שחורה אלא גם צער נראה כדבר מותרות, שיש לשמור אותו כסוד פרטי. עכשיו העת לחייב את החיים בלב שלם, כדי לא לבגוד במתים, עתה הזמן לומר תודה על כל מה שנפל בחלקנו; על חרדה ופחד ומתח וכאב, על תקוות ונפלאות, על רגעי אושר שהיו לנו כאשר היינו עסוקים בכדי לחוש בהם, על הגורל היהודי שלימד אותנו לצחוק מתוך דמעות.

לליצנים באו ימי מבחן, כי הכל פגיע כל כך, רגיש לכל נגיעה, והנושאים הפתוחים לבדיחות־דעת מעטים כל כך, כיוון ששכבת־המגן של כל אחד מאתנו דקיקה, עד שגם דקירת סיכה עלולה לקרוע אותה. פה ושם צוחקים על קומנדו בית־סוקולוב, על לוחמים בדימוס שהיתה להם עדנה, על המומחים לאסטרטגיה צבאית שצצו בהמונים על פני המדינה, ורובם נראים זקוקים לחמלה יותר מאשר ראויים ללעג. וכך לא נותר לאדם אלא ללעוג לעצמו, על שהזקין ולא הוסיף דעת ולא למד מאומה ולא הבחין בימים טובים אלא אחרי שעברו, על שהתרפים שכבר הדביק שבריהם כמה פעמים בחייו שוב ברסיסים. ועתה, כמו תמיד אחרי סופה גדולה, נדמה לו כי לעולם לא ישוב אליהם. מעתה, אחרי שיבוא השלום, כשיבוא, אם יבוא, יידע לחוש באושר כאשר הוא בהישג ידו. יראה את היופי כאשר הוא מביט בו ולא רק אחרי שנהפך לזכרון. ידע ליהנות מן הדברים הטובים באמת: רסיסי טל על קורי עכביש בבוקר צונן, השקט של דירה מסודרת לקראת שבת, משחק מאטקות בחול לח, מטר של שאלות “למה?”, שיחה עם חבר על כוס קפה, צער על ספר יפה שקריאתו הולכת ומסתיימת. אנחנו בני דור שהמוות צעד בעקבותיו והחיים נראים לו כזכות – לעולם לא מובנים מאליהם. אנו מצווים לאהוב את החיים גם בשם המתים, במקומם, למענם, כי אנו האחרונים שזוכרים אותם, בנו הם חיים, בחיוך, באימרה, בזיק של חלום, אנחנו נושאים גם את חייהם ולכן אסור להתעייף. חיינו אינם שלנו.

*

כאשר ישבות הנשק יהיה זמן להודות למי שעמד לצדנו. לא רק ליהודים, שהמלחמה הזאת בנפשם, אלא גם לעולם, שלעתים האשמנו אותו שהוא כולו נגדנו. ולא נשפוט לפי שיקולי ממשלות, אלא לפי יחידים שחרדו עמנו ונתנו לנו לא רק את אהדתם אלא סייעו בהשפעה, בכסף, במעשים, שקיוו לנצחוננו, שדיברו בזכותנו בלשונות רבות, בנוסחאות שונות. נודה גם לערביי ישראל, שלהם היתה מלחמה זאת מבחן של התנגשות נאמנויות, אשר עמדו לצדנו, אולי לא תמיד מתוך הזדהות פוליטית, אבל לעתים מתוך יחס אישי לחברים בעבודה, לשכנים, לידידים, וגם לערביי יהודה ושומרון שישבו בשקט, כי בשקט היה ביטוי לאמונה בכוחה של ישראל.

כאשר תסתיים המלחמה נבין שצעדנו צעד נוסף לקראת התגשמות החלום הציוני הישן, שמדינת היהודים תהיה מדינתו של כל עם ישראל, למי שחי בה ולמי שיושב בין הגויים, וכל היהודים שותפים לגורלה. כאשר שומעים על סכומי הענק הנאספים בין יהודי העולם, שלמדו מבשרם שאין לזלזל באיומי השמדה, נזכרים בתוגה בימים הראשונים אחרי הצהרת בלפור, כאשר גם עבר הירדן היה בגדר ארץ מובטחת, כאשר הכל, או כמעט הכל, היה תלוי בהיענות מהירה של העם היהודי בתפוצות, והוא נכשל, כי את התרומות ספרו רק באלפים ואת העולים במאות. הפעם עבר העם היהודי את המבחן. אפילו יהודים לומדים לקח, רק שמחיר השיעור תמיד יקר מאוד.

כאשר תבוטל ההאפלה ויידלקו האורות, לא נראה עוד את שמי הכוכבים, לא נשמע עוד את שקט הלילה; כאשר תיעלם החשכה, יחדל הבית להיות נקודת־אור בודדה בעולם אפל. כאשר תיפסק האש יתחילו שוב להופיע עתונים שמנים ולא עלוני קרב ושוב יתמלאו מדורי המודעות בדירות־פאר ומכוניות־פאר ורהיטי־פאר וכל פיתויי החברה הצרכנית, ושוב נסתחב עם הזרם בחיפוש אחרי החיים הזוהרים. הייתי רוצה שאחרי הקרבות נהיה שקטים יותר וצנועים יותר ומופנים יותר פנימה, מאשר היינו לפני יום־הכיפורים, נמצא משענת איש ברעהו ואיש במשפחתו ולא נחפש את תוכן החיים בעץ ובמתכת, בכוחות־סוס ובמטרים מרובעים. כיום עוד קשה לתאר, שאי־פעם שוב נשבות על חצי־דרגה ועל תוספת לתוספת, ששוב ייערכו מסיבות חתונה, שעין לא ראתה, ששוב נרוץ אחרי עולם דוהר אחרי רמת־חיים ואינו מגיע אלא לישימון. אבל כבר הוכחנו הרבה פעמים, כי אנו אלופי השיכחה.

אולי כדאי שכל אחד ירשום לעצמו על דף־נייר את כל ההחלטות הטובות, שהגיע אליהן בלילות ללא־שינה, וישים אותו במסגרת ליד הספה בחדר המגורים, כדי שיהיה לנגד עיניו כאשר נתחיל שוב לברבר ולומר “במדינה הזאת”, כאשר שוב נתרברב ונרגיש כפאר הבריאה. אבל בהרהור שני: כיצד אפשר לחיות כעם בן שלושה מיליונים בין מאה מיליון אויבים־לנשק ומי יודע כמה מיליונים של תומכיהם בפועל, מכל הגוונים, מכל הגזעים – מנאמני האיסלם עד עמודי התווך של העולם השלישי – בלי להאמין בכוחות מיוחדים שלנו, בלי להאמין שהמשקל הסגולי שלנו גדול יותר משל שכנינו. קשה מאוד למצוא את האיזון העדין בין שחצנות ובטחון, בין רהב ואמונה בכוחנו, בין שוויץ ואומץ־לב.

כשתיפסק האש נתפנה להביט במפת אפריקה, נראה את השטחים הריקים במקום שישבו פעם ידידים ונחוש ביתר־שאת את בדידותנו באזור. נבין, כי נוסף למלחמה בין הגושים נתקענו גם למאבק בין גזעים ותרבויות, כיוון שחלקנו עם האדם הלבן, עם תרבות המערב, אם נרצה ואם נמאן. אולי נתגבר על ניתוק היחסים מצד שש־עשרה מדינות אפריקה ללא־צער, במשיכת־כתפיים, מבלי שהדבר יעיק עלינו (מחוץ לשאלה המטרידה מה לעשות בתריסר שגרירים ללא נציגויות), אך ניתוק היחסים עם אתיופיה מכאיב: כאן בנינו על שותפות אינטרסים של נוצרים ויהודים מול האיסלם, של מיעוטים ברוב הערבי, על קשרי משפחה, על סנטימנטים, על לקח מלחמת־העולם השניה. אולי חשב היילה סלאסיה שאנו עומדים בפני תבוסה סופית, אולי נפל עליו הפחד, אולי פשוט התעייף מרוב שנים, אולי הוא חי באשליה כי הדבר יוסיף למעמדו ביבשת אפריקה.

כאשר תבוא שביתת הנשק ייפסקו כל התירוצים של היושבים בעורף לא לעשות מה שלא מתחשק לעשות, לא לשלם חובות, לא לספק הזמנה, לא לבצע תיקון, לא לענות למכתבים, לא לשמור על הסדר ולהשיב על כל טענה “מה לעשות, מלחמה”. אחרי שתיפסק האש לא תהיה עוד אמתלה להתחמק מלימודים, השיעורים לא יופסקו עוד לשמיעת החדשות ברדיו, המורים לא יקלו עוד ראש בהכנת שיעורי־בית, יחזור שוב השעמום המצוי. זו הבעיה של כולנו, אם בגיל בית־ספר או בגיל בית־הבראה, כי הרבה יותר קל לנו להיות נפילים בימים קשים מאשר להיות בני־אדם בימים כתיקנם.

אחרי מלחמת־ששת־הימים היינו כחולמים. עתה אנחנו כמתעוררים מסיוט. אחרי מלחמת־ששת־הימים היינו שיכורי נצחון, עתה אנחנו מפוכחים מאוד ויודעים, כי גם אם ישבות הנשק, מלחמתנו רק מתחילה ובזירה שאין לנו בה לא טייסים ולא יחידות קומנדו.