תולדות ועידות שלום הן חומר קריאה מרתק, בתנאי שרואים אותן ממרחק זמן, שמתייחסים אליהן כאל תחנות בדרך ההיסטוריה, שאפשר לחייך למראה הנחות מוטעות, דרישות שנמצאו במרוצת הזמן חסרות משמעות, הבטחות שלא קוימו, תמימות, דעות קדומות והיעדר ידיעה של נציגי הכוחות שהשתתפו בהן. אבל כאשר ועידת שלום נכנסת לחייך וקובעת את גורלך ואת עתיד עמך, מתברר, כי זכרון ועידות העבר מדכא למדי – כי בכל אחת מהן היו, למעשה, טמונים ניצני המלחמה הבאה. לפחות בשטח זה אין לבני תקופתנו האשליות שליוו את ועידת ורסיי: איש אינו מצפה כיום מוועידות שלום להסדר של דורות. גם היעדר מלחמה לדור אחד נראה כהישג נאה בתקופתנו למודת המלחמות.

אין בטחון מוחלט בחוזי שלום, ולא בגבולות, ולא בצבא, ולא בערובות. אין בטחון מוחלט בכלל, לא בחיי היחיד ולא בחיי אומות, כי אין בטחון בחיים. הבטחון היחיד הוא המוות, כי אחריו אין עוד שינוי. רק אנחנו, החדשים במשחקי האומות, השלינו עצמנו שיש דרך – פוליטית או צבאית – להבטיח את קיומו של עם ישראל לעולם ועד. הבטחון היחיד ייתכן באמונה. אך דברים מוחשיים יותר – חוזים, גבולות, נשק, ערובות – בטחונם כבטחון קיום האדם: רופף עד רופף מאוד. אם יש הרגשת בטחון, בעיקר לגבי אומה קטנה, בעידן גרעיני, על פני כדור־ארץ עמוס לעייפה, זו רק אשליה, אבל נעים לטעום ממנה פעם אחת בחיים.

רק דור שהספיק לשכוח את מלחמות העבר היה מסוגל לחשוב שמלחמת העולם הראשונה תהיה המלחמה האחרונה, שתשים קץ לכל המלחמות, וששלום ורסיי יהיה ראשיתו של עידן אשר בו לא ישא גוי אל גוי חרב; אך כיום – אחרי ששים שנה של מלחמות עם תקופות רגיעה קצרות – לא יעלה גם על דעת האופטימיסט המועד לחשוב שוועידת שלום כלשהי עשויה להיות ערובה לשלום־אמת ממושך. אם הגיעו מדינות שכנות לדו־קיום בשלום אין הן זקוקות לחוזה, ואם הן זקוקות לחוזה הרי זמן תוקפו כמשך הרצון לשמור עליו. חוזה שלום עשוי, לכל היותר ובמקרה הטוב, להכשיר את הקרקע, להצמיח קיום בלי איבה, אך אין הוא יכול להבטיח זאת.

מדינות, כבני־אדם, עוברות שלבי גיל שונים. רובן נעשות עם השנים מיושבות ופשרניות יותר, אך ככל שעצמאותן צעירה יותר הן נוטות פחות לוויתורים. על ארצות ערב – ועל רוב מדינות אפריקה – עובר כיום שלב של נעורים שנתחדשו עם השחרור מהשלטון הקולוניאלי והן רחוקות בחמישים שנה, לפחות, ממדינות מערב־אירופה, הכמהות לחיים שקטים ורגועים. אשר לנו, גם אצלנו יש סממני מדינה בראשית דרכה, אם כי זכרון ההיסטוריה היהודית מונע מאתנו להיות צעירים באמת. אך אפילו היינו עתה בני גילן של הולנד, דניה או נורווגיה, שאינן רוצות כלום חוץ מחיים טובים בתוך קהיליה שאין בה חשיבות לגבולות, לא היתה הסביבה מניחה לנו לחיות כמותן. אם אין אנו רוצים להתאבד, כל זמן שסביבנו מדינות שיכורות מהכוח שבא להן אחרי שנים של חיים תחת שלטון זרים, איננו יכולים לצפות לחיי שלווה – עם חוזה שלום או בלעדיו.

מי שמצפה לראות באיזור הזה, תוך שנים מעטות, חיים של שלום עמוק, כמו בין הולנד ובלגיה כיום, חייב לדלג על שנות התפתחות הכרחיות; לפני מאה וארבעים שנה היו ההולנדים הפרוטסטאנטים והבלגים הקאתולים אויבים־בנפש, מוכנים להילחם אלה באלה עד לשלום צודק; שיבה לארצות השפלה המאוחדות עם הולנד, בלגיה ולוקסמבורג לפי התפיסה ההולנדית, או שתי מדינות נפרדות לפי התפיסה הבלגית. מדינות מערב־אירופה התעייפו מרוב מלחמות בינן לבין עצמן, אך לנו אסור להתעייף, כי אנו חיים בחלק־עולם אחר, בעידן אחר. לשלום, כמו לנישואים, דרושים שניים לפחות. אין מפלגה בארץ המסוגלת להבטיח לנו שלום, מפני שהשלום אינו בהישג־ידה של מפלגה כלשהי. אין מפלגה אחת היכולה להבטיח לא־עוד־מלחמות, כי לא בנו תלוי הדבר. אפילו היתה קמה לנו, מהיום למחר, מדינה על טהרת אנשים השוללים מלחמה מתוך עקרון, לא היו מובטחים חיי־שלום, לא למדינה יהודית וגם לא לקהיליה יהודית בתוך עמי האיזור. עלינו לנסות דרכים שונות להידברות, גישושים לקראת מידת־מה של קיום בלי יצר־השמדה, אך שלום־אמת עדיין רחוק מאוד.

למי שחי בתוך האיזור ומגדל בו את ילדיו קשה מאוד לשאת את המחשבה שהוא יכול להעניק להם בית, השכלה, מקצוע ורגש השתייכות ואפילו רכוש, אך אין הוא יכול להבטיח להם את השלום. הנחמה היחידה אולי בכך שאין כיום אדם בעולם – גם לא במערב־אירופה השבעה מלחמות ולא באוסטרליה הנראית רחוקה ממוקדי־ההתנגשויות – היכול להבטיח לילדיו שלא יידעו מלחמה. כל העולם חי בחוסר בטחון, רק שבחלקנו נפלה מנה גדולה יותר, בכל הדורות.

מי שעלה לארץ מתוך בחירה, מי שפנה לציונות בעקבות משפט דרייפוס, אחרי פוגרומים בקייב, תליות בעיראק או השואה, עלה לא מפני שחשב כי יוכל לחיות בשלום בארץ־ישראל – רק תקופה קצרה מאוד אחרי הצהרת בלפור, היה נדמה כי השלום בא גם לעם ישראל, אך מאז הפרעות הראשונות לא הישלה כבר איש את עצמו שהוא בא לחיות בשלווה בארץ האבות – אלא מפני שסבר כי כאן, בארץ־ישראל, יכולים היהודים להגן על חייהם בנשק ולא ללכת כצאן לטבח. זה הכל, וזה ניתן לנו. אנשים עלו לארץ לא מפני שחשבו כי כאן מובטחים להם, תיכף ומיד, חיים שקטים של פריון ויצירה, אף לא מפני שהחיים בישראל נראו להם שלווים יותר מאשר בצרפת או ברומניה, אלא מתוך אמונה שבשעת סכנה מוטב לחיות כיהודי בין יהודים מאשר כיהודי בין גויים. במשך כעשרים ושש שנות קיום המדינה היו תקופות קצרות מאוד של אשליית־שלום, ובכל זאת עלו לארץ מיליון וחצי יהודים מתוך ידיעה שעליהם, או על ילדיהם, יהיה להילחם. לעומת חוסר־האונים של דורות עברו נראה גם זה כזכות.

אילו הייתי אני עצמי בחזית, אילו היה בני שם, היה לי קל יותר לומר, כי במצבנו כיום אין דבר מסוכן יותר מעייפות מופגנת ממלחמות. מי שמבטיח לילדתו בקול ערב שזאת תהיה המלחמה האחרונה, מי ששואל “כמה פעמים עוד?” ומי שאומר “הכל טוב יותר מן ההרג”, פועל לפי רגשותיו. אבל יש מצבים שבהם גם הרגשות הן דבר של מותרות. כאשר אתה מביט בפנים החייכניות, בעיניים המהורהרות של חיילי צה"ל על מסך הטלוויזיה, נהפך לפעמים המקלט, לרגע, למסגרת שחורה ויש רצון לזעוק: הכל עדיף על מלחמה נוספת. שטחים, גבולות, בטחון, שום דבר אינו שווה מול חיים שהם עדיין בגדר הבטחה. אבל אתה יודע כי שלום, אפילו זמני, אפילו יחסי, אפילו מוגבל, ייתכן רק כל זמן שעמי האיזור יודעים כי אנו מוכנים להילחם עליו ולחיות עם המוות. ברגע שבו יחשבו הערבים כי אין בנו עוד כוח ונכונות להילחם לא נזכה לשלום ולא לחיים.

אצל אומות אחרות השלום אינו גורלי כל כך. אפילו בימי דיכוי ובתקופות כיבוש, אפילו נהרסת המדינה כמסגרת פוליטית, ממשיכה האומה להתקיים על אדמתה. צ’כוסלובקיה האומללה, שזכתה לעצמאות קצרה כל כך בין שלטון ההאבסבורגים לשלטון הנאצים ושלטון הקומוניסטים, גם אם כיום היא אומה מדוכדכת וחסרת אמונה בכוחותיה, תתעורר ודאי לחיים חדשים בבוא היום, בעוד דור או שני דורות – אם לא יהיה הרס כללי במלחמה גרעינית. אבל לנו, ליהודים, לא ניתן חסד זה. אין אנחנו יכולים לחיות כשווייקים, לצחוק לכובשים ולחכות לשעתנו בסבלנות. לנו יש רק אפשרות אחת, לעת־עתה, לחיות עם נכונות למות. אחרת גם החיים לא יהיו לנו. אין גבולות בטוחים ואין חוזים בטוחים, אין ערובות בטוחות ואפילו בנשק החדיש ביותר אין ערובה לבטחון, אם אין בנו ההכרה, שעוד שנים רבות לא נדע שלום־אמת. אולי אם נדע לזמן־מה היעדר מלחמה, אך לא ייתכנו חיי שלווה בתוך איזור המועד לסערות, מאבקים, מהפכות ומלחמות, גם לולא היתה מדינת ישראל. גם אם המצרים אמנם עייפים ממלחמות, גם אם יש בהם רצון כן לשלום, הם רק חלקה קטנה ביבשת החיה בעידן של התמודדויות ששום גוף בין־לאומי לא יוכל למנוע אותן.

את מה שהיינו רוצים להשיג – שלום־אמת, שלום כולל, שלום בטוח, שלום לדורות – לא נוכל להשיג אלא אם כן נעביר את ארץ־ישראל לחלק־עולם אחר, שאינו חי בתקופה של לאומנות תוקפנית. כאן, במזרח התיכון, עם נתוניו האסטרטגיים והכלכליים, בתוך עולם ערבי הרואה את עצמו כיום כמעצמה עולה בזירת העולם העובר מרגשי נחיתות לרגשי עליונות – מול מדינות אירופה הנראות קשישות ופגיעות, אנו יכולים לקוות לכל היותר להפוגות, עד שמדינות ערב, או לפחות רובן, תגענה להלך־הרוח של מדינות מערב־אירופה כיום, ואלו שהגיעו לכך לא בזכות תבונה, ראיית הנולד ותרבות נאורה, אלא עקב מלחמות רבות וממושכות.

כל מה שאפשר לקוות לו, ברוב אופטימיות, הוא שנזכה כאן לחיי שלום, עם גבולות פתוחים, בפרק זמן קצר מזה שהיה דרוש לאירופה עד שהגיעה לשלום היחסי שבו יכולה מדינה רומאנית להתקיים בין סלאבים ומדינה סלאבית בין גרמנים והבדלי גזע, או דת, חדלו לשמש עילה למלחמה. שוודיה רודפת השלום, מופת למדינת רווחה וסעד, מקלט כל סרבני המלחמה, היתה פעם אימתה של מרכז אירופה; העם הדני, המחפש עתה סיפוק בחיים משוחררים מדוגמות ומדעות קדומות, היה עם כובש, שהסתבך במלחמות עם מלכים ונסיכים שוודים ונורווגים, גרמנים ואנגלים עד שמפלותיו הרבות הכריחו אותו להסתגל לגבולות הנוכחיים. מאחר שסכנת ההרס הכללי בעקבות מלחמה גדולה הרבה יותר וקצב החיים, של יחידים ושל אומות, מהיר הרבה יותר, נוכל – אולי – להתקרב תוך כמה עשרות שנים למצב שאירופה הגיעה אליו אחרי מאות שנים. אפילו כיום אין השלום של מערב־אירופה נראה כמובטח לעולמי־עד, מול סכנת העימות עם ברית־המועצות, אבל הוא כבר נמשך כשלושים שנה וגם זה הישג רב.

אילו רק יכולנו להרשות לעצמנו להביט אל התקופה שלנו מתוך ריחוק זמן, לראות בה שלב מעבר הכרחי, אילו רק לא חשנו על בשרנו שרוב התקופות המעניינות מבחינה היסטורית היו התקופות שקשה לחיות בהן. תקופות שאפשר היה לחיות בהן חיים שלווים, משעממים וחסרי־מעוף לא זכו מעולם לתשומת־לב מרובה מצד ההיסטוריונים והדורות הבאים, כיוון שבסך הכל לא אירע בהן דבר. אנשים חיו סתם את חייהם, זרעו, קצרו, בנו בתים, הביאו ילדים לעולם ומתו בשיבה טובה אם לא קטלו אותם מחלה, מגיפה, רעידת־אדמה, מבול, בצורת, רעב, טייפון או חיות טורפות. אילו היו לנו ימי שלום ספק אם היינו יודעים להעריך אותם.

מי נותן את דעתו על שלום בימי שלום? אנשים טרודים בענייני יום־יום, מרוכזים בעצמם, במשפחתם, מודאגים מבעיות הקיום. אך ככל שהוא נראה רחוק יותר, בלתי־מציאותי יותר, כן מהרהרים בו יותר והוא נהפך לעיקר. אין דבר בחיים – לא מחשבה ולא מעשה – שאינו מוביל בדרך זו או אחרת, אליו או אל המלחמה. אם אדם נושא אשה, קונה אפודה, כותב מאמר, עובד על מחקר, מתכנן בית או שותל ורדים, המחשבה על המלחמה תמיד עמו. אם הוא אומר לעצמו “לא כדאי” ואם “מוכרחים להמשיך”, אם הוא רוצה לזכור או לשכוח, אם מתוך צער, אם מתוך השלמה עם הגורל, אם הוא צוחק, אם הוא אוהב, המלחמה בעצמותיו וקסמה של השלווה כה גדול, עד שמתחשק לומר לעזאזל שטחים, לעזאזל עצמאות, לעזאזל מדינת היהודים. מתחשק להתחמק מן האחריות הנוראה שאדם מקבל על עצמ בהיותו יהודי, כיוון שגם בו, האחד, היחיד, הופקד גורלו של כל עם ישראל. אבל בסופו־של־דבר יודעים שאין רשות להתעייף ולהתאייש ולהסתלק. לרגע קצר חשבנו, כי להיות ישראלי זה דבר שונה מלהיות יהודי, כי דווקא כאן, על אדמת ישראל, ניתן להשתחרר מעול היהדות; אבל כיום, אחרי מלחמת־יום־הכיפורים, לא רק אנחנו, ילידי הגולה, אלא גם בני הארץ הזאת יודעים, כי לא ניתן להפריד בין ישראלי ויהודי ומאבקנו ומלחמתנו הם על המשך קיומו של העם היהודי, לא של מדינת ישראל בלבד.

על־פי הנסיון בשואה לא היה כוח העמידה בסבל עניין של כושר גופני, לא של גיל, אלא בראש־ובראשונה של אמונה בחיים. כל עוד האמין איש כי חשוב שהוא יחיה, כי יש מי שזקוק לו – במחנה, מעבר לו, בזה הרגע, בבוא הזמן – הוא החזיק מעמד, הוא נאחז בחיים, כל עוד לא נלקחו ממנו בכוח. מה שנכון לגבי יחידים נכון גם לגבי אומות, בעיקר לגבי אומה קטנה כמו שלנו, שרק אתמול זכתה לאישור מחודש כי אכן אומה היא. כל עוד אנחנו יודעים, מאמינים, חדורים הכרה כי חשוב שהאומה היהודית תמשיך להתקיים, לנו ולעולם כולו, נדע לעמוד על נפשנו.

בעולם של דיפלומטיה אין אוהבים קנאים הנלחמים על עקרונות. הרבה יותר נוח לנהל משא־ומתן על אינטרסים, על חלוקת אזורי השפעה, על יתרונות כלכליים, בראש צלול, ללא רגשות, בצורה עניינית – ומבחינה זו אפשר להאמין, כי מה שמפריע למעצמות להשיג שלום באיזור הם הצדדים המעורבים בעניין, לגביהם זה עניין של חיים ומוות, שנשמעים כל כך אמוציונאליים, חסרי־הגיון. הרי שכל התנועה הציונית אינה בנויה על הגיון, אחרת לא היתה קיימת כלל; לא על־פי ההגיון נבנו הישובים הראשונים בארץ, לא על־פי ההגיון הצרוף קמה המדינה, לא על־פי ההגיון באה העליה ההמונית. לא בזכות ההגיון אנחנו קיימים, אלא על אף ההגיון. על־פי ההגיון לא ייתכן לקיים מדינה בת שלושה מיליון תושבים בין מאה מיליון אויבים. על־פי ההגיון כל העם היהודי חדל מזמן להתקיים ואם הוא עדיין כאן, לוחם כפי שלא נלחמו עמים רבים, מלא חיוניות כאילו לא היתה אחריו גלות של אלפיים שנה, הרי זה רק הודות לאמונה כי הוא חייב להוסיף ולהתקיים.