עם פרוץ המלחמה רצה כל אחד להיות בחזית, כעבור ארבעה חדשים רוצה כל אחד להיות בעורף; באוקטובר התהלך כל מי שלא גוייס מתוסכל, כעבור מאה ועשרים יום כל מי שעדיין לא שוחרר מרגיש עצמו מקופח. לזמן קצר מסוגלת מלחמה להשכיח כל צורך אישי, כל בעיה משפחתית, כל הבדל מעמד, ליצור שותפות גורל, להפוך את כל העם לצבא. אבל ככל שנמשך מצב הלוחמה ועמו גיוס המילואים מתברר יותר ויותר כי חזית ועורף אינם יכולים, מטבעם, להיות אחד. אין פלא שהחיילים מתלוננים, אחרי ארבעה חדשי גיוס, שעורף וחזית הם שני עולמות נפרדים. הפלא הוא שזמן קצר אפשר היה לחשוב אחרת.
יציאה לחזית פירושה ניתוק מחיי האזרח הרגילים. מי ששכב תקופה ממושכת בבית־חולים, מי שישב בכלא, מי שהיה במחנה־ריכוז מכיר את הרגשת הזעם על שבחוץ מתנהלים החיים כרגיל, על ששם, מעבר לחומה, עולם כמנהגו נוהג. אדם העוזב את ביתו, את עבודתו ואת חוג ידידיו, שמוסט ממסלול חייו, רוצה להשאיר לפחות חלל ריק קטן, רוצה שגם העולם ירגיש בשינוי שעבר עליו, מתקומם נגד המחשבה שהחיים בלעדיו יתנהלו כאילו כבר לא היה קיים. וכאשר מתברר לו כי הנערות מחייכות בלעדיו, על מגרש הכדורגל צועקים “גול!” בלעדיו, בעבודה מסתדרים בלעדיו, באוניברסיטה מלמדים בלעדיו, בתיאטרון מציגים בלעדיו ובמועדון נפגשים בלעדיו – מתחשק לו לטלטל את כולם בסערה: האם כבר שכחתם אותי?
כל פרידה היא בחזקת מוות קצר, ומי שחוזר מן החזית לעיר חוזר כל פעם מעולם אחר. מי שמת אינו יכול לספר על המוות, אבל מי שכמעט מת ושב לחיים, היה על סף ההשמדה והוחזר, יודע את ההרגשה: רק זמן קצר נעדר וכבר ישן מישהו אחר על מזרנו, כבר סחבו את השמיכות שלו, כבר נועל מישהו את נעליו, כבר חילקו את רכושו, כבר אין לו לאן לחזור. שום מקום לא נשאר ריק לאורך זמן.
המקום היחיד שבו נשאר באמת חלל ריק הוא בתוך הבית, בתוך המשפחה, אבל גם את תוצאותיו קשה לשאת. כאשר המגויס חוזר לחופשה, אל האשה, אל הילדים, אל הבית, יש אלף הוכחות לכך שהוא חסר: עליו לטפל בעניין ההלוואה, להסדיר את חוזה השכירות, לדבר עם מנהל הבנק, המכונית התקלקלה, האשה עצבנית מרוב חובות, הילדים מתפרעים מפני שחסרה להם יד חזקה, ובמקום המנוחה המתוקה שחלם עליה בלילות הארוכים מאחורי שקי־החול באה ריצה מטורפת בין מוסדות ופקידים, והעורף נראה מאוס יותר מאי־פעם – ולא בצדק. אילו היה הכל בסדר בבית, ענייני הכספים מנוהלים כשורה, העסק ממשיך להתקיים ללא בעיות, המכונית במצב תקין, בבית לא מחכים תיקונים, האשה משתלטת על הכל, הילדים מלאכים ואין מה לדאוג, אז היתה סיבה אמיתית להתעצבן. אם שום דבר אינו מסתדר בלעדיך זה אולי מרגיז, אבל אם הכל מסתדר בלעדיך, זה מרגיז הרבה יותר.
לחיילים הסופרים את הימים עד לחופשה, המדברים שעות על שעות על החיים המשוגעים שיעשו בעיר, שהמחשבה על הבית היא מקלטם היחיד בלילות קרים בשעות שמירה, נראים הילדים חכמים יותר, האשה יפה יותר, ההורים מבינים יותר, הבית ביתי ואורות רחוב דיזנגוף מושכים כפי שלא היו אף פעם. אך כאשר חוזרים הביתה, הפגישה עם המציאות היא לעתים בבחינת הלם. על כל החיילים ששבו לביתם מכל המלחמות, עבר אותו זעזוע, כשהיה על המציאות להתמודד עם החלומות, ומול ההזיות עמדו אנשים בשר ודם. רק בבית ההורים, לפעמים, אפשר למצוא בדיוק את הגשמת כל החלומות על מיטה ואמבטיה ואוכל ושינה ותפנוקים, אבל מעבר לחממה של בית אמא אורבת המציאות שלא התאימה עצמה לגעגועים.
חזית ועורף אינם יכולים להיות כיחידה אחת. מדובר בשתי דרכי חיים שונות מאוד, בעיקר אם בעורף מתנהלים החיים כרגיל, פחות או יותר. אולי רק הפצצות של ריכוזים אזרחיים מטשטשות את ההבדלים בין חזית ועורף מבחינת הקירבה למוות, אבל אז עוד יותר קשה לחזור, מפני שלעתים אין לאן. ככל שהצבא מגן על הבית ממרחק רב יותר, ככל שהישוב מוגן יותר מהרס ומוות, כן גדל החיץ בין עורף לחזית. עצוב לחזור ממלחמות במרחקים ולמצוא בבית הריסות, רעב ודכאון, אבל גם לא משמח לחזור הביתה ולראות אורות דולקים ופני רוקדים מחייכים וגבר מודד חליפה בחנות ואשה יוצאת מסלון ליופי ובתי־הקפה מלאים כאילו מאומה לא קרה, כאילו לא היתה חזית.
ובעורף מהססים: להמשיך, ככל האפשר, בחיים כרגיל, מתוך כוונה, מתוך עקרון; ליהנות מן החיים דווקא משום שנעשו יקרי־ערך יותר על רקע המלחמה? אם כן עד לאן, ואם לא איך לנהוג? להמשיך בהצגה או לשנות את תוכנה? מאז המהלומה הנוראה של מלחמת יום־הכיפורים עומדת המדינה קולקטיבית בפני הבעיה, כמו היחיד באבלו, כל אחד מתמודד עם צל המוות על פי דרכו, מנסה לשכוח ומנסה לא לשכוח, מנסה למצוא טעם בחיים אך לא יותר מדי, מנסה להתרחק מן המתים ולא רחוק מדי, מנסה למצוא איזון נפשי אך לא שלווה.
אחרי שפסקה הלחימה עשה כל אחד את הצעדים הראשונים כמגשש: הזמין כמה חברים הביתה ולא קרא לזה מסיבה, רק פגישה. קנה נעליים חדשות ולא מטעמי אופנה אלא בגלל החורף. הלך למספרה לא למען היופי אלא כדי שתהיה צורה לשערות. ביקר בקולנוע לא למען עצמו אלא בגלל הילדים. כל כך קשה לקבוע עד היכן הנאה מן החיים היא צו, חובה והבטחת המשך והיכן מתחילה אטימות־לב והתעלמות מן המצב. כל אחד קובע לו כללים משלו: מסיבת סילבסטר פסולה אבל מסיבת יום־הולדת, להדגשת חיוב החיים, מותרת ואפילו רצויה; ביקור בקונצרט סימפוני נחמה אבל ביקור במועדון ג’אז הוא בגדר בילוי שלא עתה זמנו. לצאת לבילוי ערב מותר אבל לא בלבוש חגיגי מדי; לנסוע לגליל לבקר חברים רצוי אבל לצאת סתם לטיול עדיין מוקדם מדי; לחשוב על חופשה באילת אפשר אבל לחשוב על נסיעה לחוץ־לארץ אסור לעת־עתה. המודד משתנה מדי שבוע בשבוע לפי הלך־הרוח, לפי קצב הסביבה, בהתאם למצב הכלכלי, מתוך הנחה שאין פסול בשמחת־חיים בתנאי שהיא באה מתוך הכרת הצער.
כל חייל בחזית מוכן לסכן את חייו, לנקות טנק בכפור, לשאת בחדשים ארוכים של גיוס בשביל משפחתו ובני ביתו, וגם בשביל האומה באופן מופשט. רק כאשר פורטים את האומה ליחידים שואלים: למען מי, בעצם, אני רובץ בבוץ? למען העם היהודי כולו אני מוכן, אבל לא למען השכן מלמעלה המשליך את האשפה למרפסת שלי, לא למען נהג האוטובוס הסוגר את הדלת מול האף, לא למען הפקיד בחברת־השיכון המושך בכתפיים, לא למען הנשים המתקוטטות בתור לביצים, לא למען בעל החנות האוגר שמן, לא למען הפוליטיקאים המשמיצים איש את רעהו ועוד פחות למען הגונבים חוטי טלפון בעיצומה של מלחמה ושודדים עסק של מגויס והורסים מכונית חונה ליד הבית ועושים רווחים על חשבון המלחמה. לפעמים כאשר חייל חוזר מן החזית ורואה מה נעשה בעורף מתחשק לו לשבור את לוחות־הברית כמשה או למוטט את עמודי המקדש על הפלשתים כשמשון, אבל עליו להיות רחמן יותר מאלוהים ולחוס על הארץ כולה בעבור פחות מעשרה צדיקים.
בזמן שכל הגברים בגיל הגיוס נקראו לשירות לא היה מקום להרהורים על אנחנו – והם. איש לא קינא בילדים, בנשים או בזקנים שישבו לבטח בשעה שבחזית התעופפו הטילים. הממורמרים היו אלה שנשארו בצד, שלא נמצא להם שימוש בתוך הצבא. הלוחמים היו בעלי־זכויות. הגיוס נעשה מעיק יותר ויותר ככל שגדל מספר המשתחררים. אם חמישים אחוז מהמגויסים כבר שוחררו לא גברה הרגשת ההקלה בחמישים אחוז, אך תחושת התיסכול גדלה במאה אחוז. מקנאים לא באופן כללי, אלא באופן פרטי. למורה לנהיגה לא איכפת ששוחררו מאה אלף ספרים וחייטים, מה שמקומם אותו זה שחרור מורה־נהיגה אחד, המתחרה, הסוחב לקוחות. מחפשים לא את הצדק האבסולוטי אלא את הצדק המוגבל, בתוך המקצוע, בתוך הסביבה המיידית: שכל מורי־הנהיגה יהיו מגוייסים, קצת, ויפסידו לקוחות, חלקית, ויצמצמו את הכנסותיהם, יחסית. דרושה תחלופה גדולה יותר בשירות המילואים, אבל גם אז הצדק לא ייעשה. אין צדק בחלוקת נטל המלחמה. לכל היותר ייתכן צמצום אי־הצדק, במידת מה.
לא תיתכן חלוקה צודקת, קודם כל מפני שאין חלוקה צודקת בין החיים והמתים. לפי הצדק היה על כל אחד מאתנו לתרום למלחמה שנה אחת מחייו, אבל המוות אינו מקבל מגביות, אצלו זה הכל או לא כלום. מבני ששים הוא מתעלם ולבני עשרים הוא אומר: אחרי. אין צדק לפליט השואה שבנו היחיד נפל. אין צדק להורים ששכלו שני בנים במלחמה. אין צדק בחלוקת הכאב; מי שכואב את מות בנו ומי שכואב את מותם של אלפיים וחמש מאות בנים, הכף של האחד תמיד כבדה יותר. אין צדק בין הלוחמים, רק מקריות, רק גורל. אין צדק בין הנכים לכל ימי חייהם ובין השבים ללא שריטה. חלוקת הקרבנות אינה שוויונית ובמלחמה הזאת היא מעיקה יותר מאשר אי־פעם, מפני שנשארו כל כך הרבה סימני שאלה, מפני שהמוות לא נראה כבלתי־נמנע, כיוון שאין תמורה בשמחה על עצמאות, על נצחון מכריע או על שחרור מאימת המלחמה לשנים רבות.
כאן גם אחת הסיבות להתמרמרות בין המגויסים שאינם מקווים לשחרור בקרוב: לא תחושת נצחון, העושה את הקרבן בזמן, בבריאות, בכסף אם לא לכדאי לפחות לנסבל; לא הילת גבורה, שעליה אין מרבים לדבר עתה, כאילו עבר זמנה; לא הרגשה שלא היתה ברירה; לא אמון במנהיגות המיטיבה לדעת; לא משענת באלופים המתעלים מעל כל שיקול אישי. זה קרה ללוחמים רבים במלחמות, רבות, אבל אצלנו זאת הפעם הראשונה שהרגשת התיסכול באה לביטוי מיד, בגלוי, באזני רבים. מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים היו קצרות מכדי שהמשתתפים בהן ישאלו “לשם מה הכל” ובמלחמת השחרור השתיק פלא הקוממיות כל ספק. ודאי היו גם אז משתמטים וג’ובניקים ומתחמקים לחוץ־לארץ, אבל הלוחמים היו בעלי־זכות, בעיני עצמם ובעיני החברה. נדמה כאילו זאת הפעם הראשונה שמגויסים רבים כל כך מגדירים את עצמם כ“דפוקים”.
עובר זמן עד שמתרגלים לשינוי סגנון המלחמות. התפנקנו במלחמות קצרות, מהירות, מוחצות; היה קשה, אבל הכל היה מאחורינו מהר וזמנים חדשים עמדו על הסף. עכשיו יודעים: היה קשה ועדיין קשה ומי יודע אם לא יהיה קשה יותר. בתולדות המלחמות בעולם גיוס של ארבעה חדשים הוא כמעט לא־כלום, קצרצר. לנו הוא נראה כנצח. מצד אחד נראים ארבעה חדשים כנצח ומצד שני כאילו הלכו מאה ועשרים יום לאיבוד, נגזלו מן החיים, מפני שלא יכולים ליהנות בהם ממה שרוצים ליהנות, לבצע את מה שמתוכנן, מפני שלא ניתן להתקדם לקראת המטרה, תואר אקדמי, קריירה מדעית, ביסוס העסק, עליה בדרגה. אבל החיים אינם רק לוח־זמנים מתוכנן מראש, ולעתים דווקא השיעורים שמחוץ למסגרת הלוח שנקבע מראש הם המאלפים ביותר. אלה שהשתתפו במלחמת יום־הכיפורים ויצאו ממנה בשלום יידעו ממרחק השנים להעריך את מה שהמלחמה נתנה להם, אחוות לוחמים והרגשת קירבה בין איש לרעהו שרק לעתים רחוקות זוכים לה בחיים הסלולים היטב, יכולת להבדיל בין טפל ועיקר בחיים, לקבל את המוות כחלק בלתי־נפרד מן החיים ולהבין לסבל הזולת, אפשרות להרהר בתכלית החיים, הזדמנות ללמוד שלא לקבל דברים טובים כמובנים מאליהם וידיעה שאי־אפשר לחלק שווה בשווה את האחריות לקיומו של עם, שיש המסוגלים לשאת רק מנה קטנה של אחריות ויש הנושאים עול גדול.
השאלה היא איפה שביל הזהב בין חיוב־חיים ובין התחמקות מאחריות, איפה נפסקת ההתמודדות עם המשבר ומתחילה ההתפרקות מעול, מתי ההצגה חייבת להימשך ומתי היא נהפכת לפארסה ולזיוף. כמה עלינו להילחם בנטייה הטבעית לחזור ל“עסקים כרגיל”, לשיגרה, לבטחון הדברים המוכרים. קצת מוזר לאסוף בולים, לרקום כרית, לשתול פרחי גן־עדן שיפרחו רק בעוד שבע שנים, לרשום מתכונים, ללמוד את אמנות הרנסאנס, לקרוא את ג’יימס ג’ויס, לעקוב אחרי תוצאות משחקי הליגה כאילו לא היתה מלחמה בעולם, וקצת קשה לחיות רק למען צרכי השעה כאילו לא היה שלום בעולם.
כאשר הרוח בחוץ שורקת והצינה חודרת מתחת לדלת מתכרבל אדם בתוך הקן שבנה לעצמו מכרית ושמיכת פוך ומרגיש שטוב לו – ובאותו רגע הוא נזכר בחיילים היוצאים לסיור בליל חורף, בבוץ, בקור חודר לעצמות ורע לו. ואז הוא אומר לעצמו: ומה יעזור לאחרים אם אשכב ער תוך נקיפות־מצפון, ומבטיח לעצמו לשלוח בבוקר תרומה לוועד־למען־החייל ונרדם מרוצה מעצמו.
מצד אחד אנו טופחים לעצמנו על השכם מפני שידענו – על אף מצב הלוחמה – לקיים בחירות דמוקרטיות כמעט במועדן, ומצד שני מתחלחלים למחשבה שכל סחר־הסוסים המתלווה להקמת קואליציה מתנהל בימים שרק האש נפסקה בהם ולא המלחמה. יודעים שאם החיים הפוליטיים נמשכים כרגיל זה סימן ליציבות, ועם זאת קשה לתפוס: עכשיו הזמן להתווכח על “מיהו יהודי” ופסולי חיתון ולהתעקש על כסאות, מחלקות וסגנים־בשכר בעיריה? מבינים שחידוש הפרסומת הוא סימן להתאוששות כלכלית אך מרגישים אי־נחת: כבר אנחנו בחזרה במקום שהפסקנו בראשית אוקטובר? בשבועות הראשונים למלחמה לא היתה פרסומת מסחרית כלל, כאילו לא נאה לחשוב בשעה כזו על פדיון ומכירות. אחר־כך באה הפרסומת המוסווית: נהג, עזור לחייל להגיע הביתה, ביקשה חברת הדלק; על אף המחסור בכוח אדם אנו ממשיכים לפעול, הודיע סוכן מכשירי הטלוויזיה. המודעות הגלויות הראשונות התבססו על צרכי השעה: שילחו לחייל שוקולד, קנו לו גופיות מאקרילן, עתה הרגע לבטח את בני־ביתכם למקרה של מוות. כיום חזרנו לחיים המתוקים: את חושבת על קניות? חשבי על לונדון; יפה בגילך עם תכשירי היוקרה; הקמצן האציל, לנצ’יה 1800 – 11 ק"מ לליטר. הלוואי והייתי יודעת: האם זה סימן טוב למוראל? אולי סימן רע? השד יודע. בענייני מוראל כבר איבדתי כל בטחון מה טוב ליהודים. מוראל הוא גם מלה כל כך לא חביבה, נוקשה ולא מתחשבת בחולשות האדם. כל מי שפרנסתו על הכתיבה נאבק עם המוראל כיעקב עם המלאך ואינו יכול לו, רוצה לחזק אותו ולא לשקר, רוצה לגרש את המרה־השחורה והיא מסתתרת בתוך לבו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.