“אינטלקטואלים לשלטון!” נטולה כל סיכוי להצלחה כסיסמה מבצעית, אפילו בתקופה שבה הכל כמהים לשינויים פוליטיים, כיוון שהמונח אינטלקטואלים אינו יכול לשמש קנה־מידה מעשי כשנבחרים המועמדים לתפקידי שררה. איך אפשר לדעת בוודאות מיהו אינטלקטואל? בהסתמך על הצהרה אישית: אני החתום מטה רואה את עצמי משתייך? לפי מספר שנות ההשכלה? מראה הפנים? מספר הספרים שקרא? המקצוע? מנת־המישכל? הרי לא תיתכן קבוצה פוליטית השואפת לשלטון בלי כרטיס־חבר, ולא ייתכן להעניק אישור לכל דכפין: נושא תעודה זו מוכר כאינטלקטואל בהתאם לתקן מספר/קו נטוי. הרי ברגע שהאינטלקט יהיה אמצעי להגיע לשלטון עלולים להידחק לשורות האינטלקטואלים גם פסבדו־אינטלקטואלים ואינטלקטואלים־למחצה ולרביע וביצועיסטים במסווה של אנשי מחשבה, וכך יתהוו אנדרלמוסיה ובלבול רעיוני עוד יותר מאלה הקיימים בלאו־הכי.
אקדמאים לשלטון נשמע הרבה יותר מתקבל על הדעת. אך דרושים סייגים: בעלי תואר ראשון שייכים בקושי למשכילים, לפי המצב בשוק כיום. נאמר, מדוקטור ומעלה, עם ותק של לפחות עשר אסיפות־מחאה ועשרים חתימות על כרוזים. אקדמאים הם סקטור באוכלוסיה הכללית, כמו חקלאים, פנסיונרים, או תעשיינים, וטבעי וסביר שהם רוצים לשפר את מעמדם ולהגביר את השפעתם. כך עושים הכל. בני אצולה כבר היו בשלטון, וגם בעלי הון, וגם הפרולטריון, וגם עסקני מפלגות. אף אחד מן הנסיונות האלה לא עלה יפה במיוחד. אפשר לתת שאנס גם לאקדמאים, ולו רק למען החילופים והצדק. גם למרצה בכיר לספרות מגיע פעם לנסוע במכונית “דארט” עם נהג צמוד. כבר יוהן ווֹלפגאנג גיתה היה שר בחצר הדוכס מויימאר ורכב על סוס שרד שקרא לו פואזיה.
אם אקדמאים לשלטון אז עכשיו! ללא דיחוי, בהקדם האפשרי, לפני שההשכלה הגבוהה תהיה לנחלת הרוב ולא יהיה בה ייחוד יותר מאשר בהשכלה התיכונית כיום. הרי איש לא יעלה כיום על דעתו סיסמה בנוסח “בעלי תעודת בגרות לשלטון!” אף כי רק לפני שנים מעטות היתה ההשכלה התיכונית מזכה את בעליה בתואר משכיל ומעוררת ציפיה למשרה מכובדת. כיום דבק בתואר משכיל הד מימים עברו, ימי חברה חקלאית עניה שהיתה שולחת את בניה המוכשרים ללמוד בעיר, בגימנסיה של הישועים או בבית־הספר של המיסיון; זכר ההפרדה הגמורה בין החקלאות והמלאכה ובין ההשכלה הפורמאלית. אבל בימים שבהם בית־ספר מקצועי תיכוני הוא בגדר השכלה מינימאלית בכל משלח־יד, ירד המונח משכיל מגדולתו. אגב, אצל יהודים לא היתה לו אף פעם אותה משמעות. יהודי שלמד היה תלמיד־חכם, ואם הוגדר כמשכיל היתה הכוונה לבקיאות בחכמת הגויים.
בהרהור שני: גם הסיסמה “אקדמאים לשלטון” אינה הבטחה לשינוי. הרי גם עורכי־דין הם בגדר אקדמאים, ובכל זאת זה דורות הם מזוהים עם השלטון. השכלה משפטית היתה לא־פעם השלב היסודי בקריירה פוליטית, ולפעמים הכושלת ביותר. אולי, בכל זאת, מוטב לשמור אמונים למונח הישראלי המצוי “פרופסורים” (גם אם יש בכך מן ההפליה לגבי דוקטורים ומרצים). הכוונה לחברי הסגל האקדמי של המוסדות להשכלה גבוהה, אנשים שהעמידו את השכלתם במבחן, שבקיאותם בשטח התמחותם אינה תלויה בספק, שעמדו במאבק האיתנים על התואר הרם ויכלו לו. “פרופסורים לשלטון” נשמע משכנע הרבה יותר אם אין מכירים אישית יותר מדי פרופסורים. מי שמונה כמה פרופסורים בין חבריו הטובים ביותר עלול להיתפס לשיקולים פרסונליים. וככל שהאיש מבריק יותר במקצועו כך הוא נראה פחות מתאים לתפקיד חבר כנסת או שר. והרי תפקידים אלה, בהיעדר מודד אחר, נחשבים כיום לשיא הקריירה הפוליטית. נכון שרבים מחברי שלושים וחמש הממשלות שקמו באיטליה מאז סיום מלחמת־העולם השניה היו פרופסורים, וגם כיום נושאים כשמונים מבעלי התפקידים המרכזיים בשלטון האיטלקי את התואר פרופסורה, אך מזה לא נוספה הילה, לא לפוליטיקה האיטלקית ולא לפרופסורה.
מובן ששום פרופסור נאור לא ישים לב למדינה נחשלת יחסית כמו איטליה. כל העיניים מופנות לארצות־הברית, שבה זכו הפרופסורים שלזינגר, רוסטאו, גלבריית והלר להשפעה פוליטית מרחיקת־לכת בימי הנשיא קנדי ובה חי ופועל, בשעה שאינו מרחף על־פני העולם, האיש שהוסיף לפרופסורים יוקרה יותר ממיליון מחקרים. אך תהיה זאת אופטימיות־יתר להוציא מעלייתו המסחררת של פרופ' הנרי קיסינג’ר מסקנות נמהרות לגבי עתיד כל פרופסיית הפרופסורים: הוא תופעה יחידה במינה ואין ללמוד ממנה שדי להיות פרופסור להיסטוריה כדי להיות שר־חוץ מוכשר, בדיוק כשם שאין להניח כי די להתחיל את החיים כמוכר־עיתונים, כדי להיות תומס אלווה אדיסון.
אין להיתפס לעמדתו הקיצונית של לנין, שטען כי ברגע ששאיפות העם מופקדות בידי פרופסורים הן אבודות, אך גם אין להפריז בכוח יכולתם. הם ממש דומים לבני־אדם, עם כל היתרונות וכל החסרונות, ומצויים בכל הביצועים מלבלרים עד גאונים. גיוס אינטלקטואלים או פרופסורים לשלטון מבטיח מדיניות נאורה ובעלת השראה בדיוק כמו בחירת בעלי עיניים כחולות או נועלי נעליים מספר 42 לשלטון. יתכן מאוד שאפשר למצוא מדינאים מוצלחים ביותר בין בעלי העיניים הכחולות ורגל מס' 42, אך אין ערובה לכך. השכלה אקדמית עשויה לסייע לפוליטיקאי בדיוק כמו לכל בעל מקצוע אחר – ופוליטיקה זה מקצוע ולא תחביב – אך כדי שאדם יהיה מדינאי מעולה דרוש לו הרבה יותר: חוש פוליטי, חזון מדיני, עמוד שידרה, כוח התמדה, יושר פנימי, כושר מנהיגות, אמונה בצדק ואהבת אדם. כנגד רשימת כל התכונות הנעלות הנ"ל עומדת רק שאלה אחת: אז למה לא רואים אותן במציאות? לא אמור בשום מקום שבלעדיהן אין אדם יכול להגיע לצמרת השלטון, אך מי שמבקש לראות אינטלקטואלים בשלטון אינו רוצה להחליף חסרונות בחסרונות או כשלון בכשלון, אלא הוא מאמין שהאינטלקט יביא את הישועה הפוליטית. ההיסטוריה מספקת אסמכתות ביד רחבה גם למי שרוצה להוכיח שאינטלקט ושררה הם זיווג מוצלח, וגם למי שסבור כי מדינאי טוב אינו מוכרח להיות אינטלקטואל דווקא; אלה נזכרים במאסאריק, בבלפור ובראטנאו ואלה בטרומן, בביסמרק ובגלדסטון. אלה ואלה צודקים.
גם אם מעיינים ברשימת השמות של ששים האנשים ששימשו בתפקיד שרים בממשלת ישראל מאז קום המדינה ועד היום, קשה מאוד לקבוע מי אינטלקטואל ומי לא, ומי הם השרים שמילאו את תפקידם על הצד הטוב ביותר, בעלי התואר האקדמי או חסרי השכלה גבוהה, שידעו להעסיק את הצוות הנכון. בסופו של דבר נראה שהאישיות היא העיקר, ואותה אי־אפשר לסווג. אפילו את בן־גוריון קשה להגדיר מבחינה זו. על־אף בקיאותו במשפט התורכי, סקרנותו העצומה, נכונותו ללמוד תמיד ורצונו הבלתי־נלאה לדעת, אינני סבורה שהאינטלקטואלים היו מסכימים לקבל אותו לשורותיהם, מאחר שהוא היה קודם כל מדינאי, וכל תכונותיו האחרות היו רק אמצעי־עזר בדרך למטרה. במידה מסוימת ניצב אותו סימן־שאלה ליד רבים ממעצבי תנועת העבודה: על ברל כצנלסון, טבנקין, א.ד. גורדון, האינטלקט לא היה המקצוע שלהם אלא כלי־שרת להגשמה, והם האחרונים שהיו רוצים שיגדירו אותם כאינטלקטואלים.
השאלה היא כמובן מה זה אינטלקט. אם הוא תבונה או שכל, הרי אפשר למצוא תבונה ושכל בכל שדרות העם, בקרב מלצרים ומגדלי עופות לרבייה, מיילדות ומרכזניות; אם פירושו סקרנות שאין לה רווייה ונכונות תמידית להעמיד את ההשקפות מחדש למבחן הביקורת, חשיבה עצמאית או אי־תלות רעיונית, הרי אלה אינם מובילים למשרות ממלכתיות דווקא אלא להיפך. רק לעתים רחוקות מסוגלים אינטלקטואלים אמיתיים לסבול את המשמעת ההכרחית בחיי הפוליטיקה. קשה מאוד להבטיח את נאמנות האינטלקטואל לשליט, כפי שהוכיחה התפתחות היחסים בין גינתר גראס לווילי בראנדט. רוב הזיווגים בין סופרים ומדיניות של יום־יום – להבדיל מהכנה למהפכות – נדונים לכשלון. סופר יכול להרעיד עולמות בכוח יצירתו, להעניק השראה ולהיות מצפן, אבל הוא לא נועד לזירה המדינית. עם כל הערצתנו לאומץ־לבו של סולז’ניצין, עם כל ההערכה אליו כסופר, לפי המניפסט הפוליטי הוא נראה לי כנער כפרי תמים ולא הייתי מפקידה בידיו ניהול מדינה בגודל של אנדורה. אולי זה מעיד נגד הפוליטיקה, יותר מאשר נגד סולז’ניצין, אך אמת נושנה היא שנביאים לא נועדו להיות מלכים, מפני שהם שואפים לשלמות ושררה מתבססת תמיד על פשרות עם המציאות.
אם אינטלקט פירושו שיפוט מוסרי, אין בתולדות המאה שלנו עדויות רבות על יתרונו בשטח זה דווקא. רבים מהאינטלקטואלים הגרמנים (ולא רק הם, גם קנוט המסון, סוון הדין ואחרים) כללו את הנאציונל־סוציאליזם נוסח היטלר בתפיסת־עולמם, או לפחות חיו אתו ללא התנגשות; האינטלקטואלים הסוציאליסטים האנגלים של שנות השלושים – סידני וביאטריס ואֶב, ברנרד שוֹ, ג.ה. וולס וסטיפן ספנדר – עצמו עין מלראות עיוותי המשטר הסטאליניסטי אם כי ידעו עליהם וסלחו למשטר הרודני הרחוק מגבול ארצם מה שלא היו סובלים אף לרגע אחד בבריטניה – אולי מתוך תמימות, אולי בגלל הכמיהה לעולם שכולו טוב. תומכי השמאל הרדיקאלי בארצות המערב של שנות השישים, חסידי מאו וצ’ה גאווארה, אף הם לא הוסיפו הוכחות רבות לעליונות האינטלקט בשיקול פוליטי, אלא אם כן נובעת ההזדהות עם משטר מהפכני מיצר הרס עצמי: הרי בכל מקרה עתידים הם להיות קרבנותיו הראשונים.
אינטלקט דורש יותר מכל חירות, מידת־ריחוק, ניכור־מה – זה המחיר שהאינטלקטואל חייב לשלם אותו בעד מתנת השמים והכוח שנפלו בחלקו לא בזכות אלא בתורשה – ואלה הדברים שמשטר מהפכני מסוגל לספק אותם פחות מכל. אולי מרגיז שבישראל אין מתייחסים לאינטלקטואלים ברצינות, עד כדי כך שמותר להם לומר כל מה שבלבם אך אין מתחשבים בדבריהם. אבל רק מי שטעם טעמה של דיקטטורה, מכל גוון, יודע בוודאות שהבנה סובלנית ואפילו התפעלות בורגנית עדיפות מידיים כבולות וממכונת־כתיבה בלי קלידים.
יש ארצות המעדיפות לדבר על אינטליגנציה במקום על אינטלקטואלים, כינוי שדבק בו, לפחות בארצות דוברות גרמנית, שמץ חוסר־מעשיות. בטלנות, ביקורת לשם ביקורת ועשן בתי־קפה. אבל אצלנו גם המונח אינטליגנציה, על אף מקורו הרוסי המהפכני, אינו ממלא אחר הדרישות. רבנים ותלמידי חכמים, חברי העליות החלוציות, אנשי קיבוצים וקציני צה“ל שייכים לעתים לאינטליגנציה, בזכות השכל, כושר התפיסה, רמת המישכל או היקף ההשכלה ולא לפי מקצועם. עורכי דין, עתונאים ורופאים שייכים לאינטליגנציה לפי מקצועם, מבחינה טכנית, אך לא תמיד מבחינת נתוניהם האישיים. ומעל הכל, המלה אינטליגנציה בכל צירופיה, אינה נוחה לסיסמאות. “אינטליגנציה לשלטון” נשמע מגוחך, ו”אינטליגנטים לשלטון" נשמע כעלבון, בעיקר בעל־פה, כי אינטליגנט, או ליתר דיוק אינטליגנט־אחד, נושא את כל מטען הבוז למי שמתנשא ולא משתייך.
אשר לי, אני בדילמה: על־פי המקצוע אני רשאית להיכלל באינטליגנציה, באישור כל הסוציולוגים, אבל עם תשע הכיתות של בית־הספר העממי, שהן כל השכלתי, לא היו מקבלים אותי אפילו כגוזרת קטעי־עתונים, שלא לדבר על חברות בגוף אקדמי כלשהו. לפי מספר השאלות המנקרות במוחי אולי אני יכולה להסתפח אל האינטלקטואלים, אבל מיעוט התשובות הברורות מוציא אותי מחברת אנשי־הרוח. לפי הספריה הסיווג שלי הוא, לכל היותר, בורגנית־קוראת־ללא־אבחנה, לפי המראה, סתם יהודיה. אהדתי לאינטלקטואלים שאין להם אלא שכלם להתפרנס עליו, אך לבי עם כל הנאלצים לעבוד כל ימי חייהם בעבודה שאין בה עניין והתמודדות מתמדת. בקיצור, אינני שייכת לשום מקום, אלא אם כן נסכים להנחה שאינטלקטואלים ממלאים את תפקיד ליצני החצר.
אולי, בסופו־של־דבר, שפת עבר טובה מכולן, ומוטב לומר “אנשי־רוח לשלטון”. אם כי יש בכך אפליה ברורה לטובת מדעי החברה והספרות, הרי זכותם של כלכלנים, מהנדסים, רופאים או וטרינארים לשלטון אינה נופלת מזכותם של משוררים, היסטוריונים או פילוסופים. אבל משום־מה אין הם נכללים במונח אנשי רוח. לפי מושגי איש־רוח הוא אדם מבוגר, עם שיער מכסיף, קורן נשמה־יתרה, מחשבותיו נעלות, ספרייתו גדושה ומי שיושב בחברתו חש במשק כנפי המוזות. במספר רבים, אנשי־רוח, אני מסוגלת לראות לכל היותר את אסיפת אגודת הסופרים, המקום האחרון לחפש בו מועמדים מתאימים לתפקיד שר השיכון או שר התיירות. רק הצרפתים ממנים את סופריהם לשרים, מתוך כבוד למלה הכתובה; רוב העמים מעדיפים להפריד בין ספרות לשלטון, אם מטיפשות ואם מחכמה. הרי לא היה בארץ משורר שהשפיע על אנשי פוליטיקה יותר מנתן אלתרמן, ובכל זאת קשה לי לתאר אותו כשר בממשלה, כחבר־כנסת, כמנהל מועצה או בכל תפקיד ממלכתי אחר, עם מזכירות, טלפונים, ישיבות, הצבעות וכוסות־תה.
אינטלקטואלים אינם נוחים מטבעם לשאת במשמעת מפלגתית, ואם הם זכו בתפקיד פוליטי – לא כפוליטיקאים בעלי נטיות אינטלקטואליות אלא כאינטלקטואלים בעלי עניין־מה בפוליטיקה – היה זה ברוב המקרים מחווה לשם קישוט ולא לאורך־ימים. יש לאהוב את הפוליטיקה, כדי להקדיש לה זמן, מחשבות וכוחות. מי שאוהב יותר את ייעודו מוטב שיישאר צופה מן הצד, משפיע דרך יצירתו.
יש מידת־מה של הגיון בדברי הפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה אמריקאית, שחייל משוחרר הציג בפניו, בסוף מלחמת־העולם השניה, את השאלה המאשימה: “ומה אתה עשית במלחמה?” והפרופסור ענה: “שמרתי על נכסי הרוח שאתה יצאת להגן עליהם”. אמנם, תשובה זו פסולה מבחינה מוסרית: החובה להילחם ברע המוחלט חלה על כל אחד. אולם לעתים רחוקות הרע כולו רע והטוב הוא טוב עליון, בעיקר בעיני פילוסוף הרואה את כל הצדדים ואינו יודע להזדהות. אינטלקט פירושו תמיד בדידות, גם בתוך מולדת. אולי משום כך השמות הראשונים שעולים על דעתי, כאשר מזכירים אינטלקטואלים, הם ארתור קסטלר וג’ורג' סטיינר. יהדות בגולה היא בית־ספר טוב לבדידות, אבל בישראל אסור לעמוד מן הצד, כי כל שעה הרת גורל. מוכרחים להתארגן, בתנאי שיודעים למה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.