השנה האזרחית החדשה הבאה עלינו לטובה היא שעת כושר לחוזי כוכבים ומגידי עתידות, הקוראים את הגורל לפי הלוח הגרגוריאני המתוקן. נבואותיהם, ככל הכתוב בעתונים, מבוססות על הזכרון הקצר של הקוראים ועל כך שאנשים אינם שומרים על עתונים ישנים שנה תמימה רק כדי לבדוק, אחרי שנים־עשר חדשים, באיזו מידה התגשמה הנבואה. אם כי יש כמה נבואות גלובאליות שאי אפשר לטעות בהן: מי שמנבא לעולם משברים כלכליים, זעזועים בשוקי הכספים וסכנת מלחמה לא יכול לטעות. אשר להורוסקופים אישיים, מבוססים על גלגל המזלות, ספק אם האנשים רוצים באמת לדעת מה יקרה להם, אם אכן זה גזר־הדין של הגורל שאין מנוס ממנו. איזו תועלת תצמח לנוהג במכונית אם יוגד לו שבין אפריל ומאי יהיה קרבן לתאונת דרכים? הרי בעצם ההרהור בתאונה כבר צפונה התגשמותה. אם אכן נקבע הגורל בכוכבים אין טעם שיפסיק לנהוג ויסע באוטובוס, כי הגורל ימצא אותו גם בתוך קו חמש ואם ילך ברגל ייפגע בחציית הכביש ואם לא ייצא מפתח ביתו תחדור מכונית גרר לתוך הבית, כי כך גזר הגורל. בדיוק כמו באגדה הפרסית על המשרת שהמוות נגע במרפקו בשוק בבגדד והבהילו והוא מיהר אל אדונו והתחנן שיציל את חייו. שלח האדון את המשרת מבגדד לסאמארה, ואחר־כך ביקש מן המוות הסבר להתנהגותו. “הופתעתי”, אמר המוות, “לפגוש היום בבגדד איש שיש לי פגישה איתו מחר בסאמארה”.
אני, למזלי, אינני מאמינה בכוכבים, הצלחתי לעבור כברת חיים ארוכה, בלי עין־הרע, משוחררת מאמונות תפלות. ולכוחות הנסתרים, שלא נדע, אין שליטה עלי. אני פועלת רק לפי ההגיון, וטפו־טפו־טפו, עד עכשיו לא קרה לי דבר. לא הייתי רוצה לדעת את הצפוי לי אפילו היה נוסטרדאמוס עצמו קורא את גורלי. אם אנחנו מצליחים לשמור, פחות או יותר, על טיפה של שיווי־משקל, על קצת שמחה בלב, הרי זה רק הודות לאי־ידיעתנו את הצפוי לנו בחיים, במיוחד כאשר מדובר בחיי יהודים. רק היפאנים והסינים, בחכמתם המזרחית, מתייחסים לעתידות בדרך הנכונה: ליד המקדש קונה המאמין את פיסת הנייר שעתידו רשום עליה, ואם עתיד זה אינו לפי טעמו, הוא קושר את פיסת הנייר לאחד העצים הקרובים ומחזיר אותו לרוחות: נא לראות את הגורל הנ"ל כמבוטל.
כל היופי הוא לחיות באשליות על אושר, הצלחות, הישגים, הנאות. מי רוצה לדעת שיעבוד כחמור כל חייו? שיישאר עד סוף חייו צייר בינוני מאוד? שיהיו לו אבנים בכליות? שבתו תתגרש שלוש פעמים? שימות סנילי ובודד? על אף גזירות הגורל יכול אדם למצוא בחייו משמעות, סיפוק, אהבה ושמחה, בתנאי שלא יידע עליהם לפני שיגיעו עדיו. לכן לא הושטתי מימי את כף־ידי לצועניה בשוק, לא הלכתי אל חוזת־עתידות בכדור בדולח, לא ביקשתי שתוכי ימצא את גורלי מתוך קופסת פתקי־עתידות, לא שאלתי בקלפים, לא קראתי הורוסקופים. אם הם משקרים אין טעם להוציא עליהם כסף, ואם הם אומרים אמת על אחת כמה וכמה שלא. אפילו צודק האדון שווילי מירושלים, המחשב את עתיד העולם על־פי הכתוב בספר הזוהר ובספרי הנביאים, וטוען כי אחרית הימים הנה באה, ומלחמת גוג ומגוג, שרק שליש מאוכלוסיית העולם יינצל ממנה, על הסף, אינני מעוניינת לדעת, גם אם הובטח שעם ישראל לא יושמד. עם כל אהדתי למשיח ולמר שווילי, אני מעדיפה את הציפיה.
פעם אחת ויחידה באה אלי מגדת־עתידות. היה זה בימי המלחמה הגדולה, במחנה בירקנאו, בבית הילדים. אם של קרליצ’ק, ילד חיוור מילדי הגן שלי, הציעה לי לקרוא את עתידי. אבי היה אז בגטו טרזין, במה שנראה כבטחון יחסי. המחנה שלנו עמד בפני החיסול הסופי, שנקבע לפי הסדר הגרמני חדשיים מראש, ל־18 ביוני. “אני אמות עם כל הילדים”, אמרה לי האם, “אבל את תינצלי, אם כי את אביך לא תפגשי עוד בחיים”. וזה מה שקרה. פיוטר יקיר מספר בזכרונותיו סיפור דומה: אחרי מעצר אביו, גנרל יונה יקיר, במסגרת הטיהורים של סטאלין בשנות ה־30, והוא, פיוטר, עדיין ילד, באה אליו מגדת־עתידות סרבית ואמרה לו: “לא תראה עוד את אביך. לפניך שנים רבות בבניין ממשלתי, אך הכל ייגמר בטוב ובסופו של דבר יהיו לך שני ילדים”. מגדת העתידות הסרבית צדקה, ולא לגמרי: אחרי שהכל כבר היה בסדר נעצר פיוטר יקיר שוב, והפעם שברו אותו. אילו ידע את המשך גורלו לא היה בו הכוח להתגבר גם על מחצית חייו הראשונה, אני בטוחה בכך.
מגידי־עתידות על־פי כדור בדולח, מעי־תרנגול, כף־היד, קלפים, ממשקע של קפה, עלים של תה (אנגלי) ועופרת מותכת, שייכים לעולם האתמול, עולם של שווקים וירידים, שדים ורוחות רפאים, פחדים ואמונות תפלות, קמיעות וכישופים, אבל האדם התקדם בצעדי ענק; אם הוא פוגש תופעות המעיקות עליו ואין להן הסבר במדע או בהגיון ונופל עליו פחד מפני הלא־נודע, הוא קורא להן בשמות לטיניים – פסיכוקינזיס, קריפטומנזיה, אנדופאזיה, אוטונוגראפיה – ומיד משתנה תדמיתן.
עולם הפאראפסיכולוגיה הוא עדיין עולם של אמונה, אם כי יודעי־דבר טוענים שתופעות הפאראפסיכולוגיה של היום הן הפיסיקה והכימיה של מחר. גם ברק, להבות מרקדות על גבי ביצה שחורה ואש נפלטת מן האדמה היו שייכים פעם לעולם הכוחות העל־טבעיים. ייתכן מאוד שבכל ספקן מסתתרת נפש נפחדת, שאינה רוצה להיות מוטרדת בדברים שאין להם הסבר, כאילו לא די בתופעות היקום – קוואזארים, שנות־אור, גאלאקסיות, אנטי־חומר – שיש להם הסבר מדעי ובכל זאת אינם ניתנים לתפיסה. רק מתוך תמימות של ילד או סקרנות של גאון אפשר לבקש תשובות לסודות היקום. רוב האנשים דוחקים רוב ימי חייהם את כל השאלות המטרידות הצידה, ועוסקים בבעיות היום־יום המובנות, הקרובות.
ההגיון הישראלי הפראגמאטי אומר: אם יש דברים שאין להם הסבר אז למה להרהר דווקא בהם? כאילו חסרות צרות בחיים? לכן אולי לא זכה אורי גלר בארץ לאותה הילה שנפלה עתה בחלקו באירופה. גם אם היה תקופת־מה אורח רצוי בכל מסיבה תל־אביבית, תמורת תשלום סמלי, תמיד התייחסו אליו כאן כאל קוסם: משהו משעשע, משהו מפליא, משהו מדהים, אבל לא רציני במיוחד. מובן שקשה לייחס כוחות נסתרים או אבחנה על־חושית לאחד מן השכונה, צנחן, חתיך, אבל בסך־הכל בחור ככל הבחורים. ניחא, איזה מאהאראשי הודי עם טורבאן ומבטא של פיטר סלרס, או פרופסור צרפתי עם זקנקן ובלורית לבנה, אבל אחד מהשכונה? זה מוכרח להיות בלוף. אין פסיכוקינזי בעירו.
בימים קשים, ימי מלחמה, כאשר עול המציאות כבד מכדי שנישא אותו בכוח ההגיון, כאשר מתערער הבטחון, מחפשים משענת בדברים שמעל לשכל באמונה בכוחות נסתרים. יש מי שסומך על ההשגחה העליונה, יש מי שסומך על המזל ויש מי שדבק בקמיע מן הבית – בצרור־מכתבים, בתצלומי הילדים, במטבע, בספרון־תהילים – כאילו בו הערובה לשיבה בשלום. במחנות סיכנו אנשים את חייהם כדי לשמור על מדליון, על טבעת, על תצלום, על קווצת שיער, על צעיף משי, על משהו מן הבית, אולי כאישור אחרון לזהותם האמיתית, אולי כקרן־תקווה אחרונה. כאשר אין עוד אמונה באנושות ולא בצדק, ואף קיומו של אלוהים נראה כבלתי־אפשרי מול המציאות, יש בקמיע, שידיים אוהבות החזיקו בו, הבטחה אחרונה לחיים אחרים. כאשר הוחרמה המזכרת האחרונה מן הבית באחת הבדיקות התכופות, היה זה כגזר־דין: מעתה אין עוד מציאות מלבד המחנות.
אחרי כל מלחמה מתהלכים סיפורים על נסים: ספר תהילים קטן, תיק־תפילין או צרור מכתבי־ילדים עצרו רסיס מלחדור ללב. ואכן, הם קרו ויש להם עדים. וכל אלה שהיה להם קמיע בכיס ובגד בהם, אינם יכולים עוד להעיד. גם אם אנו יודעים שהכל אשליה, אמונה תפלה, ומוכנים להסכים, באופן כללי, שהכל רק מקרה, גורל ומזל, אנו זקוקים באופן פרטי למשהו שאפשר להחזיק בו בשעה הקשה.
אנשים תכליתיים כמוני אינם מאמינים במה שאינם תופסים באופן כללי, אך מוכנים להודות באופן פרטי: יש מקרים, יש תחושת־הבאות, יש טלפאטיה. אתה חושב על איש, ובו ברגע מצלצל הטלפון וקולו מעבר לקו. אתה חולם על ידיד שלא ראית אותו שנים, ולמחרת אתה פוגש בו ברחוב. אולי צירוף־מקרים, אולי זכרון סלקטיבי: מאות פעמים חשבת על אנשים והם לא טילפנו, והדבר נשכח כי לא היה מה לזכור, אבל הצירוף האחד של מחשבה וצלצול נשאר חרוט בזכרון. אולם אם יספר לי מישהו שבדיוק בשעה שבה מת אדם אהוב עליו במרחקים התעורר משנתו והרגיש שקרה משהו איום, אני מוכנה להאמין לו. אחרי כל מלחמה אומרות אמהות ונשים של שבויים שחזרו הביתה: אני ידעתי שהוא יחזור בשלום; אחרי הודעה על נפילה בקרב אומרת אם, אומרת אשה: אני הרגשתי שיקרה לו משהו. נכון, בימי הציפיה הארוכים נעות המחשבות בין תקווה ופחד ובין אמונה ויאוש, ומה שלא יקרה, לטוב ולרע, התחושה היתה בלב. אבל יש מקרים שבהם הידיעה ברורה, חדה ופתאומית. השאלה איננה אם להאמין בטלפאטיה – אמונה אינה דורשת הוכחות – אלא איך להוכיח אותה מדעית. מעניין: דווקא הרוסים חוקרים את הטלפאטיה בשיטה מדעית, וקודם כל לצרכים צבאיים. באחד הניסויים לקחו החוקרים גורי שפנים לצוללת וירדו למעמקי הים, והאם נשארה במעבדה עם אלקטרודות שתולות במוחה. ברגעים שבהם הומתו גוריה בהפסקות קצובות נרשמו תגובות חזקות בגלי־מוח האם. אפשר לקבל, אפשר לדחות. זאת הבעיה של הפאראפסיכולוגיה: כמעט אי־אפשר להאמין באמיתותה, וכמעט אי־אפשר להאמין שהיא כזב.
בערב ראש־השנה הופיע בגליון החג של “מעריב” עמוד של שירי אורי צבי גרינברג, ואני עברתי עליהם ברפרוף, בין שינה וארוחה, ואמרתי: מה קרה לו, לאורי צבי? אולי זה הגיל? היתה בשירים אימה נוראה מפני מלחמה, מפני חורבן, מפני אובדן ירושלים. אמרתי: עכשיו אין לי כוח. אקרא אותם ביום־הכיפורים. אבל ביום־הכיפורים כבר ייבבה האזעקה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.