רקע
רות בונדי
מגלות לחירות ובחזרה

את העליות מיינו לפי מספרים ושנים, עליה עליה וייחודה. אך את הירידות השארנו באלמוניותן, כאילו בעצם מתן השם יש גם הענקת זכות, ערובה לזכרון. יהודים ירדו מארץ־ישראל מפני שהקדחת אכלה אותם, מפני שהיו רעבים ללחם, מפני שלא היתה עבודה. הם ירדו מפני שחדלו להאמין באפשרות הגשמת חלומם, מפני שהפסידו את כל הונם, מפני שלא יכלו לשאת את החיים במעברה, ירדו מתוך עייפות ומתוך אכזבה ומתוך חיפושים אחרי כסף, הצלחה וחיים שלווים, ירדו בהיסח־הדעת וירדו מפני שלא עלו מעולם אלא רק התעכבו כאן בדרך, ירדו מפני שהרגישו כמיותרים. סיבות הירידה החדשות השכיחו תמיד את צרות הירידה הישנות. כבר לא היתה קדחת בארץ, ולא חוסר־עבודה, הלכו הבריטים וקמה המדינה, נעלמו המעברות ובאה הרווחה, נוצחו צבאות ערב וגברה תחושת הבטחון, והירידה לא פסקה אף פעם. רק לדבר עליה פסקו לפעמים.

בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום־הכיפורים חדלה כמעט הירידה להיות ירידה, היא היתה לתנועת אוכלוסיה, שאנו עדים לה בכל העולם. בימים שיש תעסוקה בשפע והכסף אינו חסר, מצב הבטחון שפיר, האדם צעיר והמרחקים מושכים, העולם קטן והניידות סממן של חברת־המחר, כמעט אין יורדים, רק יוצאים מהארץ ואין חוזרים אליה. ירידה היא תוצאה של החלטה, היא מעשה מכוון, ניתוק. שנים רבות יצאו היורדים מן הארץ מבויישים, על קצות האצבעות, במחתרת; בימי המיתון הגדול היתה ירידה גלויה יותר ומובנת במידת־מה, אם היו היורדים בין מבקשי־העבודה, ובעקבות זעזוע מלחמת יום הכיפורים, מנסים למצוא לירידה גם צידוק רעיוני.

ממרחק הדורות קל להבין את היורדים בעבר. אולי אפילו קשה לתפוס איך היה לאנשי העליות הראשונות הכוח לשאת את כל תלאות הארץ האוכלת יושביה – שממה ובדידות, עוני ורעב, מחלות ופרעות. קל להבין את הסתלקותם מן הזירה. בכל זאת לא ניתן היתר לירידה גם בימים הקשים ביותר. גם אם הצטערו, גם אם הבינו שלא כל אחד בנוי לתנאים הקשים, לא ניתן פטור מהרגשת־הנסיגה; תשעים אחוז מאנשי העליה השניה ירדו, אך הצדק נותר עם עשרת האחוזים הנותרים. אולי אני פסולה לדבר בגנות המבינים ללב צעירים השוקלים ירידה לא בגלל רעב, המצדיק ירידה אפילו בהיתר־התורה, אלא בגלל טיב השלטון או העדר סיכויים לשלום: הרי לא נולדתי כאן, אלא באתי מתוך בחירה חפשית, פחות או יותר, ואני בגיל שאדם נעשה בו כבד תנועה יותר, יש לי כאן משפחה ובית וזכויות־פנסיה, שתלתי עצים, כתבתי ספרים, אני אינטרסנט, שמתי את כל קלפי על מדינה ציונית. רק מי שנולד בארץ או חי בה מילדותו, רק מי שקיבל הכל כמובן מאליו – שם עברי, טיול בית־ספר לכנרת, דרכון כחול וזכות לשאת נשק, ליל־סדר היורד על הארץ כולה והרגשת־בית – יכול להפחית בערכם עד כדי הסתייגות מכל קנאות לארץ ולא לשפוט את היוצאים מחירות לגלות.

אם מדובר בפסילה מוחלטת של הרעיון הציוני, כמו שקרה לאנשי גדוד העבודה שנעשו קומוניסטים בשנות העשרים, יש צידוק לירידה; אבל למי שרוצה בהמשך קיומה של מדינת ישראל הירידה היא מעשה של התחמקות מאחריות אישית. זהות לאומית משותפת היא אחריות משותפת, בטוב וברע. מי שאינו מסוגל לאהוב את ארצו גם בימי שפל ובעת צרה, בימי שקיעה והשפלה, כשלון או נסיגה, אינו יודע את כאב המולדת. בכל הדורות ברחו בני המים מרדיפות השלטון כדי להציל את חייהם, יצאו מארצם כשונאי המשטר אבל לעולם לא כשונאי המדינה. יוונים וצ’כים, ספרדים ורוסים שברחו מבית־סוהר, עינויים ומוות, נמלטו בעצבות נוראה, התגעגעו לאנשים, לנופים, למלים המוכרות עוד לפני שעברו את הגבול לארץ־המקלט. איטלקים, אירים ופולנים נדדו בהמוניהם אל מעבר לים מפני שהיו רעבים ולא היה להם קיום בארצם, אבל לא חדלו לאהוב את מולדתם. אין בכך הגיון, אין תבונה באהבת אדם למקום מסיבה מקרית כל כך – מפני שנולד שם ולא במקום אחר. אבל אהבה, אם מותר להשתמש במונח טעון־רגשות כל כך, איננה תוצאה של שיקול והגיון, של חשבון יתרונות ומגרעות. אוהבים מפני שאי אפשר לא לאהוב.

בני־אדם נודדים על פני העולם. חצי כדור־הארץ מאוכלס מהגרים וצאצאיהם, ואיש אינו זוקף את ההגירה לחובתם. להיפך, המהגרים נמנו לא פעם עם הכוחות המקוריים, החדשניים, העצמאיים, שחיפשו בעולם החדש לא רק לחם אלא גם ירושלים חדשה. היהודים נדדו כל ימי הגלות על פני־העולם בתקווה למקלט, למקום מבטחים, לפרנסה, להשכלה, לחופש. מה שמקומם נגד ההבנה לירידת יהודים ממדינת ישראל (ולא לירידת עולים חדשים, שאין להם הכוח להתגבר על שנות ההסתגלות הקשות) הוא קוצר הזכרון. במשך כארבעת אלפים שנה לא שכחו היהודים את יציאת מצרים, לא חדלו להודות ולשבח, להלל ולפאר את אלוהים שהוציא אותם מעבדות לחירות, ועתה די בעשרים ושש שנה, די בדור אחד, כדי שילידי ארץ־ישראל ישכחו את אלפיים שנות הגלות, ויוותרו מרצונם על הזכות שנפלה בחלקם לומר: כאן ביתי.

אילו היינו ככל העמים; למה בכלל משתמשים במונח “ירידה”, שיש בו טעם שלילה? למה אין אומרים הגירה, למה לא ניידות? הרי אנחנו מתייחסים במלוא ההבנה לצעירים משווייץ או מגרמניה, מדניה או מאנגליה שהחליטו להתיישב בישראל מפני שטוב להם כאן, מפני שהם אוהבים את האקלים, או את הים או את הנוף, או את היהודים, או את הקיבוץ. הלאומנות מצרה אופקים, כובלת מבחינה נפשית, מקימה מחיצות בין בני־אדם. אין להתייחס להחלפת ארץ מגורים כאל טרגדיה לאומית. אכן, יש תקופה קצרה שבה יכול אדם להרגיש את עצמו כאזרח־העולם שאינו חייב בקשר קבוע – עד שהוא מתחתן, מקים משפחה, עד שעליו להעניק חינוך לילדיו, עד שדרושה לו ולוּ רק בגללם, הזדהות לשפה, לדת, לנוף, לתרבות, למנהגי חיים.

כדור הארץ הצטמק, לכל מקום שתפנה, בכל מקום שתתיישב, תיקלע לשטח של לאום, ובמוקדם או במאוחר יהיה עליך להגדיר את יחסך אליו. בירידה אין פתרון למצוקה נפשית אלא נסיון להתרחק מבעיות, אין בה אפילו תשובה אחת לשאלות המטרידות על מהות מדינת היהודים, ועל דרך השתלבותנו באיזור, רק רצון להתחמק, להשכיח, להסיר אחריות. מדינה איננה איזה גוף עליון הקיים בזכות עצמו, היא אינה מתגלמת בשליט זה או אחר אפילו במשטר הרודני המחניק ביותר; היא ציבור של בני־אדם המרגישים שותפות־גורל ולכל אחד יש בה חלקה משלו – בביתו, במשפחתו, במקצועו, בתחביבו, בחבריו, בדאגותיו – מקום שעליו חלה אחריותו.

ניתוק מכל אחריות נראה בשעת עייפות קוסם למדי; לחיות רק למען ההנאות והדאגות הפרטיות, לא חשוב מה נעשה סביב, מי בשלטון, מי יושב בבית־הנבחרים, מה המדיניות הסוציאלית, מה פני החברה, אם יש שחיתות, אם אין שחיתות, לא לדעת, לא להכיר לא להיות צד. לפעמים לזמן קצר הניכור מושך: שלא יהיה איכפת, שלא יכאב, להיפטר מעול השותפות, מכבלי ההשתייכות, להשתחרר מחיק משפחת ישראל החונקת מרוב קירבה, להיות חפשי. רק שכיום אזלו כל האיים המרוחקים, שבהם אפשר היה לשוב לגן־עדן שלפני הנפילה ולחיות כאילו לא היו שלושה מיליארד בני־אדם בעולם ואוויר מורעל מעל כולם, בניתוק מוחלט מכל בעיה פוליטית וכלכלית. אפשר לחיות גם בעיר – ניו־יורק, מונטריאול או פאריס – בניתוק מזרם החיים הראשי, משוחרר מכל התחייבות ציבורית, אדם רק לעצמו. עוזבים את הארץ מפני שכאן ההשפעה על מהלך הדברים פחותה מדי או איטית מדי, מפני שהדמוקרטיה לקויה או הממשלה לא לפי הטעם האישי, כדי לחיות בארץ אחרת בשוליים כאורח, כצופה, אך שם זה לא נכנס לנשמה.

מי שיורד מפני שנמאסו לו הביורוקרטיה או הפוליטיקאים, המלחמות או יוקר הדיור, מסתלק בעצם בגלל עודף ציפיותיו, כיוון שהמציאות רחוקה כל כך מן החלום, כיוון שאין צדק או אין התחשבות, אין יושר או אין בטחון. גם ארץ־המגורים החדשה תהיה אולי רחוקה משלמות, אבל שם אין זה משנה, שם אין מחפשים את האידיאל. על האדם לשאוף לשלמות אבל מתוך ידיעה ברורה שאי־אפשר להגיע אליה בשום תחום, כיוון שאין היא קיימת בעולם המציאות. רוב האסונות באו על העמים מידי אנשים שהיו קנאים לשלמות מוחלטת, שלא התחשבו בבני­­־אדם, בחולשותיהם, בדלות כוחותיהם, בחוסר יכולתם להשתנות מן היסוד. מדינה היא רק אוסף של בני־אדם, היא משתנה כמותם, רק לאט, רק מעט, לפעמים לטובה, לפעמים לרעה, לפעמים קשה לדעת. למדינה דרושה סבלנות, כמו לבני־אדם, ועמים אחרים למדו אותה במרוצת הדורות. אולי דרוש גם כשרון למדינה, ועל כך רק ימים יעידו. רק אם חושבים לא בחודשים ולא בשנים אלא בדורות, במאות שנים, לא מתייאשים ממשלה אחת, ממחדל אחד, מדור אחד של מלחמות.

קהילה נהפכת לאומה רק לעתים רחוקות בזכות שנות הזוהר והשגשוג, על פי רוב זה בזכות שנות הסבל המשותף. לא רק הגאווה מאחדת, אלא גם הבושה, לא רק השמחה אלא גם הצער. לכל אומה יש ימי כיבוש זר ושנות רעב, ימי רדיפות מטעמי דת או השקפה פוליטית, מלחמות אזרחים ומלכים מושחתים, שלטון רודני מימין או משמאל, שנות שפל ודכאון, אבל העם נשאר ומחכה לשעה טובה יותר. יוצאים היהודים, יוצאים מתנגדי המשטר שסכנה אורבת לחייהם, יוצאים אנשי־רוח שאינם יכולים לפעול בלי חופש ביטוי, אבל העם נשאר, מחכה, זוכר, מקווה ויודע שכל משטר הוא זמני. הקבוע היחיד הוא העם שדבק בביתו.

*

מחפשים משענת בכמות. מי שמחליט אחת ולתמיד: כאן חיי וכאן מותי, רוצה שיהיו המונים כמוהו כדי לשאוב מהם כוח. מי שמחליט: די, אני מסתלק, שואב עידוד מהסכמת אחרים, מחפש שותפים כדי להרגיש עצמו בטוח יותר. גבולות הארץ פתוחים ועליהם להישאר פתוחים לכל יוצא. הירידה היא החלטה אישית, אבל היחס אליה הוא עניין של הכלל. אם אתה מאמין במשהו אמונה שלמה, אם אתה מאמין לא רק בזכות קיומה של מדינת ישראל אלא גם בחובת קיומה, לא רק למען תושבי הארץ ואפילו לא רק למען היהודים באשר הם שם, אינך יכול לעמוד כצופה מן הצד: ירצו יירדו, לא ירצו לא יירדו. אין לך זכות לעצור בעד איש, אבל יש לך זכות לומר: זאת טעות נוראה. לא רק מתוך שיקולים של העם כולו, לא רק מפני שלכל אדם יש כאן חשיבות ומשקל (אם כי לא תמיד מניחים לו להרגיש זאת), אלא בראש וראשונה בגלל היורד עצמו. מי שעוזב מפני שלא מצא בארץ את שלמות החיים שחיפש, מבחינה כלכלית או מבחינה חברתית, או מבחינה לאומית – יישאר בחוץ־לארץ תמיד חצוי, סדוק; גם אם יעלה לשיא ההצלחה בקאריירה מדעית, גם אם יעשה הון, אין לו מה להוריש לדורות הבאים. על מי שחי בחוץ־לארץ – ומחנך את ילדיו כאמריקאים, או כקנדים בני דת משה – לכבות זיק שדלק בו כל זמן שחי בארצו. מי שמחנך אותם כציונים, כדי שהם יעלו ביום מן הימים, רק הוסיף דור־מעבר. אפשר לאהוב את ישראל גם מרחוק – למעשה קל הרבה יותר לאהוב אותה מרחוק – אבל להבטיח את עצמאותה ואת קיומה אפשר רק אם חיים בה.

היו זמנים שבהם הנחנו כי תלאות העולם יביאו את היוצאים בחזרה; הם יראו שיש מאבק קיום קשה בכל העולם, שיש שחיתות, צביעות וקשיחות גם בין שאר העמים, יטעמו טעם של חיי זרים בשולי החברה, תלויים בחסדי אחרים, יחושו את בדידותו של המהגר, ימשיכו במה שעשו כאן, יעבדו הרבה ויחסכו מעט – אז יודו שטעו וישובו. אבל הנסיון הוכיח שרק מעטים מן העוזבים חוזרים. לא מפני שהחיים בחוץ־לארץ היטיבו עמם כל כך, ולא מפני שהם מאושרים באשר הם שם, אלא מפני שרק לעתים רחוקות מוכן אדם לחזור אחרי תבוסה. אולי כמנצח, כמדען בעל שם, כמיליונר, כסוחר אמיד, אבל לא עם זנב מקופל, לא כמי שחייב להודות: טעיתי, רוב היורדים אינם חוזרים לא מפני שכל כך טוב להם, אלא מפני שלא כל כך טוב להם, או מפני שהם עייפים מכדי להתחיל מחדש. אבל אין לנו צורך להתנחם בלבטי היושבים בחוץ־לארץ כדי לדעת שגורלנו שפיר. אפילו היה כל יורד זוכה בכל אוצרות תבל, כסף, הצלחה, מעמד, אין זה משנה: כאן בארץ יוכרע גורלם כיהודים. אנו יושבים בארץ לא מפני שגם בחוץ קשה לחיות, מפני שגם שם יש אינפלציה ומשבר כלכלי ואלימות וגם שם חיי אדם תלויים על בלימה, אלא מפני שכאן יש למאבק־הקיום משמעות מעבר להופעת היחיד החד־פעמית.

אזרחיה של מדינה גדולה ומבוססת ובעלת תרבות מגובשת כמו אנגליה יכולים לנדוד על־פני העולם ולהתיישב בכל מקום שמוצא חן בעיניהם. גם הרחק מחופיה הם ימשיכו לשתות תה של חמש והרגיש כאנגלים, לשלוח את בניהם ללמוד בלונדון או באוקספורד ולבוא לחופשת מולדת אחת לכל כמה שנים. אם הגרעין מוצק אין חשיבות לגרגירים המתפזרים. אולי גם אצלנו יבוא יום שבו תתבטל המלה ירידה וכל המטען השלילי הקשור בה. אנשים רק ייצאו מארץ־ישראל ויתיישבו מחוצה לה בלי שתושט לעברם אצבע מאשימה, בלי נקיפת־מצפון. אבל עד אז אין מנוס מדבקות במקום, מנכונות למאבק, מאחריות אישית הגדלה עם כל מלחמה. האחריות לגבי החיים כיום מחייבת, האחריות לגבי אלה שייולדו מחר קשה יותר – אבל ההתחייבות הגדולה מכל היא למתים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!