השכל שביב דק ורופף, אפוף גושי־גושים של אופל השגעון, זורע אור על שטחי התוהו, ממשטר את העצמים ודורש סמוכין בין הקורות, מצרף את המושכלות ומזקק את המידות. מנהל חמרי ורוחני ומפקח על המשק הנפשי עושה מלאכים משרתיו ואת השדים מזיקיו, נותן נשמה בעולם־גולם, זוכר נפשות ובוחן ובודק עשתונות־לב. והוא, יחיד לו, בודד ורפה־אונים, כל האדם. בתוכו מקופלים כל מחזות היקום, עבר, עתיד, והווה בו נשקו. כלום אין הוא הגדולה שבמפלאות? שביב קטן זה, המרצד על פני תהום השגעון, בונה עולמות ומחריבם, יוצר נפשות רבות והורסן. אף על פי שזיקקון זה חי ומאיר ופועל מקדמות הימים, לא יצא כלל מגדר נס ומקרה מוצלח. מקרה מוצלח אינו מן הנמנע שלא יהא צולח ועובר. ארעי בן אלפי שנים עשוי להיות בכל זאת רק דבר שבארעי… פליאה יתירה, שאין בעל הנס מרגיש כלל בנסו, ולא עוד אלא שהוא נוהג זלזול לא יכופר בפקדון זה שנמסר לידו. יש שהוא מטיח בו חרפות וגידופים וזוקף על חשבונו את כל כשלונותיו, אף מאשים את מדריכו הנאמן בדרכי החיים, זה יועץ פלא, שבעטיו תש כוח החיים ושלולא הוא היה דוהר ורץ אורח על במות העולם כאחד שגיא כוח פרא, היה מנהם כזאב ומשאג כארי ושותה לשכרה חמודות החיים. רק אין זאת, כי תולה ארץ על בלימה, תלה גם את נזר ברואיו כמעט על בלימה, על השביב הדק והרופף, והוא מגודל לבו ומקוטן מושגו חי לו בגן עדן של טפשים, צועד קוממיות ובגאוה וגאון נושא את דעו על נסתרות שמבראשית ועל תעלומות־אחרות ושופט את כל המקרים והמעשים. יש שהוא מבקש מהאל: הטריפני לחם חוקי, אך לעולם אין הוא מתפלל לשלום שכל־חוקו שלא ייטרף.