רקע
דב סדן
במפולש – על גרשם שופמן

 

א    🔗

אם נאמר, כדרך השגרה, כי זה מקרוב נחתמה לעינינו פרשת־ימים שׂבעת־ימים ורוַת־בינה, נאמר דבר, ששורת־ההגיון מסייעתו שייאָמר, כי האיש זקן, ובלכתו לא היה לו, במשפחת־הסופרים, אח לגיל זולת צבי סקלר שיאריך ימים, הצעיר ממנו כשלוש שנים, אבל הוא, זקן־הסופרים, שופמן גופו, לא היה משלים לשורת־הגיון זו, ולא בלבד שחסר כ״ח שנים להשגה המקסימלית שלנו לאורך חיי־אדם, אלא משום שלא הודה בשׂוֹבע־חיים אלא ברעבונם, רעבון־תמיד, כשם שלא הודה ברוָיית־בינה אלא בצמאונה, צמאון־תמיד. וכך, אמנם, היו עשויים חייו, הן בחינת מקבל הן בחינת נותן — רוב שנותיו, עד זיקנה ושׂיבה, ראש נתינתו בכתב ומִשנה לה בעל־פה; ומיעוט שנותיו עד זיקנה ושיבה, ראש־נתינתו בעל־פה ומִשנה לה בכתב.

אמת, שיחו לא היה מקלח והולך ברשות־הרבים, שבה היה כמעט אילם, אלא ברשות־היחידים, שבה היה דיבורו רווח יותר, אם כי מצומצם גם הוא, באופן שאָפיה של שיחתו היה עשוי כאָפיה של כתיבתו, אבל מי שזכה להיות בכלל מאזיניו, שלא פטרם בשהי־פהי, יודע ועֵד, כי ליד שופמן־קמאה־שבכתב היה גם שופמן־תניינא־שבעל־פה, ואם יתעוררו מקשיביו להביא מדבריו, כדרך שקצתם כבר הביאו מהם, ונוספה ערוגה נאה על ערוגות גנו וחמדותיו.


 

ב    🔗

אמרתי עליה, על דרכו ברשות־הרבים, שהיה בה כמעט אילם, שהרי פעמים מעטות יצא מגדרו, ומי לא יזכור את קבלת־פניו על גגו של בית בתל־אביב, ודבריו המעטים, שלא היה כבדיחותם, כשם שלא היה כרצינותם, ושבהם העמיד על אפשרות ההבדל שבין הערכה של שופמן־מרחוק לבין שופמן־מקרוב, והזהיר מפני האכזבה העלולה לצמוח מכך, והסמיך כדבר־תנחום אִמרה קדומה מתוך הדגשה, שגם היא לא היתה כבדיחותה כשם שלא היה כרצינותה: חבל על דאבדין. ככל שהייתי נזכר רשמה של אותה אמירה, שהיתה סיום דבריו, ביקשתי לידע את שמאחוריה, ונראה לי, כי היא באה לרמוז על דרך חייו, שרובם עברו עליו שלא במחיצתו של ציבור עברים, אם סופרים אם קוראים, ולא בלבד בכפר הגויים, כפר ווצלסדורף בשטיריה כך, אלא אף בכרך גדול, וינה המעטירה, כך; ואפילו בעיר רוחשת הוָיית יהודים כלבוב, כך. ורמיזתו זאת מעלה את הקושיה: איך נשא באותה בדידות ארוכת־ימים, בדידותו של קול שאין אוזן מזומנת לו על כל סביביו, מבלי שחדל להיות אטרקציה לקוראו הרחוק־במקום והקרוב־בנפש, או אם להיעזר בסמיכות, שהיא לכאורה סתירה־ממנה־ובה: איך לא חדל באוירת־בדידות זאת, מהיות הפתעת־הקבע החיה והמרעננת ללשון העברית ושוחריה עֵרי־החושים ואניני־הטעם: והיא חידתו וסוד פתרונה סודו.


 

ג    🔗

והרי החידה הזאת נמשכה לה אחותה הגדולה כמוה או ממנה, והיא תכונה המיַחדתו בין טובי־הסופרים, שכן הללו, ולא מלבד מבני הדור שלפניו, אלא גם בני דורו, ואפילו בני מעגלו, סופרים כפולי־לשון היו, בפרופורציות שונות, והדבר נראה ואף היה כדרך־הטבע, אם כביאורו של ביאליק במשל נעמי ורות אם כקירובו. ואילו הוא, שופמן, כתיבת יידיש, זולת פירורים ומעט תרגום עצמו בידי עצמו, חסרה מספרו, וכמותה כניסויי כתיבתו, אם רוסית (ועד קורולנקו הגיעה ופסלה גם בהעריכו מקוריות כשרונו) אם גרמנית (ועד השתתפות בתחרות של עתון מצויר הגיעה), לא זו בלבד שלא יצאו מגדרה של אפיזודה טפלה אלא אפילו לא נכנסו לגדרה. הריני מדגיש ענין זה אף משום הידידות, ידידות־נעורים האדוקה שבינו לבין אברהם רייזין — כשם שהוא, שופמן, העריך את כשרונו המבצבץ של ידידו, והלא הוא שכתב מבוא לבכור־ספריו “צייט לידער”, כך רייזין העריך את כשרונו הגדול של ידידו, ועשה לו רוב פומבי, כמתרגמו וכמבקרו, ומהיותו אביר היידישיזם, שאדיקותו בו הסיתתו לכפירה בכוח יצירתה של הלשון העברית, כדי כך שנפסלו לו בסיטונות יוצריה ויציריה, הרי קבע יוצא־מן־הכלל: ג. שופמן. אף אחיו, זלמן רייזין, שדרכו ככל שניתן לו או נדמה שניתן לו, בערכי הלקסיקון שלו, להטיל עוקצו בטיב החלקה העברית של סופר כפול־לשון, מדבר בו בשופמן בנעימת־ההוקרה של אחיו והצד השוה שבאחים היא אנחת־סתר על חלקת־יידיש הנעדרת מספרו של נערצם, והוא, אמנם, העדר האומר דרשני.


 

ד    🔗

אך אם לא נמצאה לנו אחיזת־ביאור בלקסיקון של ז. רייזין הרי היא נמצאת לנו בלקסיקון של ג. קרסל — בעוד הלקסיקון הראשון מדבר על זימונו של שופמן עם מחברים ורישומם — י.ל. פרץ, ברדיצ׳בסקי, נומברג ורייזין, כולם סופרים כפולי־לשון, הרי האחרון הנסמך על עדותו של שופמן עצמו, מדבר על זימונו עם חיבורים ורישומם — המהדורה העברית של כתבי מנדלי, ביכורי תרגומיו של טשרניחובסקי, ללמדך, כי כאן וכאן, נשקף לו מעמד־לשון חדש, תם ושלם, העשוי להיות בסים לכתיבה עברית, שאינה צריכה סמוֹכה מחוצה לעצמה ומספיקה לעצמה, ועל־גבי הבסיס הזה בנה את הדיוטה שלו בפרוזה העברית. עד־מה קנאי היה לשלשלת־יוחסין זו אוכל להעיד בחינת בדידי הוה עובדא — במאמרי לכבוד יובל גבורתו (נכלל בספרי “בין דין לחשבון”), ניסיתי לעמוד על ההבדל שבין נוסחו של מנדלי לבין סגנונו של שופמן, וביארתיו כדרך מרידת תלמיד על רבו, כמעשה שחרור, שכוונתו להיות ולעשות כרבו, והגדרתי את פירוק הנוסח, ששופמן הוא העז שבמפרקיו, כהכרח לגופו וכצורך לאפשרות שיבה אל נוסח, מעשי עגנון והזז, והוא נוסח שונה, אחר, חדש, שאינה דומה ירושת מנדלי לפני גנסין ושופמן כירושתו לאחריהם. משקרא שופמן את דברי, הקפיד עלי, לאמור: זקנת ואמרת דברים לא־כן; וניסה כדרכו בקצירת האומר, להסבירני מה עיווּת עיוַתי, שהטלתי מחיצה בינו לבין מנדלי, והזקקתיו לצינורי־עקיפים שיוליכו אליו, והרי יניקתו מתחומו יניקת־מישרים. אמר: הוא, מנדלי, שלימדני סוד הלשון ההולם במהודק והמבקיע במפולש את הענין, ואנו תלמידיו, ואל תטיל ברוגז בינינו. וכדי לפייג את כעסו המדומה, פרץ בצחוקו, צחוק סטאקאטוֹ, חזר ואמר: כולנו תלמידיו — ביאליק, טשרניחובסקי, ומי לא? והוסיף: אַפּרוֹפּוֹ ביאליק — הרי זוכר אתה את זכרונותיו של פרידמן עליו? הכוונה היתה למאמר של אחד מחבריו של ביאליק בווֹלוֹזין, שמששמעתי עליו נסעתי אצלו למוצא עילית, וסיפר לי מה שסיפר, וניכרים היו דברי־אמת, וביקשתיו שיעלה דבריו על הכתב ומשהעלם פירסמתים ברבים, ובהם מעשה ששופמן נמשך לו במיוחד: שני החברים קראו ספר, והוא עיבוד עברי לעיבוד גרמני של סיפור רובינזון קרוזו. נטל ביאליק עפרון וניסה לצייר את פרטי התיאור, לפי שנאמר בספר, כדי להוכיח, כי המחבר־המעבד לא ראה לפניו את העצמים וסדרם, ומערכת יִחוסם זה לזה, כי תחת אשר מטבעות־הלשון ישמשו את העצמים לתאר טבעם ואמִתם, באה מליצת הלשון ומשבשתם ורוב מעשיה תוהו.


 

ה    🔗

לא אומַַר, כי נזיפתו של שופמן לא עשתה בי רושם; אדרבה, היא עוררתני להרהר בדעתי וניסוחה; אולם אף לא אומַר, כי משהירהרתי בכך, חזרתי מדעתי; אדרבה, לאחר הרהורי, נראו לי החידוש והמהפך בפעלו כורתים ומפליאים יותר. ומה עיקר הרהורי — בדיקה מחודשת בדרך ביטויו, שהגדרתה המשולשת נעשתה כשגרה החוזרת על עצמה — אם בסדר: קיצור, גיבוש, מיצוי; אם בסדר: מיצוי, גיבוש, קיצור — וכתוספת־סיום לה תיבת־לעז: פּוֹאִינטה. אמרתי: בדיקה מחודשת — לא שנגרפתי קודם לסברה, שנסמכה אל ההלצה, והיא מעשה בשופמן, שישב באאוגארטן בוינה ועיין בתנ״ך, נשאל: אף אתה חולית; השיב: הריני קורא, שמא נשתרבב לי משהו מזה בכתבי ואמחקנו. כי כחוקר הלצות ידעתי, עד־מה אין לסמוך על הלצה, ועד־מה בדיקה של ממש טובה הימנה, והיא עשויה להראות, כי לא גזר, חלילה, חרם על שימוש בלשונות המקרא (לימים אף הכביר יסודם בכתביו וראה בזה מאמרה של נורית גוברין ב“כרמלית”), וידע חמדתה הגנוזה — וכה שמעתי מפיו: צא וראה מה קסמים עשה פרישמן במלה הקטנה “אשר” — אך התקומם אל המליצה ואי־חמדתה הגלויה — וכן שמעתי דבר לגלוג על דרכה של תחילת הפרוזה הריאליסטית שלנו: ״מהלך חדש״ במליצות ישנות — ובה, במליצה, קיים בחינת מחני־נא מספרך, ועשה בעצמו מה שיִחס לו למנדלי: השגת תואם גמור בין הענין והלשון, על דרך המיצוי של שני תארי־הפועל המשמשים את התואם: במהודק ובמפולש.

אך זאת לזכור, כי מלחמתו במליצה לא הביאתו, למערכת־לשון, העשויה כביכול תרגומי שאילה, כפי שסוברים קצת בהולי־דעת — היא הביאתו לשקילה זהירה־מן־הזהירה של תואם תוכן וצורה ולהכרעה דקה־מן־הדקה של זיווּגם, אך הוא לא בדה לשם כך לשון ולא בדה לשם כך תחביר, אלא ברַאם מתוך עצמם, והמדקדק ימצא, כי מעטים כמותו שנאמנו ליסודה של הלשון, על אוצרה (ומי שיחטט בראשוני־מבקריו ימצא בהם מי שתלה בו חיטוט ב“ערוך השלם”) ועל דרכיה.


 

ו    🔗

ולענין נקודת־ההתלכדות של שני סוגי החידה, שפתרונה סודו — חידת יחידות הלשון שלו בדור שכפילותה היה כדרך־המלך או, לפחות, כראש משעוליו, וריחוקו מסביבת סופרים וקוראים שלא גרע משיעור האטרקציה שבו, או כניסוחנו: היותו הפתעת־קבע לטובי קוראים, שהיו ממתינים בציפיה דרוכה לכל דבר חדש שלו ומקיפים עורכיו בקושיה: שבּתו של מי, שבּתו של מי, שבתו של שופמן; דבר שדור־הקוראים הצעיר, לרבות הצעיר ביותר, לא ידעו, ואף אינו יודע לשערו כאמִתו. וראוי איפוא, כי זקני הקוראים יעידו על כך, בסַפרם, אחד־אחד, את הרומן שלו עם שופמן. ובנסותי להתחיל במצוה אעיר, כי לפי גילי עשוי הייתי להיות בכללם, אך לפי שראשית קריאתי בספרות העברית המודרנית נתאחרה, הרי איחרתי אף בקריאת שופמן — אך אזכור עוד את רישומם של סיפוריו, שנתגלגלו באקראי לידי. באקראי למה, — בושני לספר, אך אין ליבוש בדבר־אמת: ראשית זימוני עמו לא היה בלשוננו, כי ראשונה קראתי את סיפורו “עייפים” בתרגומו הפולני של תלמידו, קופל שוארץ, כפי שנדפס בירחוננו, ירחון בני־הנעורים, MORIAH; ונפלאתי עליו הרבה, וביִחוד על ציור נופו של בית־העלמין הישן בלבוב, שלא יכולתי לצאת מכלל תמיהה, כיצד ניתן, בקוים מעטים וחדים, להשרות אוירתו כהוָייתו, כשם שלא יכולתי לימים לצאת מכלל תמיהה בקראי סיפוריו האחרים, שמצעם לבוב שהיתה עיר מפלטי ותלמודי, ועוד ידובר בזה לעת־מצוא. ואף כהחילי לקרוא עברית, לא נזדמנו לי תחילת ספריו, אלא סיפוריו שנדפסו בירחון כפול־לשון, עברית ופולנית, “סנונית”, שהוא, שופמן, היה עורכו, כמדומה הרשמי בלבד, והילכו עלי קסמם, וסימנך: ראשית פרסומי במלאכת־תרגום היה נוסח פולני של סיפורו “המשורר והנערה המתוקה”, וכשהדפסתיו, לפני חמישים ושתים שנה, ב“כווילה”, ראיתי להוסיף בסוגריִם את מקורה: “סנונית”. וַדאי, גודל רישומו של הסיפור הזה בא גם משום הלבּוּביוּת שבו, שניתנה בקוים מעטים וחדים, וניתנה באופן, כאילו המסַפר, בסַפרו על הנער המאוהב, מדבר ממני עלי.

ומה תימה, כי נוספתי על מעריציו, ובבואי לארצנו, וכבר קראתי כל שיצא מתחת קולמוסו, ראיתי זכות וחובה לעצמי לעשות לו נפשות בקרב דור העולים בני־גילי, והייתי משוטט בקיבוצים וקורא סיפוריו ומסבירם. ואם סיפוריו היו כאטרקציה תמידית לי הקטן; לגדולים ממני, במנין ובחכמה, לא כל־שכן – ומה לנו עדות מהימנה כדברי ביאליק על יִחוד ראייתו של שופמן, שהוא רואה טיסתה של צפור אף לאחר שנעלמה מן העין, או כדברי פיכמן, כי בהופיע שופמן היה רישומו עז משל י. ל. פרץ וכדומה. והנה רוב אטרקציות אלו נולדו מתוך חידתו הכפולה — יחידותו ובדידותו, ועל כך יתהו התוהים, בבוא שעת התהייה המחודשת על גודל אמנותו. ובאמרי: חידה כפולה, זכרתי את ברדיצ׳בסקי בפרברה של ברלין והוא יחיד ובודד, באפס סביבה, כשם שזכרתי את מתתיהו שוהם, והוא יחיד ובודד, על אף הסביבה, והם כיוצרים לעצמם מין גיגית של רקיע התלוי מעליהם ושל קרקעם מתחתם. ועם זאת נראה לי כוחו של שופמן ביחידותו גדול משלהם — הרי לא בלבד סביבתו הרחוקה, כדמות רחוב העיר או סימטת הכפר, אלא אף סביבתו הקרובה כדמות ביתו, שפקחה עליו רעייתו הגיורת, לא נשמה בה, לא לשון עברים ולא לשון יהודים, ואילו כתיבתו אין כמהימנותה העברית וכחיוּתה היהודית, ובעלותו לארצנו לא ידע אפילו צלם של חיבוטי־מעבר ויסורים, ומיד ניצב בתוך־תוכו של היום, ודרכו כדרכו תמול שלשום, גם אם נפל בו שינוי והוא עצמו העמיד עליו, כשענה במסיבה, שנערכה לכבודו, ואמר, כי ישנה ממנהגו ויאריך תודתו במאה אחוזים, שכן תמיד הוא אומר: תודה, ועתה יאמר: תודה רבה. אם מותר לעשות את החידוד ענין לדרכו בארצנו, הרי נאמר, כי בכתיבתו המיר נדירות בתדירות ואף היא נסיבה, שהאטרקציה שבה נפחתה ואפילו פסקה, אם כי עיקר הנסיבה היא בתכונה של ספרותנו, היא רהטתה הבאה משום ציפופם של בני כמה דורות, על אמת־זמנים אחת.


 

ז    🔗

אך הפחתה זו ופסיקה זו עד־ארגיעה, כי הרפלקטור, הנע עתה בחפזה, ומתוך שהוא מאיר את בוסרו של היום הוא מכהה את פריו של אתמול, סופו מתעשת, כחוקת ההערכה לאמִתה, ומבחין בבני־הדור, לא לפי גילם העובר אלא לפי ערכם הקיים, ובאה תחייתו של מי ששנותיו האחרונות יצאו מתוך דממה סביבו, כפי שיצאו שנותיו האחרונות של שופמן. הוא, כנראה, טעם אמירתם ומשמעה: תפארת זקנים בני־בנים, שכן, ככל שהבנים אינם יכולים, או אינם רוצים, לגלות תפארת אביהם, באים הנכדים ומגלים תפארת זקנם.

[חשון תשל״ג]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48714 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!