רקע
יוסף אורן
"בשוכבי ובקומי, אשה" - מירה מגן

הוצאת כתר / סדרת כותרים, 2000, 284 עמ'.

אימהוּת חד־הורית היא נושא הרומאן “בשוכבי ובקומי, אשה”, ספר הפרוזה השלישי של מירה מגן. בספרה הראשון, קובץ הסיפורים “כפתורים רכוסים היטב” (1994), התגלתה ככותבת בעלת דמיון יוצר, עין רגישה, יכולת נרטיבית ושפה עשירה. כל אלה העידו על קול חדש, רענן וייחודי שלא רבים כמוהו נוספו לסיפורת הישראלית מתוך הכותבים הרבים שניסו לפתוח בקריירה ספרותית בשנות התשעים. אני מדגיש דווקא את היכולות הספרותיות שמצאתי בקובץ הראשון שלה (ראה המסה המוקדשת לקובץ הזה בספרי “קולות חדשים בסיפורת הישראלית”, 1977, כי סוקרי הספרים הבליטו בעיקר את התיאור הארוטי של הוויית החיים החרדית בסיפורים שנכללו בו. אחרי הצלחת הקובץ “כפתורים רכוסים היטב” נחפזה מירה מגן לנסות את כוחה בתבנית התובענית של הרומאן. “אל תכה בקיר” (1997) התגלה כרומאן שלא הצליח לממש את יומרתו הנושאית: למהול יצרים עם מיסתורין. עלילתו שהיתה עמוסה ביותר גם סופרה בקצב איטי ומייגע מדי. הרומאן הנוכחי שונה ממנו לחלוטין. זהו רומאן ריאליסטי ללא סודות ומיסתורין, רומאן קריא שעלילתו קולחת ומבנהו הגיוני, וגם שפתו מתבלטת לטובה מרמתם הלשונית של כרכי סיפורת רבים היוצאים לאור אצלנו לאחרונה.

גיבורת הרומאן, זוהרה (זורי) שילה, מכהנת בעלילה בכפל תפקידים: כאחות בבית־חולים וכאם חד־הורית. אנו פוגשים בה כאשר חייה מתנהלים בירושלים בשתי זירות מנוגדות. בדירתה השכורה היא מתלבטת בגידולו של בנה בן השש, אביתר, שהיא חרדה לעתידו, ובבית־החולים היא מעורבת רגשית בגורלם של החולים הקשים במחלקה שלה. מראות גסיסתם של חולים ומותם, שניגלו לעיניה כאחות בבית־החולים, דירבנו אותה לפני שבע שנים להרות ולהעניק חיים לילד משלה. בהווה של העלילה נוצרת השפעה נוספת בין שתי הזירות. במחלקה רואה זוהרה את הנטל שמחלתה של גב' שטיינר מעמיסה על אלכס, בשל היותו “בן־יוּחיד” לאמו. המראה מביא אותה להרהר בגורל הדומה שצפוי לאביתר, שאמנם כעת הוא רק בן שש, אך בעתיד יכרע גם הוא לבדו תחת נטל הדאגה לה. ואז גומלת בליבה ההחלטה לא להסתפק בשני התפקידים שמילאה עד כה, התפקידים האלטרואיסטיים של האחות והאם, אלא להוסיף עליהם תפקיד שעד כה ויתרה עליו: תפקיד האשה הנאהבת על־ידי גבר. שמו של הרומאן מכוון בעיקר אל המהפך הזה שצפוי בחייה.

העלילה בונה בשקדנות את הביוגרפיה של זוהרה עד השינוי הדרמטי שעומד להתרחש בחייה בהווה. בביוגרפיה הזו בולט קו עקבי של מרדנות ונועזות. אף שהתחנכה מילדות בקיבוץ דתי, היא עברה להתגורר בירושלים כדי לחיות בה כחילונית ולעבוד כאחות בבית־חולים. אחרי שנואשה למצוא גבר ראוי ולהינשא לו, החליטה להרות מחוץ לנישואים ולגדל את הילד כאם חד־הורית. גם כאן בחרה באופציה הנועזת והבלתי־שיגרתית: במקום להתעבר בהפריָה מלאכותית, העדיפה להרות “בדרך הטבעית” (36–35). כך צמחה העיסקה שלה עם הסטאז’ר במקום עבודתה, ד"ר ערן כהן, שכתוצאה ממנה נולד אביתר. כדי למנוע בעתיד מערן אפשרות לבוא בתביעות כלשהן, דאגה זוהרה להחתים אותו על התחייבות אצל נוטריון (44–42), שלא יהיו לו זכויות של אבהות על בנה. בתמורה לחתימתו התחייבה שלא לתבוע ממנו דמי־מזונות עבור התינוק שתלד.

הפרקים היותר טובים ברומאן הם אלה שהעלילה פותחת בהם: שני מפגשיה של זוהרה עם ערן בבית־המלון (50–47, 54–51), כדי לקיים את החוזה שחתמו ביניהם. זוהרה דואגת שבמהלך הפגישות לא יהיה שום ביטוי לקירבה רגשית ולשותפות עתידית שלו בילד שיתהווה ברחמה. כדי להדגיש שאין מדובר בקשר אהבה, כי אם בשימוש אינסטרומנטלי בתיפקוד הגברי של ערן, קובעת זוהרה את הפגישות בחדר מנוכר בבית־מלון. לגבר שבו תתאהב, מישאל, היא תתמסר על חוף הים, בנוף הראוי לקשר רומנטי.

בעוז נפש דומה התייצבה זוהרה, אחרי שהרתה, מול בני משפחתה ומול מכריה במקום העבודה. בלא חרטה עמדה מול “שתיקתה ההמומה והמבולבלת” של אחותה אחרי שבישרה לה על הריונה “ללא חופה וקידושין” (25). היא לא כעסה על אודליה שהסתפקה ב“רק תרגישי טוב”, במקום האיחולים המקובלים לבשורה כזו (57). ברוב ביטחון ושלמות עם עצמה התייצבה זוהרה גם מול הסתייגותה של האם, שניסתה לפקוח את עיניה “שמשפחה זה אבא ואמא והילדים שנולדים להם” (60). בסיום השיחה הקשה ביניהן היתה ידה של זוהרה על העליונה, והאם אמרה לה: “אם את שלמה עם מה שאת לוקחת על עצמך, אני אתך” (61). הבירור החברתי נחתם באמירות תמיכה שלחשו חברות הקיבוץ הדתי באוזניה, בנוסח “כל הכבוד לך” (146). דווקא הצוות בבית־החולים היה במבוכה אחרי שבישרה לו על הריונה, אך גם הוא התעשת מהר וגילה אהדה ותמיכה (81). כך גם מוצגת תגובתם של אנשים פשוטים כמו מילכה ומריו, שאצלם שכרה את הדירה, בה התגורר מישאל עם אשתו לפני גירושיהם. אחרי בירור גודלו של התא המשפחתי שלה (14–12), קיבלו מילכה ומריו בפתיחות־לב את עובדת היותה אם חד־הורית לילד שנולד לה שלא מנישואים. מן הרגע הראשון פרשו עליה ועל אביתר את חסותם והרעיפו עליהם את חיבתם.

תערובת זו של נאורות, פתיחות־לב, סובלנות ואהדה, המתגלה בתגובת כולם (חילונים ודתיים, פשוטי־עם ומשכילים, גברים ונשים) על הריון של רווקה מחוץ לנישואים, מדגימה את טיבה של העלילה המצפה לקורא ברומאן הזה. בכל רכיביו מדגים הרומאן כיצד ניתן לבנות עלילה כוזבת כאשר הכותב משעבד את עטו למטרה רעיונית ומחליט לממש אותה בכל מחיר. מירה מגן אמנם איננה משתמשת אפילו פעם אחת במונח פמיניזם, אך אין ספק שבזוהרה ניסתה לעצב דמות מופת של נשיות פמיניסטית ולהביע את תמיכתה בה על־ידי הבלטת התגברותה המוצלחת של הגיבורה שלה על כל הקשיים. אף שמדובר ברווקה בלתי־מצודדת באמצע שנות השלושים לחייה, שנאלצה לממש את רצונה להיות אם על־ידי הולדת ילד מחוץ לנישואים והעמיסה על עצמה את כל נטל גידולו כאם חד־הורית, מסירה העלילה בחן שובה־לב כל מכשול שנערם על דרכה. סבירותה של העלילה פוחתת והולכת ככל שהחיים מתארגנים להאיר פנים לזוהרה ומקרבים את סיפור־המעשה להפי־אנד הבלתי־נמנע, שאליו חותר רומאן כזה.


 

עלילה מניפולטיבית    🔗

כדי שלא לגרוע מהמופת הפמיניסטי במעשה האסרטיבי של זוהרה מדלגת העלילה על שש השנים הראשונות של חוויותיה כאם חד־הורית. בדרך זו עוקפת מירה מגן את חשיפת כל העובדות שעלולות לסייג את הקורא מהמעשה של הגיבורה. כגון: הקשיים של הריון מחוץ לנישואים בחברה הישראלית, שקיימת בה צביעות כלפי הליכה מוּדעת של רווקה להקים משפחה חד־הורית. כולם יגלו נאורות ויצהירו על תמיכתם בה כל עוד היא תתממש במשפחתו של הזולת. וגם הבדידות שחשה אם חד־הורית בשנים שהתינוק מנתק אותה מאורח־החיים החופשי שניהלה כרווקה והקשיים הכלכליים והחברתיים אחרי הלידה ובמהלך שנות הגידול של ילד בלי אב ובלי שותף בנטל ובאחריות. במקום זאת מעניקה העלילה לזוהרה ילד שובה־לב, יפה־תואר ונבון, המפתיע אותנו בבגרותו ובהתנהגותו.

אף שמצבו של ילד יחיד לאם חד־הורית מתבטא כבר בגיל שש באי־שקט אישי וחברתי, מתארת העלילה את הצלחתה הגדולה של זוהרה לגדל את אביתר כילד שפיתח כושר עמידה של צוק איתן מול חטטנותם והצקותיהם של בני גילו ושל המבוגרים. גם הפרט המעיב על סיפור ההצלחה, פרט שנודע לנו רק בהערת אגב, שבמשך שש השנים הללו החליפה זוהרה ארבע דירות שכורות (10), איננו מעיב במשהו על ביטחונו העצמי של הילד ועל הרוגע הנפשי שלו.

בהכוונת המספרת מתארגנת העלילה לתמוך במעשה הפמיניסטי הנועז של זוהרה בכל דרך אפשרית. אחרי ארבע דירות שוכרת זוהרה דירה ממשפחה ממוצא מרוקאי, שממש במקרה בעליה הוא גבר גרוש, נאה ובלתי־שיגרתי בגיל המתאים להיות לה בן־זוג. זוהרה, אחות מותשת בבית־חולים ירושלמי גדול שהזמן שמט בגופה מה שהיה פעם זקוף ומשורשי שערותיה החל אוזל הצבע (24), איבדה שבע שנים קודם לכן את התקווה למצוא גבר שעימו תוכל להקים משפחה, עד שנאלצה לאחוז בפתרון של אימהות חד־הורית. כעבור שש שנים אין סיכוייה פוחתים, לפי הנחת הרומאן, אלא דווקא משתפרים בזכות שכירת דירה שמצורף לה מועמד מושלם למתכונת המשפחתית שהיא ואביתר חסרים אותה. מתברר שמישאל איננו רק גרוש בגיל המתאים לזיווג עם זוהרה, אלא הוא גם אב לחגי, המבוגר רק בשנה מאביתר ומותאם להיות חבר ואח לבנה.

דוגמא נוספת להכוונה המאולצת של העלילה כדי להאדיר את דמותה של זוהרה כפמיניסטית מתגלה בהנעה של ערן בתוכה. הוא מובא אל מרכז זירת הסיפור כדי להגשים את כוונתה של זוהרה ללדת ילד מגבר “בדרך הטבעית”. שליטתה של זוהרה בגורלה מודגשת בנימוקי בחירתה בו כדי להתעבר מזרעו: “זה האיש, חשבתי, כיוון שאין בו שום דבר שיכול להתחבב עלי - - - מצד שני, גם שום דבר שדוחה אותי אין בו - - - כל מה שיש בו ואין בו משאיר אותי אדישה ונייטרלית - - - לא היה לי ספק שהוא מייצג היטב את החומר הגֶנטי האגור במבחנות של בנק הזרע” (35). אף שזוהרה מפיקה תועלת ממצוקתו של ערן, הנאלץ בשלב זה בחייו לסחור בזרעו, כדי לממן את קיומו בתקופת ההתמחות בבית־החולים, היא מגנה אותו על כך (40).

בתיאוריה מגלם ערן בכל הווייתו גשמיות אדישה וחוסר־רגישות שהפמיניזם מייחס לכלל הגברים. אחרי שמילא את התפקיד שהועידה לו זוהרה בחייה, מרחיקה אותו העלילה אל בית־חולים בעיר אחרת. כעבור שש שנים מטלטלת העלילה את ערן חזרה לירושלים. הוא לא מוחזר אל זירת העלילה בהשפעת רגשות אבהיים שהתעוררו בו, ואפילו לא בשל סקרנות לראות את הילד היחיד שהוא מסוגל לזהות בוודאות כילד שנולד מזרעו, שהרי מכל הנשים שהופרו מזרעו היתה זוהרה היחידה שהרתה ממנו “בדרך הטבעית”, אלא כדי להפגישו בבית־החולים עם הילד שנולד לזוהרה מזרעו וכדי להענישו על המיסחור שעשה בזמנו באונו הגברי.

על הסחר של ערן בזרעו בעבר, כדי לממן את השלמת לימודי הרפואה שלו, הוא נענש בעקרותה של אשתו. היא לא תוכל להרות מזרעו ולעולם לא יהיו לו ממנה ילדים משלו. העלילה מזכה את זוהרה בצדק פואטי ומאריכה את השפלתו של ערן כאשר היא מתארת, כיצד יוצא לבו אל אביתר, הילד שהוא העתק מושלם שלו, עד שהוא מתחנן בפני זוהרה לנהוג בו לפנים משורת הדין ולהתיר לו לפגוש את אביתר על אף האמור בחוזה ששניהם חתמו עליו בפני הנוטריון.

חפותו של הרעיון הפמיניסטי מכל עויינות גלויה כלפי הגברים ומתאוות נקמה מוצהרת בהם מובלטת בנדיבות־לבה של זוהרה, המתירה לערן לפגוש את אביתר תחילה כרופא ואחר־כך כמכר. עם זאת טורחת זוהרה להזכיר לערן: “שלא יהיו אי־הבנות, העיסקה בינינו נגמרה, נתת לי מה שהוסכם בינינו, שילמתי לך, וזהו. כל היתר הוא עניין של רצון טוב, ואני אכתיב את התנאים” (201). העלילה מבקשת שנאמין שהתרת ביקוריו של ערן עם אשתו העקרה בביתה של זוהרה כשהפעם היא זו שקובעת את התנאים נעשתה ללא שום כוונה לצפות בו (206), הגבר שלעולם לא יטעם את טעם האבהות, ניצלה על המחבת הלוהט של מבטיה למראה אביתר, ילד חכם ומקסים שנולד לה מקניית זרעו “בדרך הטבעית” והוא כעת שלה בלבד. צערו של ערן הפך למכרה מניפולטיבי בידיה של הכותבת, המזמנת לזוהרה נקמה שלמה ומתוקה על המצב המשפיל שהיתה נתונה בו בחברת ערן בבית־המלון.


 

התכונות הטריוויאליות    🔗

כל מאמציה של הכותבת לייחס לזוהרה אומץ־לב נשי בלתי־שכיח אינם מצליחים להעלים מאיתנו, שגיבורת הרומאן היא דמות המוכרת לכולנו “מתוך החיים”: אחות מהשורה המשרתת במדים של מקצועה בבוקר ומחליפה אותם במכנסי ג’ינס בהגיעה לדירתה, שהמזל לא האיר לה פנים אצל הגברים שפגשה. כיוון שאין היא יפה ואין היא עשירה, הבינה בהגיעה לגיל שלושים ושש, שסיכוייה להינשא פוחתים, ואילו מחוגיו של השעון הביולוגי אינם נעצרים מלכת (40). הדילמה שהיא ניצבת בפניה היא של נשים רבות במצבה: עליה לבחור בין הכניעה למוסכמות החברתיות לבין מימוש הכמיהות האישיות שלה כאשה להיות אֵם ולהקים לה את המשפחה האפשרית עבורה - משפחה חד־הורית.

בכל אלה זוהרה היא “הגיבורה מהדירה הסמוכה”. או אחרת: דמות ממוצעת ומצויה, שמייצגת התלבטות של נשים רבות בגיל שלה. השענת העלילה על דמות כזו ועל מצוקה קיומית שהיא כה מוכרת לקוראים היא מתכונותיו הבסיסיות של הרומאן הטריוויאלי וגם המירשם להצלחתו המסחרית. גם הרומאן “בשוכבך ובקומך, אשה” מתחיל להפעיל את המניפולציה הרגשית שלו על הקוראים באמצעות בחירה מתוכננת בדמות גיבורה כזו. צעד אחר צעד מצעידה עלילתו את זוהרה משפל מצבה אל ההצלחה ואל האושר.

שפל מצבה של זוהרה מובהר בפתיחת העלילה. אחרי שש שנים, שהיו כנראה כה נינוחות שניתן היה לדלג עליהן בסיפור־המעשה, מוטרדת זוהרה מהעתיד הצפוי לאביתר. הנה היא כבר בת ארבעים ושלוש וככל שתזדקן ייחשף אביתר לתוצאות היותו בן־יחיד לאם חד־הורית. למראה הנטל שרובץ על אלכס, ה“בן־יוּחיד” של החולה מינה שטיינר, חושבת זוהרה על הגורל שצפוי לאביתר כשהיא עצמה תזדקן: “אני רואה את גורלו של אביתר מגיע ונבהלת” (69). היא מרגישה שקיפחה את אביתר, שלא זכה לגדול במשפחה רגילה, שבה יש לילד שני הורים ולכן “הסבלנות מוכפלת והמצפון מתחלק” (18).

לבה נוקף אותה על “שעצבות נגזרה על הילד הזה” (152), משום שלא יהיו לו אחים. לכן היא אינה מבשרת לאביתר על הלידה המתקרבת אצל דודתו, אודליה, כי הניחה “שעם כל ילד חדש שלה, נוסף קמט לנפשו של הילד שלי” (214). לפעמים היא חושבת, שאביתר היה מאושר יותר אילו גדל במשפחה דו־הורית, או לוא הספיקה “ללדת לו אח או אחות לפני הבלות” (148). מיד היא נאחזת בנימוק המשקיט את תחושות האשם שיש לה: שברוב המשפחות הנורמליות אין הילד גדל אצל הורים האוהבים זה את זה. מאביתר נחסכה החוויה הקשה של היפרדות הורים במצב כזה, חוויה כואבת שמתנסה בה חגי, בנו של מישאל: “ילד שהוריו פירקו לו את משפחתו יושב בחול ומשסה את קרעי עולמו בנעל. הבטתי בו וחשבתי על אביתר שמראש נולד אל עולם חסר - - - ותהיתי אם להיות קרוע הוא הרע במיעוטו או להיות חסר” (140–139).

לפני שש שנים לא התפתתה להינשא בכל מחיר כדי להוליד ילד בזוגיות מאולצת. אז החליטה ללדת ילד כאם חד־הורית, כי לא מצאה בין הגברים שהכירה “את האחד”, גבר שאהבה תקשור ביניהם. במהלך שש השנים כאם חד־הורית לא חזרה לנסות למצוא גבר ראוי לנישואים, אלא בה “היתה האשה כבושה ונכנעה לאמא” (118). עכשיו מעוררת החרדה לעתידו של אביתר את הנשיות המדוכאת והרדומה שבתוכה.

סיפור־המעשה מסתבך כעת בהכרח בסתירה פנימית, כאשר הוא מתקדם ברומאן הזה להגשמת ההבטחה שגלומה בשם הנדיר שניתן לגיבורה - זוהרה, אף שהכותבת מציעה משמעות אחרת לשמה של הגיבורה: זו־הרה (146). זו שלא היתה לפני כשבע שנים, בעודה רווקה, אטרקטיבית מספיק בשביל הגברים, מוצאת את עצמה פתאום מחוזרת על־ידי שניים כאלה: אלכס ומישאל. שניהם אינם סוחרי־זרע מסוגו של ערן, אלא גברים בעלי נשמה. אלכס הוא איש החברה להגנת הטבע והוא מוציא את זוהרה לטיולים בנופים היפים. מישאל אמנם מתפרנס מתיכנות מחשבים, אך גם הוא בעצם כולו נשמה - אוהב טבע מושבע, שיתעלס עם זוהרה שוב ושוב על חוף הים. זוהרה יכולה כעת לבחור את הטוב מבין השניים.

בחירתה במישאל מקרבת את העלילה אל ההפי־אנד המיוחל. מקרבת - כי בינתיים ראוי לסחוט עד תום את האפשרויות הסיפוריות במצב החדש. זוהרה מרגישה פתאום שהתאהבותה במישאל מאיימת על האימהות וממוטטת את “כל ההצהרות הגדולות על האשה שתיכנע תמיד לאמא” (242). יחסיה המתהדקים עם מישאל אכן ממוטטים את מבצר האימהוּת שהקימה לפני שש שנים, כאשר ילדה את אביתר. כעת היא מהרהרת: “מי אמר שאפגע בו אם אתאהב במישהו?” (169). ההתלבטות הקשה של זוהרה מוכרעת רק כשהיא מוצאת נימוק אלטרואיסטי חדש לדילמה הזו: “אל תגזרי על הילד הזה להיות הטעם היחיד לחייך, זהו נטל לא הוגן. תאהבי גבר, תהיי נאהבת, והמעמסה תתחלק” (213). או במלים אחרות: היענותה לאהבת מישאל דווקא תועיל לאביתר, כי הנטל של אהבתה יתחלק בין שניהם. כך תרפה ממנו את האימהות החונקת שלה ובהגיעו לבגרות תציל אותו מטיפולים אצל פסיכולוגים.

הרומאן הטריוויאלי מתחבב בקלות על קוראיו בזכות ההתקדמות של עלילתו מדילמה אחת של הגיבורה לזו שלאחריה. באמצעות תחבולה זו הוא מזמין את אוהבי הז’אנר להשתתף בהתלבטויות הבלתי־פוסקות של הגיבורה ולשער את הפתרונות שכדאי לה לבחור בהם. הזמנה זו מעניקה להם הרגשה של חשיבות עצמית כמבינים את נפשה וכחכמים מספיק כדי להציע לה פתרונות למכשולים שבחייה. הרגשת המכורים לז’אנר התימאטי הזה ולמקבילותיו בטלנובלות הטלוויזיוניות משתפרת כאשר העלילה מממשת את הפתרונות שעלו גם במחשבתם כנכונים לדילמה שהתעוררה בחיי הגיבורה.

הרומאן הטריוויאלי מגיע אל יעדו כאשר הוא מנחית בשלום את הגיבורה בחוף מבטחים, כפיצוי על כל הכישלונות, הלבטים והסבל שהיו מנת חלקה עד כה. וכך אחרי בְּלוּתה אכן היתה לזוהרה עדנה. בעקבות רומאן קצר, אך מסעיר, עם מישאל, והתעלסויות חוזרות ביניהם על חוף ימה של תל־אביב, מתעברת זוהרה פעם נוספת, אך הפעם גם “בדרך הטבע” וגם מתוך אהבה. מישאל אמנם אינו נושא אותה לפי שעה לאשה, כי גבר עם נשמה כמו שלו טרם השלים את ההרפתקנות הטבועה בדמו, אך הוא איננו מתכחש להריונה ויום אחד ודאי ישוב אליה להשלים את התא המשפחתי שלה. בכך מגיעה להתרה המיוחלת גם מצוקתו של אביתר. הוא לא יהיה “בן־יוּחיד”. מקשר האהבה של אמו עם אביו של חגי הוא יזכה באח ביולוגי וגם באח מאומץ. ולמעשה גם במריו ובמילכה כסבא וכסבתא. וכך יהיה הפי־אנד לסיפורה של זוהרה: היא תזכה בבעל שאיננו אדם שיגרתי, ואביתר יזכה באב ויפסיק להיות ילד במשפחה חד־הורית.

הלקח שמשתמע מן ההצלחה הזו של זוהרה נרמז בשמו של הרומאן: “בשוכבי ובקומי, אשה”. הניסוח מבטא מסקנה גאה של זוהרה, שראוי להיות אשה בכל מצב. משום כך נוסח שם הרומאן דווקא בגוף ראשון וכדיבור שלה. ניסוח זה נשען על הפסוקים בספר דברים (ו'-7 וי"א-19), שבהם נאמר: “והיו הדברים האלה אשר אני מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך ודיברת בם בשיבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך”.

פסוקים אלה שולבו בתפילה הנודעת “שמע ישראל”, שיהודי אומר אותה פעמיים בכל יום, בתפילת שחרית ובתפילת ערבית, ואשר במרוצת הדורות נאמרה על־ידי יהודים שמתו על קידוש־השם. לשון הציווי שבפסוקים אלה מצטרפת לפתיחתה של התפילה המייחדת את אלוהים ותובעת אהבה כלפיו בכל הנסיבות. אי־אפשר שלא לתמוה על קישור פסוקים אלה לפמיניזם של זוהרה בשמו של הרומאן. זהו קישור צורם, כי הוא קורא להסב את האהבה מאלוהים אל זוהרה בזכות היותה אשה מיוחדת הראויה להיות מופת לנשים אחרות.


 

תוספים של חשיבות    🔗

אחרי עיגול כל הפינות בחייה של זוהרה ואחרי קשירת כל החוטים בסיום שכולו הצלחה, הבינה גם הסופרת שכתבה סיפור טריוויאלי ורדוד מדי. לכן ניסתה להוסיף לרזון של הסיפור תוספים שיעלו את משקלו. מירה מגן חסכה לנו את התוספים השכיחים: קמיטת מצח על המצב, הסכסוך וצחצוחי החרבות בפוליטיקה, וגם את התוסף שהפך לאחרונה לפופולרי מכולם: האיזכור של רצח רבין. אך לעומת זאת ריפדה את סיפור האימהות החד־הורית של זוהרה בפערים חברתיים שונים שקיימים בחברה הישראלית. באופן זה אנו נרמזים שבחירתה במישאל, הנעשית מאהבה, גוברת גם על הפער העדתי, שהרי זוהרה היא ילידת הקיבוץ הדתי, שכידוע מייסדיו הם יוצאי הציונות הדתית האשכנזית, ומישאל הוא בנם של מילכה ומריו, ששמם, שכונתם והווי־חייהם מעידים על היותם ממוצא מזרחי.

אין זה הניגוד החברתי היחיד שהעלילה מתקשטת בו. בין זוהרה לאחותה אודליה פעורה תהום פוליטית. אודליה מתגוררת עם משפחתה בשטחים, מכוניתה מעוטרת בסטיקר “חברון מאז ולתמיד” (15). היא משתייכת לגוש אמונים ובטוחה כי במהרה “יתייבש הבוץ של לבנון, והשלום הבטוח ייכון”. זוהרה, כך מצטייר מרמז בדבריה, אוחזת בהשקפה הפוליטית של השמאל, שכל עוד תהיינה ההתנחלויות במקומן, בשטחים הכבושים, לא ייכון שלום בין ישראל לשכנותיה. ועל כן היא שמחה שבנה, אביתר, מעוכב בגן־חובה שנה נוספת, כי “עוד שנה בארגז החול דוחה את הבוץ של לבנון בשנה” (17). אמנם רק בנגיעת מכחול קלה נוגעת העלילה בניגודים האלה, אך דווקא נגיעה מזדמנת כזו במחלוקות החיים הגדולות שלנו מעידה שאיזכורן בא רק לקשט את “העלילה מן החיים” ולהעניק נפח נוסף לרזון הבסיסי שלה.

התוסף העיקרי למטרה זו הוא הפיתוח הנרחב של רשמיה של זוהרה ממקום עבודתה בבית החולים, הנעשה כדי לעבות את סיפורה כאם חד־הורית במחשבות סמי־פילוסופיות על החיים ועל המוות. בעיקר בולטת השפעתו על זוהרה של החולה שמואל אוסטרוב, “שלא מבקש דבר, לא מאשים ולא מתרפס” (263). הוא מכונה בפי זוהרה “צדיק” בגלל אמונתו הבלתי־מעורערת באלוקים ובשל השלווה שבה הוא מקבל את הידיעה על מחלתו הממארת (113) ומתכונן לקראת מותו הקרב (190). הוא מעניק לזוהרה כוח להתפייס עם האמונה, שאותה נטשה לפני שנים (145). האם (158) והאחות (229) קיוו שיום אחד תחזור לחיק האמונה, ואכן שמואל אוסטרוב מביא אותה להתפייסות עם הדת. בליל־שבת היא מבקשת מאוסטרוב שיקדש למענה על היין (244). על בקשתה זו היא חוזרת גם באוזניו של מישאל (248), שעתיד להיות אבי הילד השני שלה.

בנוסף לאמונה באלוהים עורר בה מותו של אוסטרוב “הצדיק” גם את התשוקה למצות את החיים במלואם ולא להסתפק באימהות בלבד. ביום שנודע לזוהרה מפי חולה אחר, פישמן, שאוסטרוב נפטר, היא מבשרת לו על הריונה (281), כאילו מסוגלת הבשורה הזו לנחם את פישמן על מותו של החולה במיטה הסמוכה. זהו רעיון מוזר שנוסח גם במחשבתה של גיבורת הסיפור “והעננים נוסעים, נוסעים”, הכלול בקובץ “מגדלורים של יבשה” של יהודית קציר, “שכדי שאדם שהגיעה שעתו להיוולד יוולד, אדם שהגיעה שעתו למות חייב למות”. הקישור בין הרצון להגשים אימהות ולהעניק חיים ליצור אנושי חדש ובין כליונם של חולים השוכבים על ערש־דווי בבית־החולים, בין החיים שאוזלים לחיים שמתהווים (266), הוא קישור מלודרמטי, המנוצל לסחיטה אמוציונלית.

הרומאן מסתיים בשיחתה של זוהרה עם פישמן, חולה סוכרת ערירי, שכנראה גם הוא יסיים את חייו במחלקה שלה, שיחה שבה נכרכים פעם נוספת החיים עם המוות. כאמור, פישמן מבשר לה על מותו של אוסטרוב, ש“אלוהים לא שם לב אליו” (280), והיא, כדי לנחמו על אובדן אחיו לגורל, מבשרת לו על הריונה. תגובת פישמן היא מיידית. אף שמדובר בהריון נוסף של זוהרה מחוץ לנישואים, הוא מברך אותה בעיניים דומעות משמחה בברכת “מזל טוב” (281). אחרי רגע הוא מוסיף בהתפעלות כנה: “שתהיי בריאה, אחות זוהרה… איזה עולם זה”. אחרי שזוהרה נפרדת מפישמן היא מהרהרת על מורכבותם ומוזרותם של החיים: “מה אני יודעת איזה עולם זה? כל אחד ממציא לו משהו על העולם ומאמין בו. אוסטרוב הלך לטרקלין כי כאן זהו רק הפרוזדור. מישאל נוסע ליפן כי החיים הם בסך הכל אפיזודה. אביתר חושב שהעולם נהיה עכשיו הוגן יותר ממה שהוא היה קודם, ובבטן שלי מתחיל מישהו את מסעו אל הפרוזדור שלו. ואני?” (282). יקום הקורא שיתקשה להסכים עם המסקנה הרלטיבית של זוהרה על העולם הזה. על תהייתה ביחס לעצמה תקבל תשובה ממישאל. אחרי שסיפרה לו על פטירתו של אוסטרוב, הוא הגיב באומרו: “תעזבי את המתים, זורי, בואי נדבר על החיים” (283). והיא הניחה את ידו על הבטן שלה, שבה מתרקמים חייו של פרי אהבתם.

אינני מאלה שפוסלים רומאן טריוויאלי על הסף (ראה דיון על הז’אנר הזה, שכה משגשג כעת בסיפורת שלנו, בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית”, 1995), בתנאי שאין הוא מתיימר לעקוף רומאנים טובים ממנו ובתנאי שהכותב איננו מבזה את השפה ואיננו חוטא בעשיית מניפולציות מלודרמטיות (הלועגות לאינטליגנציה של הקורא) וסנטימנטליות (הסוחטות אותו רגשית). רומאן טריוויאלי טוב בסוגו יכול לפתח את אבחנותיו של קורא מתחיל ולהצעידו מהפשוט ומהיסודי אל הכתיבה האליטיסטית המורכבת והמתוחכמת. תקווה כזו אין לתלות ברומאן “בשוכבי ובקומי, אשה”, שמתיימר להיות מה שאיננו כלל וכלל. התכונה הבסיסית שלו היא של רומאן טריוויאלי ממוסחר מדי, רומאן המתמקד בנושא רלוונטי שקיימת התעניינות רחבה בו. הבעיה עם ספרות טריוויאלית כזו היא שהכל בה הוא דמוי ספרות, אף שהסיפור אינו ממריא ואין הוא מצליח להתרומם מעל גובה עיניו של הקורא.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!