רקע
יוסף אורן
"נשים מתוך קטלוג" - סביון ליברכט

הוצאת כתר, 2000, 206 עמ'.

תהליך מזורז של היחלשות עובר על כתיבתה של סביון ליברכט. נסמכת על אשראי שהוענק לה על־ידי הקוראים והביקורת בתחילת דרכה, היא משחררת לדפוס מזה כעשור קובצי סיפורים שרק סיפורים בודדים בכל אחד מהם ראויים להידפס. ספריה האחרונים מוכיחים שבלי זהירות וביקורת עצמית מסוגלת סופרת, שבעבר הציבה לכתיבתה תביעות איכות גבוהות, להדפיס כרכים בינוניים בזה אחר זה. למסקנה המצערת הזו יגיע כל קורא שיקרא ברציפות את שלושת ספריה האחרונים: “צריך סוף לסיפור אהבה” (1990), “איש ואשה ואיש” (1998), וכעת - “נשים מתוך קטלוג”.

לכאורה הכל נשאר כמקודם. נשים מוסיפות לכהן בסיפוריה כדמויות מרכזיות. עלילות סיפוריה ממשיכות לברר יחסי אמהות ובנות ויחסי גברים ונשים. ובכל קובץ משולב כמקודם לפחות סיפור אחד המטפל בנטל המעיק של השואה גם אחרי שנים רבות. גם השפה עדיין איכותית, והכתיבה בכללה ממשיכה להיות נקייה ואסתטית כמו בעבר. אך השינוי הוא פנימי. הכתיבה הפכה פחות מורכבת ופחות עמוקה. שלושת ספריה האחרונים מתאפיינים במיחזור דמויות וחומרים שהיא מזוהה עימם אצל הקוראים ובפיתוח עלילות פשוטות וריאליסטיות שלקוראים קל להתמצא בהן ולהזדהות בקלות עם המצוקות האנושיות שמטופלות בהן.

לא כך התייצבה סביון ליברכט בסיפורת הישראלית לפני כחמש־עשרה שנים. אחרי שיצא לאור קובץ סיפוריה הראשון “תפוחים מן המדבר” (1986), הדגשתי את ההשפעה המבורכת של עמליה כהנא־כרמון על כתיבתה, אך הוספתי שבהמשך התפתחותה יהיה עליה להשתחרר מהשפעה זו כדי לסלול לעצמה את דרכה העצמאית הן בנושאי הסיפורים והן בדרכי כתיבתם (ראה בספרי “קולות חדשים בסיפורת הישראלית”, 1997). קשה היה לשער שהכותבת, אשר התאמצה בקובץ הראשון להעפיל להישגיה של האֵם הרוחנית שלה, כה תתרחק ממנה בהמשך כתיבתה ותיפנה לכתיבה טריוויאלית וממוסחרת כפי שהשתקפה ברומאן “איש ואשה ואיש” (ראה בספרי “רבי־מכר ורבי־ערך בסיפורת הישראלית”, 2000) ובקובץ הנוכחי.

את הפסגות שאליהן שאפה עמליה כהנא־כרמון להעפיל ביצירתה היא הגדירה במסה הראשונה מסידרת המסות שפירסמה על סוגיית האשה־הסופרת. וכך איפיינה במסה “להיות אשה־סופרת” (1984) את ההצטיינות בכתיבת פרוזה: הדיון ב“יצירה גדולה” “לא מתייחס למספר הכרכים והעמודים, למשל כי אם לחזון למשקל של האמת שעל הכוונת לעומק החדירה ולכוח ההבעה היקף היצירתיות המקוריות ותוקף השיכנוע”. על-פי פירוט זה ניתן לומר שההיחלשות בכתיבה של סביון ליברכט היא תוצאה מנטישה כוללת של תורת מורתה. בסיפורי הקובץ החדש אין מתממשת אף לא אחת מהסגולות שפירטה עמליה כהנא כרמון כביטוי לשאיפת ההצטיינות של מספר בכתיבת פרוזה: חזון, אמת, עמקות, יצירתיות, מקוריות ועוצמת שכנוע. הסגולות האלה נזנחו בשביל מקדמי ההצלחה המסחרית - הטריוויאליות והקריאוּת.


 

הקונצפציה ומכשוליה    🔗

שני סיפורים קצרים-ארוכים (“הגבר של בריגיטה”, “אמא של ולנטינה” ונובלה אחת (“הילד של דיאנה”) לוקטו לקובץ כדי להוכיח את המובן מאליו, שכאשר אדם זר מצטרף למשפחה הוא מערער בה את השיגרה וחושף את חולשותיה. משום-מה העדיפה הכותבת להוכיח את הקונצפציה הזו באמצעות דמות זהה: אשה צעירה (בשני הסיפורים הראשונים הנשים הצעירות הן בנות עשרים וחמש ובסיפור השלישי היא נערה בת שש-עשרה) המצטרפת לבית של זוג ישראלי מבוגר (בשני הסיפורים הראשונים) או לבית של קשישה בודדה (בסיפור השלישי). הצעירות הנוכריות הגיעו לארץ ממדינות שונות: בריגיטה באה מהפיליפינים, דיאנה הגיעה מאירלנד וּוַלֶנטינה - מפולין. בריגיטה וולנטינה הגיעו לישראל כדי לעבוד ולחסוך כסף, אך דיאנה באה כדי לשהות בקיבוץ כמתנדבת. אף־על־פי־כן הציבה ליברכט כמוטו בפתח הכרך משפט של מאקס פריש, שמקורו לא זוהה: “הזמנו פועלים, והגיעו בני־אדם”.

לא די שאת דיאנה אי־אפשר להגדיר כעובדת מארץ זרה, כמו את שתי הצעירות האחרות, אלא שהמוטו מוכחש גם בהבטחה שהתנסחה בו - להציג לנו את “הפועלים” כ“בני־אדם”. עיצובן של שלוש הצעירות הזרות הוא כה סטריאוטיפי, עד שעצמיותן כבני־אדם איננה נחשפת כלל. אין להן ביוגרפיה, והן מתפקדות בעלילה כדמויות חסרות אישיות, ללא אופי וללא עולם נפשי משלהן.

יתר על כן: בשלושת הסיפורים נשענת הקונצפציה על נשים צעירות כדי לתבל את העלילה בתבלין החביב על הקוראים - התבלין המיני. למרבה המבוכה לא יכלו הסיפורים להפיק תועלת ממשית מהתבלין הסקסואלי בשל גילם של הגברים ובשל הנסיבות של מצבם (נכותו של הגבר בן השבעים ב“הגבר של בריגיטה” והיותו אדם לא צעיר ואב שכול זה מקרוב של הגבר ב“הילד של דיאנה”). לעומת זאת, השתלבותן של נשים צעירות אלה בבתיהם של ישראלים מבוגרים גררה את סביון ליברכט לפתח את הסיפורים בכיוון צפוי, שכל קורא מעלה בדעתו כתגובה אפשרית מצד נשים מזדקנות על מיפגש בין בעליהן ובין נשים צעירות: הן חושדות בנאמנות של הגברים שלהן. אפילו ניצולת השואה בסיפור “אמא של ולנטינה”, שכאלמנה קשישה אין לה בעל הניתן להחשדה, מגוייסת לפתרון הבנאלי הזה, וגם היא חושדת, כחברותיה בסיפורים הקודמים, שבנה, שלמה, מנהל קשר אהבים נסתר עם הפולנייה הצעירה והיפה שבאה לעבוד בביתה.

חשדות, עלבון וקנאה אינם רק רגשות צפויים בכיוון שבחרה הכותבת לתאר את המיפגש של בני המשפחה עם הדמות הנוכרית שהצטרפה אל הבית, אלא הם גם רגשות המסבכים את העלילה במלודרמטיות. מרגע שכותב מסתבך בחומרים מלודרמטיים, הוא מאבד את השליטה על יסודות מוגזמים נוספים שבאים לתמוך במלודרמה. כך נטפל הפער העדתי בין בני הזוג, פער שהיה רדום ארבעים שנה, לרגשות מהגוון המלודרמטי שמתעוררים אצל האשה למראה התלהבותו של בעלה מהפיליפינית בסיפור “הגבר של בריגיטה”. גלילה מייחסת למוצאו מעירק (50) של בעלה, אליהו, את התעוררות התשוקה המינית אצלו כלפי בריגיטה. רמז בלתי־מעודן זה, על הקשר בין השייכות לעדה מזרחית לחוסר־מעצורים מיניים, משתמע מהבלטת מוצאה של האשה ממשפחה אשכנזית שהיא מלח הארץ, משפחה רבת פעלים בקיבוץ ובמדינה (17), שאחד מבניה, הדוד שנשאר להתגורר בקיבוץ, היה מפקד נודע בצבא והיה “אגדה בחייו” (51). הקנאה באשה הצעירה מדרדרת את האשה המזדקנת להתנהגויות כעוּרות, לאנוכיות ולקטנוניות של מעבידה עירונית, ואף להחלטה לעזוב את הבית ולחזור אל משפחתה בקיבוץ. אף שתלמה היא עורכת דין ובעצמה אם לבת בוגרת, היא מודה שדאגת אביה למחסורה של בריגיטה מעוררת גם את קנאתה: “ולא בקלות נאלצתי להודות שהיא מאיימת לגזול ממני את הדבר היחידי שלא היה לי מעולם ספק בבעלותי עליו: מסירותו המוחלטת, המובנת מאליה, העיוורת, של אבא שלי” (37).

חשדות, עלבון וקנאה מפרנסים גם את המלודרמה בסיפור “הילד של דיאנה”. הלשון חושפת מהר יותר משאר רכיביו של הטקסט עד איזו רמה ליטראלית מסוגלת כתיבה טריוויאלית להידרדר. את היחסים, שעל־פי החשד שלה מתפתחים בין בעלה, דני, ובין דיאנה האירלנדית, מדמה שולמית לבניית קן־אוהבים כפי שנוהגות לעשות החסידות (113) והיונים (15). היא גם מדמה אותם מתואמים בעשייה “כשני קילוחי מזרקה” (113). השימוש המוגבר בסיפור באמצעי סוגסטיבי זה של הלשון, גם אם הדימויים שחוקים לגמרי, חושף את הקושי לכונן בו את הקונצפציה על השפעת החדירה של אשה זרה לשיגרת הזוגיות במשפחה, מבלי לצרף אליה רכיב מלודרמטי חדש. דיאנה נבחרה לפתור את הקושי על ידי הצבתה על סף-ביתם של שולמית ודני, הורים שכולים שטרם חלפה שנה מאז נהרג בנם בזמן שירותו הצבאי בגולן (141).

השכול הוא נושא הרבה יותר טעון בחברה הישראלית מנושא הפער העדתי, שהרי איננו דן בשוֹנוּת החברתית, אלא בהתמודדות החוצה עֵדוֹת עם אובדן בן המשפחה. המחברת עוקפת את המכשול על ידי הצבת השכול על הפלטפורמה הפמיניסטית. העלילה מתמקדת בשכול של שולמית, המוצג כעמוק יותר מזה של בעלה. מילדותו של איתן שכנה בשולמית חרדה, שאיתן הופקד בידיה לזמן מוגבל ובשלב מסויים יילקח ממנה (70). החרדה הזו הפכה אותה למצילת חיים מצטיינת במקצועה כמיילדת של תינוקות. ובעוד דני, שהיה פטור מחרדה זו, חוזר אל השיגרה בתום השבעה ומחדש את הפעילות בבית־האריזה עם הפועלים הערבים שלו (77), שוקעת שולמית באבֵלוּת ממושכת ומרחיקה מעליה מכרים ואפילו קרובים בטענה שאין היא רוצה “ביקורי רחמנות” (83), ובאופן מופגן היא מסרבת לטפל ביולדות הערביות כפי שנהגה בעבר (80–77, וכן: 87–86).

הבלטת השכול הנשי של האם באמצעות הניגוד לשכול הגברי של האב אינה מותירה סיכוי רב לדמותו של דני, שאמנם מעוצב בקווים כוללניים' ואינה מאפשרת לשולמית ולדני להתאחד בתגובתם כלפי דיאנה המגיעה אל ביתם ללדת בצל קורתם את בנו של איתן. הלבביות שבה מקדם דני את דיאנה מעוררת אצל שולמית חשד, שדני מגלה עניין גברי באהובתו של הבן: “זהו הרגע שבו חייהם נפרדים. דני מתחיל לו עכשיו את החיים השניים. גברים יכולים לעשות זאת בקלות - - - חייה שלה, חשבה ועיניה פקוחות בחושך אל הכר שלו, הגיעו אל סופם” (108).

המעידה המלודרמטית הקשה מכולן מתגלה בסיפור השלישי, “אמא של ולנטינה”, שבו מתאמצת המחברת לחבר בין השואה ובין הקונצפציה על השפעת החדירה של עובדת זרה על שיגרת החיים של מעבידיה. הסיפור מבקש מאיתנו לאמץ את ההנחה, שרק הופעתה של ולנטינה, עובדת צעירה מפולניה שנשכרה לעבוד בביתה של פולה, אשה אלמנה ומבוגרת, עוררה בה מחדש את הזיכרונות מתקופת השואה (185). קודם לכן, במשך חמישים וארבע השנים שחלפו מאז אירועי השואה ועד שראתה את תליון הצלב של ולנטינה מונח על המדף בביתה, “לא הופיעו ריחותיה וצבעיה של פולניה אפילו בחלומותיה” (153). שקיעתה של פולה בעבר היא מוחלטת, ואט־אט היא מפענחת קשר בין ולנטינה בת השש־עשרה שהובאה לעבוד בביתה ובין המשפחה שלה שנספתה בשואה לפני למעלה מיובל שנים (157). הפיענוח נשען על סיפור מפותל ועל שורה של אנלוגיות שסבירותן מפוקפקת, תוך רתימת חשדות עכשוויים ועלבונות נושנים להולדתם של רגשות קיצוניים וחסרי־היגיון אצל הניצולה הקשישה.


 

חוטי־עלילה זנוחים    🔗

בשלושת הסיפורים משקיעה סביון ליברכט מאמץ ניכר כדי להוכיח שחדירת אדם זר למסגרת חיים קיימת חושפת נקודות רופפות ביציבותה. בשקדנות היא פורמת את החיבורים שקודם לכן הידקו את בני המשפחה זה לזה. בסיפור “הגבר של בריגיטה” צופה גלילה בכאב כיצד ניצתת אצל בעלה, אליהו, התשוקה אל בריגיטה. כעת היא מגלה שנישואיהם היו “בעירה קצרה ושממה מתמשכת” (50), ו“מה שחיבר בין שני האנשים הזרים האלו היו הילדים שחילקו ביניהם כמו שלל, הגעגועים למקום שאינו עוד ביתם” (51). על שאלתה של הבת, תלמה, האם לא האהבה הוליכה את שניהם לנישואים, עונה גלילה: “היה סינוור - - - זה לא לקח יותר מכמה חודשים אחרי החתונה. אחר־כך היתה אכזבה” (50). הסיפור תובע מהקורא להניח, שבמשך ארבעים שנה הצליחה גלילה להעלים עובדה זו מילדיה, תלמה וחנן, ושום חשד לא עלה בלבם כאשר במשך שנים נמלטה מדי מספר חודשים אל חיק המשפחה בקיבוץ, כדי שיהיה לה מספיק כוח לחזור אל “הכלא המפואר שלה”, שאותו קיימה כדי להעניק לילדיה “בלט ונגינה ובגדים” (49).

אחרי גילויים אלה ממש מתבקש, שבהמשך תעסוק העלילה בעובדות שנחשפו ותציע פתרון לנישואים בין שני אנשים, “לא אחד טוב ואחד רע, ואחד אשם והשני צדיק”, שחיו יחד במשך ארבעים שנה אף שידעו שהם “לא מתאימים”, לא אוהבים ומרעילים את הילדים זה כנגד זה (49). אך ליברכט התעקשה להיצמד לקונצפציה ולכן פתרה את הסבך על ידי העברתה של בריגיטה אל בית אביה של חן, המזכירה במשרד של תלמה. הסיום הזה הזניח את יחסי הזרוּת שנחשפו בין גלילה ואליהו במהלך שהותה הקצרה של בריגיטה בביתם. אך כדי לצאת ידי חובה כלפי מצב הזרות שנחשף בין השניים, נקשר חוט העלילה הזה במהירות ובאופן גס בקטע מביך, המתאר את פגישת גלילה ואליהו בנוכחות ילדיהם הבוגרים, אחרי שבריגיטה הורחקה מביתם והועברה אל מעסיק אחר: “עקבנו אחר תנועותיהם במשחק־המחולות הזהיר ששיחקו. - - - הוא הזיז את מקלו, אות לרצונו לזוז, והיא הסתפקה בכך ופסעה עוד שלוש פסיעות, עד שעמדה מולו והם התחבקו. - - - הורי ניתקו. מה היה מאחורי החיבוק הזה שהיינו עדים לו? - - - מה המה בראשיהם ברגע הזה? האם חשבה על הקיבוצניק האלמן, ידיד נעוריה, אולי העדיפה להזדקן אתו? האם חשב הוא על בריגיטה? האם התגעגע למגע ידיה על גופו? ילדים יודעים על הוריהם פחות ממה שהם משערים” (61–60). אחרי תהיות אלה על אפשרויות שלא פותחו בעלילת הסיפור, נחתם הטיפול בזרות שנחשפה ביחסי ההורים בסיום המרושל הבא: “ובחודש שאחרי־כן, אחרי הזעזוע שטלטל אותם, חזרו חיי הורי לאיטם לשיגרה הקודמת” (61).

הזנחה דומה מתרחשת גם בפיתוח העלילה של הסיפור “הילד של דיאנה”. השליש הראשון של הסיפור מפתח את נושא השכול כדי להדגיש שהשכול חשף תהום בין שולמית ודני עוד בטרם נודע לשניהם על קיומה של דיאנה הנושאת ברחמה את בנו של בנם, איתן. העלילה מונה שורה של הבדלים ביניהם: אחרי “השבעה” חזר דני לעבוד עם פועלים ערבים בבית־האריזה (77), ואילו שולמית ניתקה את כל קשריה עם המשפחות הערביות שהכירה מילדות בחברת אביה (79) וסירבה לטפל ביולדות הערביות. דני מבדיל בין ערביי ישראל למחבלים שחדרו לגולן מעבר לגבול ורצחו את איתן, ואילו שולה מכלילה את כולם כרוצחיו של איתן (86). דני משתף אחרים באבלו, ואילו שולה דוחה מעליה את המנחמים (83). דני מצטרף לקבוצת התמיכה של ההורים השכולים, אך שולה מסרבת להשתתף יחד איתו במפגשים האלה (82).

עובדות אלו פועלות בכיוון מנוגד לקונצפציה של הקובץ, כי צירופה של דיאנה לעלילה איננו חושף את הפירוד שמותו של איתן יצר בין שולמית ודני, אלא רק העמיק את הפירוד שכבר התרחש קודם לכן. דני נאחז בשמחה בסיכוי שיהיה לו נכד מהריונה של דיאנה לאיתן (102), אך שולמית מגלה הסתייגות ומעלה ספקות אם העובר הוא מזרעו של איתן (97). ולכן עוד לפני שדיאנה מובאת אל ביתם, כבר פוסקת שולמית: “היום, ידעה, התפצלו דרכיהם של דני ושלה: משהו רע נפל בחייה, משהו טוב בחייו” (98). משום כך היא מפרשת את ההתרגשות שבה מקדם דני את בואה של דיאנה אל ביתם כנכונות מצידו לנטוש אותה: “התרגשותו הכבושה של דני, שאת מצבי־הרוח שלו הכירה כאילו ישבה בתוך גופו, וניסיונותיו להערים עליה, להסוות את התרגשותו, עוררו בה חשד שהפעם הוא נערך לקראת חוויה חדשה, פרטית וחשאית, שהוא מייחד לעצמו” (101). לכן היא מטיחה בדני: “אתה ממש מחכה לה” (102), כי היא בטוחה, שדני “נפל ברשתה (של דיאנה - י.א.) עוד לפני שראה אותה” (103).

החשד הזה גובר אצל שולמית בימים שדני משפץ את המחסן למגוריה של דיאנה: “נבוכה ונעלבת נזכרה בהתלהבות שסחפה אותו כל זמן ששיפץ את המחסן, ועכשיו שהאירלנדית כבר כאן, היא כבר מיותרת מאוד בין שניהם” (108). שולמית גם דוחה את ההסבר שבפי דני על מניעי מעשיו ומתייצבת בעירום מול הראי באמבטיה לבחון את נשיותה המזדקנת (111–110) כדי להתחזק בצידקת חשדה בשניים. החשד אינו מרפה ממנה גם אחרי שניאותה לקיים את ההיכרות עם דיאנה. וכך היא מפרשת את מאמציו של דני להעניק לדיאנה בחודש האחרון להריונה תנאים נוחים ככל האפשר: “הנה הם מתאהבים. במחסן הישן הם בונים להם בית, כמו זוג היונים שמדי שנה מרפד לו קן בתוך אדנית הקקטוסים בקומה השנייה” (115), “מקשטים את קן־האוהבים שלהם” (123).

כל ההשקעה הזו בטיפוח החשד של שולמית מתפוגגת בוקר אחד בבת־אחת אחרי ששולמית מבחינה שהאירלנדית בוכה, “וברגע אחד התחוורה לה אמת חדשה: האשה הפתיינית, שהכשילה את איתן והתכוונה להכשיל גם את דני, אינה אלא נערה שהושלכה מלונדונדרי שבאירלנד למושב קטן ליד נתניה, נושאת ברחמה ולד של איש מת, והיא בוכה עכשיו בקול רם מתוך פחד וייאוש” (127). מרגע זה מדיח הסיפור את דני מתוך העלילה, וגם שולמית משתנה לגמרי. אחרי שישים עמודים שבהם הצטיירה כעויינת־חושדת־מבולבלת־נואשת־אובדת היא מתגלה ברבע האחרון של הסיפור (143–126) כאשה שקולה בשיפוטה, נחרצת בדעתה ומאוזנת במעשיה.

העלילה אצה כעת אל ההתרה ההוליוודית של הסיבוך. שולמית פורשת את חסותה על דיאנה, משתתפת בהולדת הנכד שלה בחדר־הלידה ובלי שיתופו של דני גם מגבשת את הפתרון לעתידו של התינוק. הפתרון הוא כה מושלם (ראה להלן) שכדי להדגיש עובדה זו טורחת המספרת להעלות את כל הפתרונות האחרים שניתן היה להעלות על הדעת: שהבן הנשוי, עומרי, יאמץ ויגדל את בנו של איתן (133), שדיאנה תחליט להחזיק בתינוק ותיקח אותו אל משפחתה באירלנד (134), שהיא ודני יאמצו את התינוק ויהיו האפוטרופסים שלו (134) ושהתינוק ימות במהלך הלידה וכך תיפתר מאליה הבעייה של גידולו (135).

בדרך זו מצביעה העלילה לא רק על מקוריותו של הפתרון, שמצאה שולמית לנכד לשביעות רצונם של הכול, אלא גם מתחמקת משני חוטים שפותחו קודם והוזנחו במֵרוץ אל ההתרה המחוכמת הזו. הראשון: גורלה של דיאנה, שעל־פי המוטו הובטח לנו, שהעלילה תשיל מעליה את התואר המכליל־מנוכר של “המתנדבת”, והיא תיחשף לנו כ“בן־אדם”. ביחס אליה מסתפק הסיפור בהערה הבאה: “ואמו (של התינוק - י.א.) תקים עוד מעט את גופה החלול ותלך לה, ולכל מקום שתברח אליו, כל שארית חייה ירדוף אותה הרגע ההוא שבו היה תינוקה מונח על לבה וחבל הטבור עוד קושר ביניהם, לפני שנלקח ממנה אל חיים אחרים” (143). והשני: כיצד ייראו חייהם של שולמית ודני אחרי שנחשפו ביניהם הניגודים בעקבות הירצחו של איתן ובמהלך התקופה, שבה נודע להם על דיאנה ועל הנכד שצפוי להיוולד להם מזרעו של איתן? האם יאות דני להשלים עם הרחקתה המוחלטת של דיאנה, אֵם נכדו, מעולמו, באותה קלות שבה עשתה זאת שולמית? והאם הנכד יאחד את שניהם או יעמיק את התהום שהשכול פער ביניהם?


 

האפשרויות שהוחמצו    🔗

הזנחת הבעיה, שנחשפת במשפחה עקב הצטרפותה של העובדת הזרה, מתגלה גם בעלילת הסיפור השלישי “אמא של ולנטינה”, שבו אנו מתבקשים להאמין שבמשך חמישים וארבע שנים לא הציקו לפולה הזיכרונות מהשואה, ורק מראה תליון-הצלב של ולנטינה על מדף הזכוכית באמבטיה העלה אותם אל תודעתה (150). אחרי שהסכר נפרץ, טובעת פולה בזיכרונות, הם משתלטים עליה, ועד מהרה מזהה פולה את העובדת בת־השש עשרה שהגיעה לעבוד בביתה עם ולנטינה האחרת, שלפני למעלה מחמישים שנה צפתה באדישות, בשנאה ובשמחה לאיד באסון שניחת על משפחתה.

שורה של אנלוגיות מנסות לרמוז על ההקבלה בין שתי הוַלֶנטינות, כגון: השם הזהה שעובר מדור לדור במשפחות הנוצריות בפולין, שיר־הילדים שוַלנטינה זוכרת משנות ילדותה במשפחתה (160–159). פולה נרעשת מקווי דמיון נוספים שלהרגשתה קושרים בין העבר שלה ובין משפחתה של העובדת הפולנייה שהגיעה אל ביתה, כגון: שתיהן קיבלו מהאימהות שלהן טבעות כמתנות פרידה (156), אחיה של ולנטינה זקוק להשתלה דחופה של ריאה (150) וגם ברל, האח של פולה, שנרצח ביום הגירוש מהעיר בידי גרמני, היה חולה ריאה (156). על אלה נוספת העובדה שבגיל שש־עשרה “נעצרו חייה” של פולה על־ידי השואה (157), וגם נעוריה של ולנטינה נקטעו בגיל הזה, כשנשלחה על־ידי משפחתה לעבוד בישראל כדי להרוויח עבור אחיה את שכר הניתוח היקר (150).

אנלוגיות אלו מטפחות אצל הקורא את הציפייה, שהמשך הסיפור יעסוק בהשתלטות הזיכרונות מתקופת השואה על פולה, אך במקום זאת פונה העלילה לטפל בתשוקה נושנה של פולה “להיות אם לילדה” (179). עקב כך סובבת העלילה על צירה באמצע הסיפור בכיוון סותר לזה שהתגלגלה אליו קודם. תחילה הבליטה העלילה את התעוררות השנאה בפולה כלפי הפולנייה הצעירה כתוצאה מהיזכרותה בקורות משפחתה בשואה (197–196), אך בהמשך מתהפך היחס הראשון לתשוקה, שאין היא מצליחה לכבוש אותה לאמץ את ולנטינה לבת (186). תשוקה זו גוברת על הרמזים שהחשידו את ולנטינה הנוכחית בזיקה אל ולנטינה הקודמת, זו שבתקופת השואה ביטאה שנאה ושמחה לאיד לגורל המשפחה של פולה וגם על העובדות המוכחות שוַלנטינה נוהגת לשקר וגם מעורבת בגניבות מהבית. ההתפתחות הסותרת הזו ביחסה של פולה כלפי ולנטינה תובעת מאיתנו להאמין, שבסיפוק תשוקתה הישנה לבת, על ידי אימוץ הצעירה שהגיעה לעבוד בביתה, מצליחה פולה להשכיח את הזיכרונות שהתעוררו בה אחרי חמישים וארבע שנות הדחקה על תקופת השואה בחייה ובחיי משפחתה. ואלמלא הוכיחו לה חברתה פרידל, בנה שלמה וּולנטינה עצמה, שהאימוץ הוא בלתי-אפשרי, ייתכן שהיה נמנע האסון שבאמצעותו ביטאה פולה את אכזבתה מדחיית בקשתה לאמץ את ולנטינה לבת.

הצמידות המאולצת לסיים באופן כלשהו את ההתרחשות מן ההווה, את פרשת הצטרפותה של נוכרייה למשפחה בישראל, גרמה בשלושת הסיפורים להזנחת העיקר: להתמודדות עם הבקיעים שנחשפו בחיי הגיבורים אחרי שנים רבות של תרדמה והדחקה. סביון ליברכט פשוט העדיפה לטוות את הטפל והפָּתיר במקום להקדיש את תשומת־הלב לעיקר, שאין לו פתרונות פשוטים. אלא שגם ההיצמדות אל חדירתה של עובדת זרה לבית של ישראלים, לא טופלה בעלילה בעמקות מספקת. כתוצאה מכבילתם של הסיפורים לקונצפציה, שחדירת עובדת זרה לחייה של משפחה צריכה לערער את השיגרה שהתקיימה בה במשך שנים, הוחמצו אפשרויות אחרות, מעניינות יותר ומחכימות יותר, שניתן היה לפתח מסיטואציה כזו. כגון: העשרה הדדית כתוצאה ממפגש בין אנשים שחיו, עד שנפגשו, בתרבויות שונות (הכיוון החברתי־ תרבותי), היפתחות צוהר אצל יוצאי העולמות המנוגדים לפגוש את עצמיותם בהשפעת ההתעמתות עם השונֶה (הכיוון הפסיכולוגי), או: גילוי המכנה האנושי המשותף כתוצאה מההיכרות הנוצרת בין בני־אנוש, שהעריכו בהתחלה שהם כה שונים זה מזה (הכיוון הפילוסופי־קיומי). מובן מאליו, שכדי לפנות אל אפשרויות פחות שיגרתיות מהאפשרות שהכותבת בחרה בה, צריך להפעיל דמיון־יוצר חיוני יותר מזה שהפעילה סביון ליברכט בסיפורים אלה, שהורתם בקונצפציה כה שחוקה בספרות - השפעת החדירה של אדם זר על יציבותה של משפחה.


 

עיבוד מופרז    🔗

עלילה מלודרמטית מקשה ביותר על כותב בהגיעו לסיומה. כל סיום שיוצע לה יצטייר כנפילה בהשוואה לנסיקות שהציעה העלילה קודם לכן. הכותבת אכן הוכיחה עובדה ידועה זו בסיומים שהמציאה לסיפוריה. למעשה מיצתה את היותר בולטים מהסיומים שנצברו בתולדות הספרות לסיפור המלודרמטי.

לסיפור “הגבר של בריגיטה” בחרה סביון ליברכט את ההתרה הקומית. אחרי שבריגיטה הורחקה מהבית, ביקש אביה של המספרת (זוכרים: יליד עירק) לבקר אותה במקום העבודה החדש שאליו הועברה. מי שציפה למיפגש פרידה מרגש בין השניים, יתאכזב קשות. הוא חזר מרוצה מהביקור אחרי שהתברר לו, שאחריו מטפלת בריגיטה בגבר זקן וחולה ממנו שבנוסף לכך הוא אשכנזי ומכוער.

לסיפור “הילד של דיאנה” הדביקה המחברת את הסיום המרפא־מנחם. הסיפור מסתיים בהפי־אנד ההוליוודי הכוזב, שלמענו שולבו בעלילה דמויותיהם של שני צעירים, יעל ואמיר, חבריו של הבן ששכלו שולמית ודני. כך מתאפשרת ההתרה המנחמת: חבריו של הבן יינשאו, יאמצו את התינוק שילדה דיאנה מזרעו של איתן ויגדלוהו כהורים לכל דבר במחסן שהוסב לדירה, שההורים השכולים העמידו לרשות הזוג כדי שהנכד יגדל בקירבתם. לתינוק, שהתייתם מאביו עוד לפני שנולד ושאמו נטשה אותו אחרי לידתו, יהיו אם ואב וגם סבתא וסבא. למען “הפוליטיקל קורקט” מצורפת לפתרון המתקתק הזה גם ההתפייסות של שולמית עם היולדות הערביות (140).

הסיפור “אמא של ולנטינה” מסתיים בהתרה הטראגית, שהוא הסיום השלישי שניתן לסיים בו עלילה מלודרמטית. כדי שלא אחשד בכוונות מרושעות וברצון לקפח את פרנסתה של הכותבת, אמנע מלחשוף את פרטיו של הסיום המופרך הזה.

כדי לסייע להתרות שנבחרו לסיפורים להתקבל על הדעת, שילבה ליברכט בכל סיפור דמות, שעליה הוטל תפקיד קבוע: לדובב את הגיבורה במהלך שיחה ולשמוע את תשובותיה על הטיעונים ההגיוניים כלפי המצב שהתגלע במשפחה. תפקיד זה נועד לבת, תלמה, בסיפור הראשון, לאחותו של דני, אורנה, בסיפור השני, ולחברה של פולה, פרידל, בסיפור השלישי. הדמות המספרת והדמות המדוּבבת מפרשות ומסבירות את העלילה, את מניעי הגיבורה ושופטות את מעשיה, ועל־ידי כך אינן מאפשרות לקורא לעשות זאת בכוחות עצמו. עיבוד מוגזם כזה של העלילה אינו מותיר פערים להשלמה על־ידי הקורא וגם חושף את חוסר התיחכום של הכתיבה: הכל הועלה אל הרובד הגלוי של הסיפור, נלעס עד תום והותיר לקורא רק תפקיד מוגבל במהלך הקריאה - להתפטם בהסבריו ובשיפוטיו של הכותב.

הכללתם של שלושה סיפורים כאלה בקובץ אחד חושפת את רכיבי המירשם שעל־פיו נכתבו:

1) קונצפציה המניחה שהצטרפות אדם זר למשפחה תערער בה את השיגרה ותחשוף מתחים שטואטאו מתחת לשטיח במשך שנים ארוכות.

2) תופעה שכיחה בממשות הישראלית למימוש הקונצפציה: העסקתן של עובדות זרות בהרבה משפחות ישראליות, בעיקר כדי לטפל בקשישים.

3) דילמה שהודחקה במשפחה במשך שנים כדי שזו תיחשף בהשפעת הצטרפות העובדת הזרה אל הבית: הזרות בין גלילה ואליהו בסיפור הראשון, ההבדלים בין שולה ודני בסיפור השני והבדידות של פולה בסיפור השלישי.

4) בעיה מהרמה הלאומית שתתמוך בדילמה המשפחתית הטריוויאלית: פער עדתי בסיפור הראשון, השכול בסיפור השני והשואה בסיפור השלישי.

5) תבלין ארוטי להשבחת העלילה, שגיבוריה הם גברים ונשים בגיל מתקדם. הנשים הצעירות מספקות קמצוץ מהתבלין הזה.

6) אירועים המסוגלים להתסיס סיפור־מעשה דל־אירועים. בכל סיפור נרקמים חשדות סביב הנשים הנוכריות: שקרים, תככים, גניבות, פיתוי ארוטי, כוונות לסחוט כספים. חשדות אלו פוקעים אחרי שמילאו את תפקידם המקומי בהתססת סיפור־המעשה.

7) דמות מדובבת שמשמיעה באוזני הגיבורה את קול ההיגיון ומאפשרת לגיבורת הסיפור לפרש את מניעי מעשיה.

8) מספֵּר ידידותי במיוחד, הנוטה להסביר, לפרש ולהגדיר את האירועים הדלים בסיפור־המעשה. עליו מוטל לעבות את הרזון של הסיפור ולהציע מורכבות לפשוטם של האירועים הללו.

9) שפה המשובצת בכמות מספקת של דימויים כדי להעניק לטקסט ציפוי של עושר לשוני וליצור רושם של איכות ספרותית.

10) סיום סגור שפותר את הסיבוך בהתרה בלתי־צפויה. ואם בסיפור הראשון, התפשרות גלילה ואליהו להמשיך בנישואים ללא־אהבה ביניהם איננה מספיק מרשימה, מוסיפים כבונוס את צהלתו של אליהו, כשהוא נוכח שבריגיטה הועברה לעבוד אצל מעסיק חסר־אונים, אשכנזי ומכוער. בסיפור השני מפורטים ארבעה פתרונות אחרים כדי להבליט את מקוריותו של הפתרון שנבחר כדי לסיים את העלילה. בסיפור השלישי פשוט נשלף פתרון בלתי־סביר והונחת בהפתעה על הקורא.

בעזרת מירשם כזה אכן אפשר לכתוב אין־ספור סיפורים נוספים ולהוסיף לקטלוג נשים נוספות על השלוש, שסיפוריהן נכללו בקובץ הנוכחי. רק מיגבלה אחת לא תיעלם מהסיפורים שיבושלו באמצעות המירשם הזה: המיגבלה של הפשטנות, הבינוניות והשיעמום.

ההיחלשות שאני מצביע עליה בכתיבתה של סביון ליברכט היא תוצאה של התגברות היסוד המימטי בסיפוריה. סיפוריה מעתיקים כמעט ביחס של אחד לאחד דמויות, מצבים וקונפליקטים מהממשות - המירשם הנושן של הכתיבה הטריוויאלית.

כתיבה כזו מניבה עלילות ריאליסטיות פשטניות וצפויות “מן החיים”. כתיבה כזו היא תוצאה של אחת מהאפשרויות הבאות: האפשרות הטראגית - התרוקנות מאגר הניסיון העצמי אצל “המספר” והתמעטות החומרים שמהם הוא מסוגל לצרף את עלילות סיפוריו. האפשרות האירונית - עצלות שהשתלטה על “המספר”, המונעת ממנו להפעיל את הדמיון ואת המחשבה כדי להניב תוצאה מקורית ומעמיקה בסיפוריו. והאפשרות הפאתטית - התפתות לכתוב על־פי מירשם שהכותב מקווה שהנאמנות לו תבטיח תפוצה מסחרית גדולה לספרו וכניסה בטוחה לרשימת רבי־המכר. חלחלה אוחזת בי למחשבה שאולי כל שלוש הסיבות חברו כעת בכתיבתה של סביון ליברכט, אם גם ספריה הבאים יהיו ברמת שני ספריה האחרונים: הרומאן “איש ואשה ואיש” והקובץ “נשים מתוך קטלוג”.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!