רקע
דב סדן
שיבת־משנה – על אנדה עמיר

 

מאמר א: ממה שהיה    🔗


זו לי הפעם השלישית שנקראתי אל תחת צל קורת הבית הרם הזה, בית נשיא המדינה, לשם זימון עם ראשי הפיונר ווּמן, לזכרו של חיים גרינברג, לרגל סדר מתן הפרס על שמו, ואני מודה גם על הכבוד שנחלק לי, גם על העונג הכרוך בו. כי אמנם עונג הוא לי להיות במזכירי שמו של חיים גרינברג, שכלל פעליו צרורים בו אף כמה מעשים, שאני חייב להחזיק לו טובה עליהם, וזכורים שנַים מהם. ראשית, היה במקוממי הקתדרה לספרות יידיש ולשונה באוניברסיטה העברית בירושלים, והניע את הנציאָנאלער־ארבעטער־פארבאנד להיות ראש המסייעים לה, ויותר משנחשב אותו סיוע, שהיה עד־ארגיעה, נחשבה הסמכות שהוא נתן לענין הזה, שזכיתי לשרתו במשך עשרים שנה. אחרית, היה במעוררי מעשה־הכינוס של מיטב ספרות יידיש למען קהל העברים, מטעם מוסד ביאליק, שאף אותו זכיתי לשרת במשך עשרים שנה. והצד השוה שבשני המעשים הוא החפץ למתוח גשר בין ישראל סבא וישראל סברא – כהגדרתו השנונה של חיים גרינברג בנאומו בחגיגה שלפני פתיחת הקתדרה ההיא ושהיתה תמיד לעיני. מחמת האוקינוס ומרחקו לא התראינו פנים זולת פעם אחת בלבד, וגם בה נצטמצמה, לכרחנו, שיחתנו היחידה כדי שלוש דקות, אך מחמת הרוח וקירבתו היו בינינו כמה פגישות שבנפש ובמחשבה, ואחת מהן אזכיר עתה, מהיות לה זיקת־מה לשעה הזאת – כאשר פירסמתי את מאמרי “בת־מצוה”, שבו הרמזתי על הקושיה שהקשיתי, כמשפטי, על קברניטיה של דת ישראל, הכיצד אין בהם בינה בעתים לראות בתמורה המופלאה שנפלה בבית יעקב, אלה הנשים, שנטלו להן, בשני־דור אחרונות, כל מיני סגולה וכשרון, והן משוררות ומלומדות וחוקרות ודַבּרות, ואין אומנות ועשיה, שלא נצטיינו בה; ואך ספירת הדת להלכותיה אינה יודעת על כך ונוהגת בהן, כדרך שנהגה בימי ההסגר והצמצום, משתעשעת בגזירת מלך ולא מלכה וכדומה; כאילו אפשר עתה לאורך־ימים לקיים דת, שמחציתה האחת של האומה, אלה הגברים, הם בה, במובלט, ראש ומרכז, ומחציתה האחרת של האומה, אלה הנשים, הן בה, במובלע, מִשנה ושוליִם. וַדאי היה לי, כי קושיָתי זו, שהקשיתי מעל דפי קונטרס של קרן־זוית תשתקע ותשתכח, בא חיים גרינברג וכללה באסופתו על הדת והמדינה. והוא גם היה ענין שיחתנו האחת, שבה נמצאנו מקשים כאותה קושיה, ולא בלבד לטובת נשי ישראל, אלא בעיקר לטובת דת ישראל, שאם אמנם חפצת־חיים היא, כיכלתה הגנוזה, היא חייבת בתמורה, כגודל התמורה שחלה משכבר בחיים.


ב

ואף עונג הוא לי לברך את כלות הפרס על שמו של חיים גרינברג, וכשם ששמחתי בזימוני הראשון פה לברך את הסופרת הלוחמת רחל פייגנברג־אמרי, אשר כסופרת כפולת־לשון היא כביכול כאם כל רחל בספרות – רחל בלובשטיין, רחל כצנלסון, רחל בוימווֹל, רחל קורן, רחל אוירבך, רחל פישמן; כך שמחתי, בזימוני השני פה, לברך את המשוררת הנאצלה יוכבד בת־מרים, וכך אני שמח עתה, בזימוני השלישי פה, לברך אחת מבנות רחל ובנות מרים – כהגדרתו של ח. נ. ביאליק – ידידת־נעורי, המשוררת הנלבבה, אנדה פינקרפלד־עמיר. ולא הקדמתי את ענין ידידות־הנעורים לענין השירה, אלא משום שהם, נעורינו, הם המפתח לשירת בני דורנו ובנותיו. הכוונה לדור־היהודים הצעיר בגלילות הורתנו וגידולנו, בשלהי מלכות בית האבסבורג, במיצר ארץ־כתרה, גליציה. הלא הם הבנים והבנות שילדותם עברה עליהם בשלוָה, ולא שיערו כי שלוַת־רמיה היא, עד שפרצה לתוכה סערת המלחמה, וחלקם נכלא בחרצובות הכיבוש והתעללויותיו, וחלקם נעקר לערי־מפלט, מופקר למחסור ולרעב, אך נפשם עמדה בטהרתה ומתוכה נתעוררו לעשות חשבונם, שנמזגו בו אמת ותמימות, ופריוֹ התלכדותם בחבורת־הנוער, שנקראה תחילה “השומר”, שעיקרה אגודת־צופים, שמשאת־נפשם העמומה דמות השומר בארצנו, כפי שנצטייר להם מעל דפי ספר “יזכור”, ולימים, לרגל איחודה עם אגודת התלמידים להשתלמות עצמם “צעירי ציון”, הוסב שמה “השומר הצעיר”. כל הבודק בטיבו של חשבון־הנפש, מעשה הנערים והנערות ההם, רואה, כי כמותו כאותה תמר, שאין בה עיקומים ואין בה סיקוסים, ונתקיימה בו מחציתו האחת של הכתוב: האלוהים עשה את האדם ישר, ונדחתה מחציתו האחרת: והמה ביקשו חשבונות רבים, אלה החשבונות הרבים שהשׂתרגו לימים עד מחנק. אכן, החשבון האחד והישר היה פשוט בתכלית הפשטות: הציונות אומרת, כי העם חייב בשיבה לארצו מקדם וללשונו מקדם – הבה נקום ונשוב אל זו ואל זו. ואמנם, קמנו ושבנו אל זו ואל זו, וכל שיבדוק לא שגרת שפתינו אלא רגשת לבּנו לא יוכל להעלות מקרבנו הודיה באמִתה של כל ציונות אחרת.


ג

וכפל־השיבה לא היה קל, וביותר לאלה בינינו, שסביבתם ואוירתה ניכּרוּם לקניני עמם ואָרחותיו, והם שקדו לקנותם באמונה עזה ותמה ובהתלהבות עזה ותמה ממנה. גם מעמד הנער היה קשה מעמד הנערה לא כל־שכן. הנער, ביחוד אם בן־עיירה היה, הרי לפני שבא לגימנסיה הפולנית, למד בחדר – חומש, קצת גמרא; ואילו הנערה לא ידעה כל אלה, והדברים, הצריכים קנין, היו לה כלוח החלק. ואם בת־העיירה, שידעה לשון־יהודים כך, בת־הכרך, שלא ידעתה והיתה כחטיבה של גיות, על אחת כמה וכמה. אזכור, כי בכנסיה השלישית של “השומר הצעיר”, שהתכנסה לפני חמישים שנה ושנה בלבוב, והיא פתח העליה הגדולה של חבריו וחברותיו, ואַנדה בכללם ובראשם, לא נטלה כל נערה את רשות־הדיבור, כביכול חזרה עוית הגזירה של אשה מחרישה בכנסיה, תרתי משמע, ובאה נערה יחידה ונמרצת, מלכה לייבוביץ, ד' ינקום דמה, לתקן את העיוות, – כדי כך הגיעו החששה והרהיה. ומה תימה, כי גם לאחר העליה לא נמצא העוז להרחיב את העברית שבדיבור אל הכתב וחליפת־המכתבים בין חברינו שכבר עלו לארצנו ובינינו שלא עלינו עדיין היתה, עוד שעה ארוכה למדי, בלשון הפולנית. ומה תימה, כי גם כלי־המבטא שלנו, באותה שעה ארוכה, כך, ואף נסיוני הביטוי כך. והלכך מי שהיה בקרבנו או סביבינו, וניסה כוחו בדבר־שירה, נזקק לאותה לשון־נכר – דולק הורוויץ ושימק ווֹלף, קוּבה רוט ויאשק טיגר, הרמן אדלר (חנן נשר), ואף אני עבדכם. אך אלה היו שירים בודדים ורוּבם אף לא נדפסו ברבים, מה שאין כן שיריה של אנדה פינקרפלד, שנדפסו, כבר לאחר עלייתה, בקובץ Pieśni Życia (שירי־החיים). לענין המלים: כבר לאחר עלייתה – שאלו־נא מפי עורכי “קהיליתנו”, כמה דברים כנסו, שכתיבתם היתה בלשון לועז.

זכור אזכור את אנדה, בבואה למערכת “דבר”, והיא בעודה ברחוב יבנה, והיא, יפה וחיננית, וצעדיה כרוננים, ובידה שיר עברי שהגישתו לעורך, זלמן רובשוב – הוא כבוד נשיאנו עתה – כמי ששׂרתה עם שׂר הנכר ותוכל לו. מאז יצאו ימים רבים ולשונה נתעשרה בכמה וכמה חינות, אבל תכונת־היסוד שבה, אף כי נתגוונה הרבה, בעינה עומדת – תכונת התמר שאין בה עיקומים וסיקוסים, תכונת האדם שהאלוהים עשה אותו ישר, והוא אינו מבקש להיות אלא כפי שעשאוֹ בוראו. היא אמנם נסיבה לנסיוני הפסיחה או השמיטה על שירתה ושירת שכמותה, באוירת הפתלתולת של העיקומים והסיקוסים, שפשטו בדור, ובהמולה של החשבונות הרבים, מהם אמִתיים כאמִתוֹ של הגורל וגזירתו; מהם כוזבים, ככזב של החיקוי המעמיד פנים של גורל וגזירתו, אך מה שהיום אינו רואה או מתעלם הימנו, המחר חוזר ומגלה. ודומה, כי בדברים אלה לא גיליתי לה את שאינו ידוע לה – ואדרבה, מי שקרא שיריה על הציור והמוסיקה בני־האָפנה, משער כי אף דעתה על השירה בת־האָפנה כך, ואפשר היא אומרת מה שהקדים ואמר יעקב פיכמן: “רבים דיברו סרה בי, כי אינני / שלם עם החדש וכי עטי / תאום־הקו איננו עוד לרוח זמננו העקום”. אבל לא לעולם עוֹקם ולא לעולם אָפנת הקונפורמיזם המתוחכם, כי חליפה היא ברוח וחליפה היא בטעם, ואפשר ששעתה קרובה מכפי הנדמה.


ד

רבקה גורפיין שקדמתני, השכילה להעמיד עיקר שירתה של אנדה על ספירת האהבה והאושר, ואם מותר להיעזר בנוסחה סוקרטית, הרי הספירה הזאת מבקשת להתפשט על מספר־אנשים מרובה, ככל היותר, להיות אותה אהבה ואָשרה מנת־חלקם גם הם. ולפי שפסגת־אָשרם של אנדה ובני־דורה היא השיבה לארצנו ולשוננו, לא ייפלא כי אנו מבקשים לראותו נחלת בני־ישראל רבים, נחלת כל־כולם. אזכור כי ימים רבים אחרי עלייתי, הייתי מהלך בעקבי עולים חדשים – הם ניכרים היו בבגדיהם שנקמטו בקראנטינה – ואורב לכל מִפנה ותנועה שלהם, כביכול חוזר וטועם ראשית שכרונה של השיבה לאמִתה. אך אנדה הגדילה לעשות – הרגשת אושר זו וחפץ הענקתו לשכמותה היא פשר פעולתה לסופרים שבויי־לעז ופשר עזרתה להשתרשותם בינינו. היא לא שכחה לבטיה ומבינה לבטיהם, ואם ברשות־הרבים ידועה עשייתה, ביחוד בשנים האחרונות, הרי אנו ידענוה משכבר, למראשית העליה הגרמנית הגדולה עד עתה, וכן אוכל גם אני להעיד על שעוררתני לעשות לכמה וכמה סופרים שהם עתה מידידי הקרובים – החל בלודויג שוורין וכלה במַנפרד וינקלר – ואין עדותי בת־יחידה. ועוד זאת, מתוך שחזתה מבשרה, היא רואה לנפשם ומבינה אף דיבוקם בלשון־נכר, שהיתה לשונה, ולהכרת־טובתם לה.

ולענין ההבנה הזאת אסיים במה שפתחתי, בזכרו של חיים גרינברג – כמוני כאחרים ממוקיריו תרעומת היתה בלבנו על צוָאתו, שביקש כי יזמרו עם קבורתו פרק תהילים בלשון־מקורו ושירו של לרמונטוב “בדד אצא” בלשון־מקורו, שאמרנו: תיאטרליות בחיים – אפשר שתהא סבירה, אבל תיאטרליות במיתה – אי אפשר שתהא סבירה. אולם לשם הבנת־מעט שבתי וראיתי, כי אותו שיר של לרמונטוב נתפשט ברחוב־היהודים כדי כך, שאתה מוצא זמרתו בפי בחורי־ישיבה ברומן של סמולנסקין, כשם שאתה מוצא חיבתו בספר־זכרונתיו של רב ליטאי, וכך אתה מוצא, על־פי מנגינתו, המנון שהיינריך (אליקים) לֶוֶה כתבוֹ בשביל אגודת הסטודנטים היהודיים־הלאומיים בברלין, ופירסמוֹ בקובץ של חובבי־ציון, ואין צריך לומר כי היו כמה וכמה נסיונות להביא את השיר בברית לשוננו; הלכך אפשר שייעשה בחינת שם־דבר לחיבת לשון־נכר ושירתה, וראוי ליתן היכר־מה לחיבתה.

ולהבדיל בין החיים והחיים – אנדה, השיור של אותה חיבה כפולה שבה עומד לה לעשות לאחינו, שנשבו ללשון לא־לנו ודברו בה, ולעוררם ולסייעם, ברוב מסירות ואורך־רוח, לתשובה לעמם, מולדתו ולשונו. ואף היא תהילתה.


[ט“ו אדר תשל”א]


 

מאמר ב: אשה והיא משוררת    🔗


בבואי, לפני שנה ומעלה, לדבר בה, באַנדה עמיר, בטקס הפרס על שם חיים גרינברג, שנחלק לה בבית נשיא המדינה. המשלתי על שירתה משל־התמר, שאין בה עיקומים וסיקוסים ומשל־האדם שהאלוהים עשה אותו ישר והוא אינו מבקש להיות אלא כפי שעשאוֹ בוראו, וניסיתי לבאר את מנהג־הפסיחה על שירתה ושמיטתה מתוך אוירת הפתלתולת שפשטה בדור, ואף העיזותי לרמוז על מפנה הערכה שסופו שיבוא. באמרי זאת לא שיערתי, כי אך כתום שנה תתעורר חוקרת־ספרות צעירה, נורית גוברין, ותבוא לפני קהל ועדה, שנתכנסו במועדון “מילוא” בתל־אביב לחוג את יובל שבעים של המשוררת, והיא תנסה, וברוב הצלחה, בהערכה חדשה של שירתה.

אולם בדבריה, שקדמו לדברי, ראתה להעיר על המנהג הרוֹוח להבליט את ענין האשה על יִחודה ומיוחדותה והוא מנהג, שהוא לדעתה עתה למוֹתר, שכן פעילותה העֵרה של האשה בכל שדות־החיים, ושדה־היצירה בכללם, הוא חזון נפרץ ושוב אינו זקוק להטעמה מיוחדת.


ב

אולם על אף ההערה הזאת ראיתי בדברי לקיים את מנהג ההבלטה הזאת בתוך סברה, כי אין בעלת הנס מַכּרת בנִסה. לשם כך ביקשתי את קהל שומעי שירשוני להחזיר את עצמי לשיחה אחת מלפני שלושים וארבע שנים, והיא שיחה עם אשר ברש, בסמוך לצאת האנתולוגיה שלו “מבחר השירה העברית החדשה”, שענינה מיטב הליריקה העברית, למן רמח“ל עד אותה שנה – אורך הבחירה מאתים שנה ומנין הנבחרים מאה עשרים וחמישה. והנה בכלל המנין הזה מספר המשוררים רב – מאה ותשעה־עשר; ואילו מספר המשוררות אך מעט – שש בסך הכל; לפי מערך הגילים וסדרם: אחת ילידת המאה הי”ח – רחל מורפורגו; שלוש ילידות המאה הי"ט – אלישבע, רחל, אסתר ראב; שתים ילידות המאה הזאת – יוכבד בת־מרים, אנדה פינקרפלד (עמיר). כשאמרתי לו לאשר ברש, מה קשה הרגשת הדיספרופורציה הזאת, ואולי בכל־זאת ניתן לתקנה משהו, השיב, כי תחילה ביקש להוסיף עוד צמד משוררות, שניסה כוחו בשיר – אבל האחת לא כתבה אלא שיר אחד בלבד, והאחרת הצריכה רחמים גדולים כים, שאילו נהג בה היה מבטל בחינת חוקת תביעה, אם לא שוה הרי דומה, לאיש ואשה, מה גם שביטולה היה מעלה את מספר המשוררות, לכל המופלג, כדי מנין, אבל לא היה בו כדי לשנות את המציאות ההיסטורית של הספרות העברית ולשונה, שעד תקופתנו ובתוכה נתקיים בה ביצירתה כדבר הקוהלת: ואשה בכל אלה לא מצאתי.

בהמשך דבריו נתחלפה לו, לאשר ברש, הנעימה של כובד־ראש בנעימה של קלות־ראש, לאמור: ואילו הוספתי אותו צמד והיה המנין הכולל מאה עשרים ושבעה, ונשמרתי מפניו ולא בלבד משום מספר מדינותיו של אותו מלך טיפש אלא בעיקר משום מספר ימי שני חייה של שרה אמנו, שהיתה אמנם נהנית מכך, כי בין צאצאיה בדורות האחרונים מרובים כל־כך היוצאים בשיר, אך כשם שהיתה ודאי שמחה במנין המרובה של הנכדים שבהם היתה אולי מצֵרה במנין המועט של הנכדות שבהם, ומה מידה היא לגרום צער לסבתא. ושוב נתחלפה לו לאיש־שיחי הנעימה של קלות־ראש בנעימה של כובד־ראש, לאמור: וגם הששיה הזאת היא נס, וסיים: אתה ידעת.


ג

לשון “אתה ידעת” באה משום שידע עיסוקי המיוחד ברחשי התעניינותה של הנערה והאשה היהודיה בלשון העברית וספרותה, בין הסתפקה בבחינה הסבילה – יכולת קריאה; בין הפליגה לבחינה פעילה – סגולת כתיבה, ופירסמתי, זעיר שם זעיר שם, קצת דברים בזה, אבל מסקנתי לא היתה כדיוק מסקנתו של אשר ברש, שדעתי עימעמה בין תפיסת נס לבין תפיסת מקרה. מקרה כיצד – עיוני העמידני על כך, כי אם קמה בתוך ההשכלה ובשלהיה נערה, שקנתה לעצמה יכולת־קריאה או סגולת־כתיבה בלשון העברית היתה זו ברגיל בת יחידה לאב, שהיה בו עירוב של השגה ישנה וחדשה; ובעוד ההשגה הישנה ממלאתו צער על שאין לו בן, שיוכל להנחילו תורתו, הרי ההשגה החדשה הפיגה צערו במה שיש לו בת וניסה ללמדה משהו שהוא קירובה של תורה, והוא דבר מקרא ודבר ספרות ברוחה. ענין זה יש בו להעיד, כי אותו אב שרוי היה בתחומם של מושגים מודרניים קצת, ואמנם רוב העבריות האלו בנות משכילים היו. תנועה־לא־תנועה קטנה זו ניתן לה לימים חיזוק מכוחה של תנועה כוללת יותר – היא תנועת הדיבור העברי, שמשחדרה לגולה והתפשטה משהו, הרי לא פחות, אלא אפילו יותר, משהיו לה חלוצים היו לה חלוצות, וכשם שנמצאו מעודדים לכך, כך נמצאו מתריעים על כך, ובבוא שעת חיבור תולדות תנועת הדיבור העברי בגולה, יירשמו, ביחוד בפרקי הראשית, כמה וכמה פרטים משעשעים.

אבל בדרך כלל שיתופה של הנערה, העלמה, בגולה בלשון העברית וספרותה הוא תהליך מאוחר יותר, שהרי כל עוד שלטה מערכת־החינוך הישנה, על ראשי מוסדיה, החדר והישיבה, לא למדו בה אלא נערים, ורוב סופרי העברית נתגייסו מגידוליהם, ואך בקום מערכת־החינוך החדשה, כפי שניסו בה, במידה מחוקה יותר בגולה ובמידה גדושה יותר בארצנו, נברא בסיס לגידולה של קוראת וסופרת עברית כדרך הטבע או קירובה, ומבחינה זו יפה אמירתו של ברש, כי גם חצי תריסר המשוררות, שניתן, לפני שלושים שנה ומעלה, להיכלל באנתולוגיה של הליריקה העברית, הוא מעשה־נס, ולא בלבד לענין הדוגמה, המתנודדת בין אוניקום וקוריוז, כאלישבע, נערה רוסיה שהשליטה כדרך שהשליטה את עצמה על לשון העברים שבנותיהם אינן בה, אלא אף לענין הרביעיה הצעירה ממנה.


ד

לכאורה, מה תימה היא, אם רחל בלובשטיין, שבאה, בימי העליה השניה, לארצנו והתערתה בציבור־פועליה הצעיר, מוקד תחייתה של הלשון, שרה בה את שיריה, וגם זאת לשנים; לא כל־שכן אסתר ראב, שנולדה בארצנו וגדלה באוירת־התחיה הזאת ואף נתחנכה בה. אבל, באמת, תימה היא – שהרי גם המסיבות האלו לא נתנו לה לסופרת מה שניתן לו לסופר: בעוד הוא נחל ממילא מרחב קניני הדורות ועשה בהם כצרכו וכיכלתו, הרי היא רכשה לה, לכל המרובה, רצועה אחרונה בו ויגעה הרבה לעשות בה כצרכה ויכלתה; או, אם לדבר בלשון פרוזאית, הוא והיא נמצאו בתנאי־תחרות לא־שוים, לא־שוים בהחלט. ואם להמשיך הרהורינו לגבי בת־מרים, לא נוכל שלא להכיר בשינוי רב לטובה, שחל באוירה הכוללת של הספרות העברית המודרנית, הלא הוא השינוי הניכר בכך, כי היא, הספרות הזאת, היה בה בעצמה ולעצמה כדי גידולו של קורא וכותב וכדי גידולה של קוראת וכותבת, ביחוד אם ההתערות בספרות ההיא נעשתה סמוכה של תלמוד ומשען של עיון בשלפניה. אכן, באוירה זאת וכזאת נמצא הנס מפתיע פחות, אך לא חסר גם הוא. לא כל־שכן לענין אנדה פינקרפלד, שפתחה בשירתה העברית שבע שנים לאחר עלייתה, ושירתה הפולנית, שבה נתפרסם גם בכור־ספריה Pieśni Życia (שירי החיים), היתה עלולה להיות למִפגע לה.

לא; היא, אנדה, לא היתה כרחל הרחוקה, שתולה באוירה העברית של בני־משפחתה, משפחת לוצאטו; היא לא היתה כרחל הקרובה, שאביה היה למדן נוסח ישן ואחיה למדן נוסח חדש, והירושה הלמדנית היתה עשויה לבצבץ מבעד לקניני־הנכר שדבקו בה ומבעד לשירת הלעז שדבקה בה; וביותר שאוירת דגניה וכנרת עשתה את שלה, ונופי ארצנו תבעו כביכול לעצמם תואם לשון משלהם. היא, אנדה, לא היתה כבת־מרים, גידולה של עיירת ישראל ברוסיה הלבנה, שרויה בהוויתה וספוגה מורשתה, שדרכה למן “צאנה וראינה” של אמה למקורו, מקרא ומשנה של אביה, ולמסתעף מהם וסביבם נעשתה לה כמאליה.

הלכך לא נשתיירו לנו, לצרכה של השוָאה, אלא שני קצות הששיה – מכאן אלישבע, שהיתה כולה נכר ובאה אל לשון העברית; מכאן אסתר ראב, שהיא כולה בית והלשון העברית באה אליה.

בהשקפה ראשונה נראה כי היא, אנדה, רחוקה מזו ומזו, אך בהשקפה שלאחריה נראה, כי כשם שהיא קרובה מצד־מה לזו, כך היא קרובה מצד־מה לזו.


ה

לענין קירבה ראשונה, משוררת הגיורת־לא־גיורת – אמת, אנדה נולדה להורים יהודים טובים והגונים, והכרנו טוּבם והגינותם, גם בשבתם בגולה גם בהשתקעם בארצנו, אך ביתם היה שרוי ברוח של טמיעה וריחה, כפי שהיו שרויים בתיהם של אנשי האינטליגנציה המקצועית בגלילות ההם ודומיהם, אף שהמתה סביבם הוָיה יהודית מובהקת. וכבר חזרתי והזכרתי דבריו של מורי ורבי שלמה שילר, שהתבונן בחזיון הזה, ואמר, כי הקשה בסכנות אינה הטמיעה האידיאולוגית, המכוונת אלא הטמיעה האוטומטית, שממילא, וראש סימניה טמיעת הלשון, שחדרה גם אל התנועה הלאומית, וסימנך רוב העתונות הציונית, לרבות עתונות־הנוער שבה, לשונה לשונות לעז. ועוד משהו – לפני כמה שנים ערכנו לכבודה של אנדה מסיבה בבית ידידנו, השר זאב שרף, ובדברי תהיתי על כך, איך היה באפשר, כי צעירה הגדלה בעיר יהודים, כמו לבוב המעטירה, לא תדע לשון היהודים; בא כבוד הנשיא, ר' זלמן שזר, שהיה במשתתפי המסיבה ההיא גם הוא והושיט לנו בקנה ביאור מספיק: פקידי הרשות ועובדיה – שאני; והעיר כי עמד על כך בתהותו על טמיעתם החלוטה של בני משפחת אהרן דויד ברנשטיין (ושארוֹ אדוארד ברנשטיין), והסתבר לו הדבר מתוך שיד צאצא, עובד־רכבת, באמצע. לאמור, מבחינה זו האוירה היא אוירת נכר לנער, לא כל־שכן לנערה, שביקשה לעקור עצמה מתוכה ולחזור לעמה ולקניניו, ומבחינה זו נמצאת אנדה כמותה כגיורת.

ולענין קירבה אחרונה, למשוררת בת הארץ – יפה הגדרתו של א.צ. גרינברג, שקהילות ישראל על שפת הבוג והוייסל ושארי הנהרות היו כמובלעות של ארץ־ישראל הקדומה, ארץ החומש, בגולה, ויפה כמותה ההגדרה, כי קיני תנועת־הנוער, כמתכונת “השומר הצעיר” ודומיה, היו כמובלעות של ארץ־ישראל הצעירה בגולה, וביותר יפה ההגדרה הזאת לענין הלשון העברית ותחיית דיבורה. אמת, היה הבדל בין הקינים בעיירות, שכילכלו חייהם על מלוא טהרת הדיבור העברי ובין הכרכים שפיגרו ובוששו. אבל קו־ההבחן בין הצעירים והצעירות האלו, שדרשו את הציונות הלכה למעשה והכשירו את עצמם לה, לבין שאר מיני ציונים שלא נהגו כן, בעינו עמד, שכן הצעירים והצעירות האלה בינם לבין עצמם, וביותר בכתלי זימוניהם כאילו חיו בישוב מישובי ארצנו, ומבחינה זו נמצאה אנדה כמותה כצברה.


ו

זכורה לי אנדה לאורך מסילה, למעלה מיובל שנים ואם לבור קצת נקודות בדרך – למן קן “השומר הצעיר” ברחוב יאכוביץ' בלבוב, דרך זימון בחוַת־ההכשרה בכליבוביצה, עד הפגישות בכנסיות התנועה כגון בכפר סטשילקי־טופולניצה בהררי הקרפאטים ואיני זוכר את עצמנו משוחחים, וביחוד מתקוטטים, אלא בלשון העברית. אך בין שיחת־טנדוּ לבין דיבורים בפרהסיא – המרחק גדול; ובין דיבור בפרהסיא לבין כתיבה ופרסומה ברשות־הרבים לא כל־שכן. לענין המרחק הראשון – כבר הזכרתי ענין כנסיה של “השומר הצעיר”, שעלו רבים ומרובים אל הדוכן, אבל נערה לא נמצאה בכללם. לא שלא היה לה לנערה מה שתאמר, אלא רהייה וחששה היו בה. הרבה הצטערנו על האֵלם הזה ואפילו בושנו בו – כביכול, חינוכנו, שהיה בנוי על אבני השיווי של נער ונערה, נדרש למבחן ולא עמד בו. הרי ידענו גם ידענו, כי נשמת הקן, על רוחו וחינו, היא הנערה; ואהבתה והאהבה אליה היו סוד ההוָיה הטהורה של תנועת בני־הנעורים. לענין המרחק שלאחריו – נער ונערה שדיבורם בביתם בלשון יידיש, ודיבורם בינם לבין עצמם בלשון עברי, ראשית חליפת־המכתבים שביניהם, בתחילת העליה לארצנו, פולנית היתה, ושלא אהא מוחזק כמגזם אוסיף, כי בדידי הוא עובדא. ולענין המרחק האחרון – לא נמודו עדיין המעצורים שבדרך ללשון העברית ובה, ומה רבו החללים שהפילה. לחידודו של הענין אביא שלושה משלים, אחד רחוק יותר ואחר קרוב קצת ואחד קרוב ביותר.

משל ראשון – זיגמונד ברומברג־ביטקובסקי מראשי “אהבת ציון” היה, מראשוני הציונים היה, וכשנוסדה מושבת אנשי גליציה מחנַיִם בגליל נשלח להיות מנהלם, ולשנים כשנפתחה גימנסיה בלודז' שעיקר לימודיה בעברית, נקרא להיות מנהלה, ובימים ששקלתי, אם לקבל משרת־הוראה שהוצעה לי שמה, נזדמנתי עמו בלבוב וכדרך־הטבע פתחתי בשיחה עברית, חייך לעומתי לאמור leider nicht zuständig, ששיעורו הבעת צער שאין הוא מיומן לכך. נראה, כי שכחתי שהוא ממשוררי תנועת הספרות, הקרויה פולין הצעירה, היה; כשם ששכחתי כי הוא עורך ירחון ציוני ששמו אמנם “תל אביב”, אך לשונו פולנית. משל שלאחריו – אויגן הפליך עשה בנו, בימי־נעורינו, רושם רב בספרו Pforten des Ostens (= שערי מזרח) – בימי המלחמה הראשונה ישב, כקצין אוסטרי, בירושלים, ונקסם ליפיה וליפי נופיה, וכן ליפיה של הלשון העברית, ביחוד כפי שהיתה שגורה בפיו של דויד ילין. ודאי היה לי, כי הקסמים שהילך עלינו בספרו הילך על עצמו, אבל הוא ישב כששים שנה בירושלים, הסב שמו וחניכתו להיותם עברים: משה בן־גבריאל, אבל כתיבתו הגרמנית בעינה עמדה. משל אחרון – לפני כמה שנים נזדמנתי עם ליפא להרר, מיסדה של הוצאת “מתנות” וגילגלנו שיחה על מטרתה ומעשיה, אבל קצרה לו השעה, שביקש להתראות עם המשורר יוסף מילבואר. הקפדתי עליו שהוא מוכן להפסיק שיחה על ענינים בלשון־בית לשם שיחה עם מי שיושב, כשני דור, בירושלים ולשונו לשון־חוץ. צחק ואמר: אתה אמנם מכירו משורר בלשון צרפת, אך אני מכירו לפני צרפתיותו, כשהיינו שנינו נערים בקלויז של חסידי אלכסנדר בוארשה, ובימי־המלחמה נדדנו כפועלי־דחק לצרפת ונפלגו דרכינו, שהוא משורר בלשון צרפת ואני עסקן ללשון יידיש.


ז

אמת, לשון צרפת חשובה לשון־תרבות כוללת, מה שאין כן לשון פולין, אבל גם בה כדאי להטריח שלושה משלים. משל ראשון מפורסם – לסמאן הוא שם־משפחה מצוי בין יהודי גרמניה ונדד גם מזרחה לה, וכדוגמה בולסלאב לסמאן, והטיל שינוי מועט־שבמועט בשמו, שהחליף את הסמ“ך שבו בשי”ן ימין מרוככה ועל דרך כך הספיג אותה מהות סלאבית־פולנית – שהרי תיבת לשמיאן משמיעתך לשון לאס שענינו יער ולשון לשני שענינו שר־היער ולשון מיאנו שענינו שם, כינוי, קנין וכדומה. והנה בעל־השם הזה היה מגדולי משוררי הפולנים בשני הדורות האחרונים, ויש אומרים: הגדול שבהם, ורוב שנים גדל בקיוב ובה לימודו, וכבר לא נשמר לו כל רישום ממוצאו, מוצא היהודים, והעלים מחצבתו זו מעצמו ומזולתו ובהזכיר מי, אם בפירוש או ברמז מאַין בא, הכעיסוֹ הדבר והיה לו לכלימה. משל שלאחריו דומה לקודמו ושונה ממנו – וולודז’ימיז' סלובודניק נולד בנובואוקראינקה בפלך קיוב וכדין נאמר בו, כי הוא לא חלם על פולין, שכן לא ידע על קיומה, ותחילתה לו מולדת־שבמקרה, אמצעה מולדת־שבבחירה וסופה מולדת־שבגורל, והוא משוררה, ועד זה מקרוב נשמע קולו והוא כקול פולנים מדורי־דורות. משל אחרון שונה במכריע משניהם – מלך כמלניצקי נולד בקונסטאנטינובקה שבאוקראינה, שבה גדל עד שעבר, על סִפה של שנת הבר־מצוה, לגליציה ועד־מהרה התחיל כותב ומפרסם דברי שירה בפולנית, ואך על סִפה של שנת העשרים הניח לשון שאולה ואחז לשון ביתו, יידיש, והיה בה משורר מופלא, ועל כוח־רישומו מעידה עובדה פיקנטית: בבוא זכריה חנא ברגנר לבור לו פסידונים הרכיבו באופן שנטל שמו של כמלניצקי ושם גיבור נובילה של למד שפירא ויצא לו מלך ראוויטש, שדחק את שמו מעיקרו.

לא הטרחתי את שלושת המשלים אלא להראות כוחה של הלשון הפולנית גם לגבי יהודים שלא נולדו או שלא גדלו בתחום שליטתה והשפעתה ונמשכו לה, מה גם לגבי שנולדו וגדלו בתחום שליטתה והשפעתה, כפי שהיה מזרחה של גליציה, שבה עמדה ערישׂתנו.


ח

וזאת לזכור, אנדה לא זו בלבד שנחלצה, כמותה כאחיה וכאחותה, לארצנו והתערתה, כמותו כמותם, בה; ולא זו בלבד שהניחה לשון־נכר והשרישה בלשון עמה, והיא בה משוררת בת־חורין, אלא, כאמור, זכרה שכמותה, אחינו הסופרים שבויי־נכר, שעלו לארצנו, ונתנה כוחה לסייעם בהשרשתם בה, וזה שנים הרבה שהיא מקיימת בחינת ואהבתם את הגר מתוך שהיא זוכרת את עצמה בחינת כי גר היית בארץ מצרים, ומכל הגרויות קשה ביותר גרות הלשון. הלכך, ככל שמזדמנים סופרים גרי־לשון היא מקרבתם ורבים השיבה מעוון, והכל יודעים מה זכותה בקירובם של סופרים־עולים, ואף אני יכולתי להעיד על כך, שכן כמה מעשים, שעשיתי בתחום זה, מיזמתה באו לי. ונראה, כי פעמים היא מהרהרת מה היה לה, אילולא כוחה לגבור על קנין־הנכר ולהגביר עליו קנין הבית, ואם אין ראָיה לדבר סימן לדבר – לפני שנים הרבה העירתני י. בת־מרים על משוררת צעירה, אף שמה אנדה, שלשון כתיבתה לשון הפולנים, גם בתארה את נופי ארצנו ורחשה, ובהזדמני עמה שמעתי, כי היא בת ציונים ותיקים, דודה, אחי אביה, הוא האגרונום יהושע אקר, מחלוצי העליה השניה, ואביה־זקנה ממובהקי חסידי רוז’ין, שהביא אחד נכדיו, את ר' דויד מאנזון, לראדיכוב והושיבוֹ בה, והדבר מתואר להפליא בסיפורו של אשר ברש “יהודי מצרה נחלץ”. אנדה הצעירה סבכים שתו סביבה וחזרה לגולה ושלחה יד לנפשה ונשכחה, כשזכרה היחיד בקהל העברים מאמרי הקטן “בסירה עטורת ציצים”, ששילבתי בו גם תרגום שיר משיריה. והנה לפני שנתיִם ימים התעוררה אנדה הבכירה והציבה לה לאנדה הצעירה יד ושם – תירגמה והוציאה לאור את אסופת שיריה “במיתר הדק” והשיבה נפש תועה הביתה.


ט

ועתה במלאות לה לאנדה עמיר שבעים שנה וקצירה, קציר־השירה, רב, וגדולים וקטנים נאותים לאורה, ודאי יום גדול הוא לה ולנו, אך דומה, כי בתוך היום הגדול הזה יש יום גדול הימנו, ואף הוא שובל של יובל נמשך לו. הלא הוא אותו יום, לפני ארבעים וחמש שנים, כשנכנסה למערכת “דבר” ועברה על פנַי יפה וחיננית, פניה מחייכות וצעדיה כרוננים ובידה שיר עברי, שהגישתו לעורך, ז. רובשוב, הוא כבוד נשיאנו עתה, כמי ששׂרתה עם הנכר ותוכל לו. לאחר צאתה סיפרתי לו לעורך על קובץ שירתה הפולנית, שזכה לכמה בנות־קול של אהדה, ולפי שיצא שש שנים קודם – והיתה סיבה שזכרתי את המועד, שכן שני ספרי־הביכורים, “שירי חיים” שלה ו“צלילים” שלי יצאו לאור בשעה סמוכה – כרכתי כמין דרוש: שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חינם. לאמור: שש שנים עבד, או שפחה, ללשון־לא־לך, ובשנה השביעית אדונים, ולעניננו: גבירה, ללשון־עמך, ולא זו בלבד שיֵצא לחפשי, מעבדות לשון לחירותה, אלא אף חינם, כפשוטו וכדרושו, שלשון חינם גזור מלשון חן, כפי שמצינו גם בלעז, כי לשון gratis גזור מ־gratia, כי הוא ההבדל בין קנין־נכר, שהוא משעבדך שעבוד של מחיר, ומה מחיר גדול כויתור על שרשך, ובין נחלת־בית, הניתנת חינם, כשם שאהבת אב ואם ניתנת חינם. ואסיים ואומר: אחותנו המשוררת, כן יעמדו לך החופש והחן לאורך־ימים ועינינו רואות ושמחות.


[כ“ב אלול תשל”ב]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48815 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!