(רשימה)

לש. י. עגנון

 

א    🔗

שנים ודורות רבים לא היה השם פילוסופיה מצוי כלל בעיר שיבוטא. אמנם, היו בעיר יהודים תורניים, ששמעו את השם אריסטו, רבו של הרמב"ם, שהיה פילוסוף גדול. אך זה היה להם מסוג אותם הדברים, שנמצאו בימים קדמונים ושבימינו רק נשאר זכרם, כמו שאר דברים מופלאים, שאנו מוצאים שמותיהם בספרים.

אך משבא לדור בעיר רבי חיים־נח החקרן נעשה השם הזה שגור בפי הבריות והיה משמש להם לכמה וכמה פנים. היה אחד מספר לחברו דבר, שקשה היה להבינו, היה הלה עונה לו מתוך תרעומת: “למה אתה מטרידני בדברי פילוסופיה?” על אדם שאינו בקי בהויות העולם ואינו מעורב עם הבריות היו מלגלגים ואומרים: “הרי זה פילוסוף!” וכל דבר שאין ל­ו מקום בחיי יום יום ושעוסקים בו לשם עיון בלבד היה נקרא דרך גנאי בשם פילוסופיה.

ושם רע זה יצא לה לפילוסופיה בעיר שיבוטא בשל רבי חיים־נח, שלא עלה בידו להקנות כבוד לחכמה זו, שהוא לבדו היה נושא דגלה ומחזיק בה.

כשהיתה אשתו שופכת מדי שיחה לפני אחותה החנונית על גורלה המר, שהטיל עליה לשאת בעול הפרנסה, היתה רגילה לסיים את הקטרוג כלפי בעלה:

– למה אכחד? לב זהב לו, ומזג טוב כמוהו אין בכל העולם, אך הפילוסופיה שלו תורידני שאולה,

והרב, מרא דאתרא בשיבוטא, שהיה מתפלפל לפעמים עם רבי חיים־נח בדבר הלכה ונהנה מסברתו הישרה או מחריפותו הרבה, היה אומר לו מתיך בדיחות הדעת:

– לוּ, רבי חיים־נח, חילך לאוריתא… חבל, חבל שתקעת עצמך לאותה הפילוסופיה הארורה…

ורוב בני העיר, שהיו חולקים בלבם כבוד לרבי חיים־נח, הבקי בש"ס, והיו מחבבים אותו על מדותיו הטובות, היו מתירים לעצמם ללגלג על חולשתו ומחזיקים טובה לעצמם על שהם אינם כמותו. היו אומרים:

– יש מאבד עולמו בשביל דברים של מה בכך. הרי אלמלא הפילוסופיה שלו ראוי היה רבי חיים־נח לשבת על כסא הרבנות בעיר גדולה, ועכשיו אפילו מלמד תינוקות לא יכול להיות.

עוד לפני כמה שנים, כשנפטר הרב בעיר קטנה הסמוכה לשיבוטא, נתנו עיניהם ברבי חיים־נח, אך הוא הסתלק מרבנות זו. ידידיו שדלו אותו, הכל תמהו על הדבר שאדם דוחה בידים פרנסה קבועה, אשתו בכתה על גורלה המר, אך רבי חיים־נח, האיש הרך, הרגיל לבטל רצונו, עמד הפעם על דעתו: אין הפילוסופיה והרבנות יכולות לדור בכפיפה אחת.

ולאחר זמן רב היה מעשה ובאו אליו בעלי־בתים משיבוטא ואמרו למסור לו בניהם ללמדם גמרא, אבל בתנאי שידוֹר הנאה מן הפילוסופיה, ולא רצה רבי חיים־נח, אף על פי שהשעה היתה דחוקה לו ומחוסר פרנסה היה.

*

בעיר שיבוטא רגילים לספר על רבי חיים־נח מעשים שהיו ושלא היו, רק לשם בדיחא בעלמא. אך הוא אינו שם לב כל עיקר אל שיחת הבריות.

בכלל הוא חי בעיר מובדל ומופרש. אין לו מגע ומשא עם שום אדם, אינו מתערב בעסקי הקהל, וכמה אנשים מתושבי העיר אינו מכיר כל עיקר, אף על פי שהוא דר בשיבוטא זה יותר משלשים שנה, מיום שנשא לו לאשה אחת מבנות עיר זו.

ולא רק בעירו אלא אפילו בביתו שלו רואה רבי חיים־נח את עצמו כאכסנאי. אשתו, יהודיה זריזה ועסקנית, שהיא המפרנסת את הבית, מביטה עליו מתוך זלזול כעל גבר־לא־יוצלח, שאפילו להתקוטט עמו לא כדאי, והיא מכלכלת אותו רק משום שמחויבה היא בכך. כלום תגרשהו מן הבית? גם שתי בנותיו הבוגרות אינן זהירות בכבודו ונשמעות רק לאמן ועושות כל דבר רק על פיה.

רבי חיים־נח מקבל את הכל מתוך שלוה פילוסופית, משום שכל הדברים הללו סוף סוף אינם כדאים לאדם, בעל חלק אלוה ממעל, שישים אליהם לב. הא למה זה דומה? למי שיושב ועוסק בדבר העומד ברומו של עולם וזבוב בא ומטרידו בזמזומו, כלום יהא פוסק מעבודתו על ידי כך?

*

לשעבר, בימי עלומיו, היה רבי חיים־נח אוהב להקהיל סביבו כנופיה של אברכים ולדרוש לפניהם בעניני מחקר מתוך “מורה הנבוכים” או “הכוזרי”, והללו היו עומדים בפיות פעורים ושומעים את התעלומות מתוך התפעלות עצומה. אך משהתחילו הזקנים שבעיר מרננים אחריו ומקטרגים עליו, על שהוא גורם בדרשותיו לכפירה ר"ל, פסק רבי חיים־נח להפיץ מעינותיו חוצה. ומאז פרש מן הבריות קימעא, קימעא; וצמצם כל עולמו ברשות היחיד שלו, באותן החקירות הפילוסופיות, שזה יותר משלשים שנה הוא מתלבט בהן ואינו יכול להפרד מהן.

 

ב    🔗

עכשו הזקין רבי חיים־נח והסכין עם הפילוסופיה, שבאה אליו בנחת, מספרת עמו בלחש, מגלה לו סודות, מנחמת אותו בבדידותו, כדרך שנהוג בין ידידים רגילים זה אצל זה. אמנם, פעמים שגם כעת, בשעה שהוא יושב ומעיין בספר ומוצא בו רעיון מפליא בחדושו, הוא קופץ ממקומו מתוך התפעלות או משמיע קול צהלה כתינוק, אך ה“שגעונות” הללו – לפי דברי אשתו – כאין וכאפס הם לעומת זה שהיה בימי עלומיו.

בימי עלומיו, כשנגלתה אליו הפילוסופיה, פרצה פרץ בנפשו וזעזעה את כל לבו. פעמים שהיה מתמלא עליצות אין קץ, בשעה שנדמה לו, כי עולם חדש נפתח לפניו, עולם עליון, עולם שאין בו דאגת פרנסה, אלא רעיונות עמוקים מני ים, שהגו בהם אריסטו ואפלטון; ופעמים שהיתה תוקפת אותו עצבות עד לידי יאוש, כשהרעיונות החדשים של הפילוסופיה חתרו בלבו חתירה תחת יסודות האמונה והולידו בקרבו הרהורים שיש בהם מעין כפירה.

באותה תקופה היה רבי חיים־נח רגיל להתרחק מחוץ לעיר, להתיחד שם עם הרהוריו, להגות בהם, לקרבם ולרחקם. ופעמים שהיה שב לביתו מטיוליו אלו זעום פנים ומדוכא, יושב כשקוע בתנומה ואינו רואה דבר ואינו שומע דבר.

אשתו, שלא היתה עדיין מרת נפש כמו עכשו, שעדיין לא עמדה על טיבו של בעלה, שעדיין היתה צעירה לימים ונוטה להתרפקות, היתה לפעמים פונה אליו, קצת דדך תרעומת וקצת דרך חבה, ואומרת:

– רוצה הייתי לדעת, מה המחשבות שאתה שקוע בהן כל הימים?

– את לא תביני זאת – היה רבי חיים־נח עונה כמשתמט.

– וכי חסרת מוח אני? – היתה האשה שואלת מתוך עלבון קצת.

– פתיה, יש ענינים שהם למעלה משכלה של אשה.

– ואף־על־פי־כן – היתה פוצרת בו אשתו.

– נו, היש לך, למשל, מושג משאלת ידיעה ובחירה? – היה רבי חיים־נח שואל מתוך לגלוג.

– מה פירוש?

– כלומר, האם האדם עושה מה שעושה על פי גזירתו של הבורא, או על פי רצונו הוא.

– למאי נפקא מינה?

– שטיא, הלא אמרתי, כי לא תביני זאת… הרי זו שאלה פילוסופית עמוקה מאד…

– כל הדברים הללו הם עסק להולכי בטל – נפטרת האשה מבעלה מתוך עקיצה על שום שאינו עוזר לה בפרנסה.

ולא רק אשתו אלא גם ידידיו האברכים, שהיו באים עמו בדברים, רגילים היו להניא את לבו מאחרי הפילוסופיה. אם היה איש שיחו בר אורין, היה פוסק לו פסוק: “במופלא ממך אל תדרוש וכו'”; ואם יהודי פשוט היה הדובר אליו, היה מנענע בראשו ואומר: מה אנו ומי אנו, כי נבוא לעסוק בחקירות אלו?! אבותינו ואבות אבותינו חיו ומתו, אף אנו נחיה ונמות – ותו לא.

ואולם כל הטענות הללו לא הועילו לעקור מלבו של רבי חיים־נח את אהבתו לפילוסופיה, שלכדה אותו בקסמיה והוא לא יכול להחלץ ממנה.

*

עכשו זקן רבי חיים־נח, בא בימים, כבן ששים הוא, כפוף קומה קצת. והשׂיבה כבשה את זקנו, ורק עיניו התועות קימעא נוצצות באש שאינה מצויה. עכשו הוא חי עם הפילוסופיה בשלום ובמישור, כאדם שחי עם אשתו לעת זקנתו. היא מנעימה לו את בדידותו, בחברתה הוא מוצא שעות של קורת רוח, מקבל הוא באהבה את כל הרוגז והיסורים, שבת זוגו גורמת לו לפעמים, וקשה לו לתאר את חייו בלעדיה.

לא כן היה בימי עלומיו, בזמן שהתודע ראשונה אל הפילוסופיה. תחלה לקחה את לבו שבי, עד שבגללה נקעה נפשו קצת מן התורה. ימים ושבועות היה משקיע עצמו ב“מורה” וב“כוזרי”, מתעמק בחקירות פילוסופיות, עיון גורר עיון, חקירה מולידה חקירה. פעמים שרבי חיים־נח ראה את עצמו כעולה להר גבוה, מטפס ועולה מעלה עד השמים, ולבו מתמלא עליצות שאין לה גבול; ויש שנדמה לו, כי תעה בדרך והוא נכנס לשביל אחד ומתוכו לשביל אחר, וכח טמיר מושכו הלאה הלאה, ופחד גדול תוקף את נפשו.

פעמים שרבי חיים־נח היה תופס עצמו על רעיונות של כפירה, ואז נדמה לו, כי כל חקירותיו אינן אלא מעשי היצר, שבא להכשילו ולהסיר את לבו מאחרי האמונה. בזמנים אלו של הרהורי תשובה היה יושב כל היום בבית־המדרש ועוסק בתורה, כדי לגרש מלבו את המחשבות הרעות, ומתפלל בלב נשבר לה', שיצילהו מן הכפירה. שבועות שלמים היה מזיר עצמו מכל ספרי מחקר ומגרש מלבו כל רעיון שיש בו ריח של פילוסופיה. ויש שהיה יושב בתענית (בפני הבריות היה אומר, כי זוהי תענית חלום), כדי למרק עוונותיו ולטהר את נפשו.

זמן מה אחרי ימי התשובה האלה היה רבי חיים־נח נהפך לאיש אחר. היה יוצא לשוק, נכנס בדברים עם הבריות, שואל על עסקי החנות – לתמהונה של אשתו – ומבקש עצות במה להרבות את הפרנסה. רואה היה רבי חיים־נח את עצמו כחולה שקם מחליו והוא הולך ומתרפא ועוד מעט והיה בריא כאחד האדם.

אך ימי שלותו לא ארכו. הפילוסופיה היתה אורבת לו, מתקרבת אליו בדרך שלא פלל. לא הועילו לו כל זהירותו, כל השבעותיו, כל התרחקותו מעליה. פעמים שהיה עומד באמצע ענין של חול, מסדר חשבון ארוך בחנות מפי אשתו, עוסק בשיחת חולין עם מי שהוא – ופתאום היה תוקפו ה“שגעון”… היה מתבלבל, משתתק, אינו שומע מה שמדברים אליו או עונה שלא מן הענין, לרגזה של אשתו או לתמהונו של איש שיחו. שוב פגע בו ברבי חיים־נח חץ הפילוסופיה והוא נפל.

*

לאחר שראה ונוכח רבי חיים־נח, כי הפילוסופיה התגברה עליו וידה על העליונה ואין עצה ואין תחבולה להחלץ ממנה, נכנע תחת גורלו וחדל להאבק עמה.

וכך נעשה רבי חיים־נח פרוש מן העולם של חולין, שפל בעיני אשתו המפרנסת אותו בעמל כפיה, מובדל מן הבריות הרואים אותו כאדם שאינו מן הישוב, עני מדוכא שאין לו בעולם הזה כלום, מלבד חקירותיו ועיוניו.

 

ג    🔗

באחד מימי בדידותו, בשעה של התלבטות בסבכי הפילוסופיה, ברגע שבקשה נפשו איש בלבבו לספר עמו בדברים אלו העומדים ברומו של עולם, עלה בדעתו להעלות על הגליון את רעיונותיו וחדושיו בחכמה עליונה זו.

מתחלה היה כותב מגלות מגלות, על פסות נייר, על שולי הגליונות של ספריו, על החלק החָלק של מכתבים, אבל פעם אחת קנה במקרה פנקס גדול בן מאתים וחמשים דפים והוא ששמש לו יסוד לחבור שלם. על הפנקס הזה נוספו במשך הזמן עוד שנים.

זה יותר מעשרים שנה רבי חיים־נח עוסק בחבורו זה, שקרא לו בשם: “ברומו של עולם”, וכבר הגיע אל החלק השלישי, החשוב בעיניו ביותר, שעדיין לא נשלם.

החלק הראשון עוסק בשאלות פילוסופיות, כגון: “ידיעה ובחירה”, “שכר ועונש”, “השארת הנפש”, ועוד ועוד; החלק השני כולל חדושים והערות על ספרי הרמב“ם והרלב”ג וכדומה; ואולם בחלק השלישי רבי חיים־נח מורה דרך לחבר את האמונה עם הפילוסופיה, אשר “תהיינה כאחיות תאומות ולא תתפרדנה”.

חבור זה הוא חלקו של רבי חיים־נח מכל עמלו. בזמן שהתחיל בו לא עלה כלל על דעתו, כי עתיד הוא להיות ילד שעשועיו, שבו ימצא תנחומים על כל אבדות חייו, ולא כל שכן שלא קוה לזכות על ידו לפרסום ולגדולה. אך במדה שהתמלאו דפי הפנקס אותיות זעירות בכתב ידו של רבי חיים־נח, שנראו כזרועות ערוגות ערוגות על פני שדה לבן, במדה שהנייר החלק מצא תקון על ידי דברי מחקר עמוקים, לבש החבור בעיני המחבר צורה של נפש חיה, שאפשר להשתעשע בה, להגות אליה אהבה, לספר עמה, לחלום עליה.

כל היום אשתו יושבת בחנות הקטנה, ושתי בנותיו אף הן על פי רוב אינן בבית, ולפיכך יש לו לרבי חיים־נח יכולת לשבת כמה שעות רצופות ליד השלחן, לכתוב ולמחוק ולחזור ולכתוב, אך פעמים שאשתו, מרוב שיחה וכעסה על שאין פדיון בחנותה או מתוך התרגזות על ה“מפרנס” שלה שאוכל ואינו עושה, מתפרצת לתוך החדר, עומדת כלפי בעלה וממטירה עליו זלזולים על שעוסק הוא בלכלוך נייר ומקללת את עצמה ואת יום הולדה, ואזי מוכרח רבי חיים־נח להפסיק באמצע. הוא לובש בחטיפה את קפוטתו ובורח לבית המדרש ויושב ומעיין שם בספר. הרעיונות העמוקים, שהקיפו אותו בבית כיונים תמות, כאילו נבהלו מפני גערות האשה ופרחו להם, ומוחו של רבי חיים־נח ריק שעה רבה, ובזמן שהרעיונות מתדפקים שוב על דלתי לבו, רבי חיים־נח עולה לעזרת נשים ששם הוא יושב בדד ומעלה על הגליון בעט עופרת את מחקריו.

כך היה צער גדולו של החבור, עד שזכה רבי חיים־נח לראותו בצורה של ספר בכתב־יד ערוך ומסודר לשעריו, לפרקיו ולחלקיו.

פעמים שהיה רבי חיים־נח פותח את “חבורו”, מדפדף אותו, מעיין בו, כאילו היה זה ספר של מחבר אחר. מוצא הוא כמה וכמה דברים, שיש להעיר ולהשיג עליהם, והוא מעלה אותם על הגליון ומצרפם לחבורו בשם “נוספות”.

אין רבי חיים־נח חושב כלל להעלות את חבורו על מכבש הדפוס בחייו, אך פעמים שהוא חולם, כי שנים רבות לאחר פטירתו יקום חוקר ויגלה פתאום את חבורו ויוציאו לאור עולם, אף יכתוב עליו פירוש לבאר את המקומות הקשים שבו, והמעיינים מבני הדודות הבאים יעלו על שפתם את שמו, חיים־נח, בעל הספר “ברומו של עולם”.

ואולם בלבו יש תשוקה רבה, עצומה מאד, להראות בחייו את חבורו לפילוסוף אמתי ולראות בעיניו את הרושם שיעשה עליו ולשמוע באזניו מה שיאמר עליו. נדמה לו, לרבי חיים־נח, כי מן השמים סייעו בידו לגלות סודות בפילוסופיה, בחכמה עליונה זו, שלא שערום קדמונים. יש בחבורו פרקים אחדים, שרבי חיים־נח קורא אותם ברטט גיל, עד שקשה לו להאמין, כי ידו כתבה את הדברים האלה: עד כה עמוקים הם בעיניו, עד כה חדשים ונפלאים. כגון אלה ראוי היה, שפילוסוף אמתי יעיין בהם.

חוץ מזה נכספה נפשו של רבי חיים־נח זה כמה, אפשר לומר, כל ימיו, לדבר פעם אחת עם פילוסוף אמתי, כדי להרצות לפניו כמה שאלות וספקות, לשמוע מפיו חדושים בפילוסופיה, לעשותו לו לרב ולחבר כאחד.

אבל רבי חיים־נח כמעט שהתיאש מתקוה, כי חלומו זה יתגשם בזמן מן הזמנים. אמנם, בדור האחרון לבשה העיר שיבוטא צורה אחרת. היא מחוברת עכשיו במסלת־הברזל עם העולם, ועל ידי כך עוברים דרך העיר פנים חדשות, כגון: סוכנים־נוסעים, אגיטטורים של ה“בונד”, ציונים מפורסמים. זכתה שיבוטא פעם אחת, שעבר בה המיניסטר של הדרכים. ואולם פני פילוסוף לא נראו בה עד היום.

בשיבוטא עצמה קם אמנם דור חדש, שאינם זהירים במצוות, שמלגלגים על דברי חכמים ושקוראים לעצמם “משכילים”. הללו קוראים ספרים חדשים, שאין בהם לא תורה ולא חכמה אלא סתם דברים בטלים.

אך רבי חיים־נח הוא לא מהם ולא מהמונם. “בדוחק – אומר הוא – אפשר לכנותם בשם אפיקורסים, אבל פילוסופים – חס ושלום!”

*

אותם הבחורים המשכילים, שרבי חיים־נח מזלזל בהם, מתירים לעצמם לפעמים ללגלג על הבטלן הזה, שאינו יודע שום לשון אירופאית, ומלבד הפילוסופיה שלו אין לו שום ידיעה בגיאוגרפיה או בהיסטוריה או בהנדסה – בכל אותם הלמודים הנקנים בגימנסיה.

ואף־על־פי־כן הם מתיראים לעמוד במחיצתו ולהתווכח עמו. רואים הם את עצמם בפניו כתינוקות בפני גדול. רבי חיים־נח מלגלג עליהם, שמשננים הם מלים של לשונות נכריות. “דומים הם – אומר הוא – לאותו עוף, שיודע לדבר בלשון בני אדם. הוא מוציא מפיו את המלים ששמו בפיו. מה שאין כן המדבר האמתי, האדם בעל התבונה, שמקדים מחשבה לדבור והפה הוא אצלו שליחו של הלב”.

אך פעמים שמתוך בדידות רבי חיים־נח נטפל לאחד ממשכילי העיר, הקורא ספרים ועתונים בלשון המדינה, והלה מספר לו דרך אגב שמות של פילוסופים גדולים, כגון: שפינוזה, לייבניץ, קאנט. רבי חיים־נח עושה אזניו כאפרכסת וחוקר מפי איש שיחו, שמא הוא יודע משהו מחדושי הפילוסופים האלה. אבל הלז אינו יודע מה להשיב. רבי חיים־נח מנענע בראשו ואומר: חבל, חבל!

 

ד    🔗

וכך היה רבי חיים־נח שנים רבות הפילוסוף היחידי בעיר שיבוטא. בני דורו, התורניים והמופלגים שבעיר, הלכו לעולמם אחד אחד, ועל מקומם קם דור חדש. צצו ועלו יהודים חדשים ההוגים בחכמות חיצוניות. זכתה שיבוטא לכך, שאחדים מבניה למדו בגימנסיה של עיר הפלך, ושנים מהם הגיעו למעלת רופאים, אבל בכל אלה לא נמצא אף אחד, שיש לו הבנה כל שהיא בפילוסופיה.

אך באחד הימים התפשטה השמועה בעיר, כי שב מחוץ־לארץ אהרן חפץ, בנה של האלמנה חפץ, והוא מוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה.

– מה ענין “דוקטור” ל“פילוסופיה”? – תמהו רבים מיושבי שיבוטא.

נמצאו ידענים שבאו ופירשו, כי התואר “דוקטור” הוא מעין “סמיכה”, שנותנים לאדם הבקי בכל חדרי הפילוסופיה

– אבל ממה מתפרנס “דוקטור” שכזה? – לא נתקררה דעתם של השואלים.

– הוא כותב חבורים פילוסופיים.

– ומי קונה אותם?

– לכל יש קונים!

כשהגיעו הדברים לרבי חיים־נח, פג לבו משמחה. בא סוף סוף האיש שהתפלל אליו, שראהו בחלומותיו. עתה יראה אותו בעיניו, את הפילוסוף האמתי, ולא פילוסוף סתם, אלא “מוסמך”, זה שבקי בכל חדרי הפילוסופיה. היש עוד בעולם מאושר כמוהו?

רבי חיים־נח בא לביתו ולבו מלא על כל גדותיו עליצות. רצה לשתף את מי־שהוא בשמחתו, וכשראה את פני אשתו זועפים, כדרכה, פנה אליה ואמר:

– השמעת, שרה, אורח הגון בא לעיר…

– מי? – שאלה האשה בעקימת פנים.

– אהרן חפץ… מחוץ־לארץ בא… מארץ אשכנז… מלומד גדול הוא… דוקטור לפילוסופיה… לא דבר קל הוא… לא הכל זוכים… – נחפז רבי חיים־נח לספר הכל בנשימה אחת, שלא תפסיקו אשתו.

– תשמח ותגל אמו, אך מה לך כי תשיש?

– עכשו יהא אדם בעיר, שאפשר לספר עמו…

– כסבור הוא, שבנו של חפץ יעסוק בדברים בטלים כמוהו?! – פלטה האשה מתוך בוז כלפי אישה, ושבה למלאכתה בחדר הבשול.

ואולם רבי חיים־נח לא פסקה שמחתו. כל אותו הערב לא יכול לשבת על מקומו מרוב התרגשות. הוא נטל את חבורו; עיין בו וחזר ועיין, אחר כך התחיל מתהלך בחדרו אנה ואנה, ובדמיונו ראה את הוכוח שעתיד להיות בינו ובין אהרן חפץ, שמע בדמיונו את השגותיו של הלה והשיב עליהן בדמיונו… התלהב והתחיל מניע בידיו, מוציא מפיו דבורים קטועים, הברות בקול רם… שקע כל כך בוכוחו הדמיוני, עד שלא ראה את אשתו, שיצאה מחדר הבשול, עמדה על המפתן, הציצה בבעלה, רקקה וקראה בקול:

– משוגע! מטורף ממש!

 

ה    🔗

עוד בחייו של ר' יהושע חפץ יצא אהרן בנו לתרבות רעה, כלומר: שעזב את התלמוד ונעשה כרוך אחרי הספרים החיצוניים, התחבר אל הבחורים המשכילים שבעיר והיה להם לראש.

ואף על פי שר' יהושע חפץ היה יהודי תקיף ומטיל אימה בתוך ביתו, אך כיון שאהרן היה בן יחיד לו, ובכלל אי־אפשר בדור החדש לחנך את הבנים ביד חזקה, כמו שהיו נוהגים בדורות הקודמים, עשה האב את עצמו כאינו רואה והתיר לבנו כמה דברים וגרם שירננו הבריות אחריו על כך.

אולם כשבא אליו בנו פעם אחת ומתוך גמגום אמר לו, שרוצה הוא לנסוע לחוץ־לארץ “ללמוד”, נתן בו האב עיניו וענה: כל זמן שאני חי – לא תסע.

אהרן חפץ ידע את אביו, שמימיו לא הזיזו אדם מדעתו, ולפיכך לא העתיר עליו וקבל את גזר דינו. הנקמה היחידה שעשה אהרן חפץ באביו, כי לא הטה אוזן לשדכנים, שהיו באים לבית אביו לדבר בו “נכבדות”.

אבל ר' יהושע חפץ לא הצטער על כך, וכשהיתה אשתו קובלת ושואלת, “מה תהא התכלית”, היה בעלה מלגלג עליה ועונה:

– שטיא, וכי מה איכפת לך?… יבוא יומו… סוף גנב לתליה, סוף בחור לחופה… בת בוגרת שאני, אבל בן – אין אחריותו עלי.

– כלום לא הגיעה השעה, כלום אינך רוצה לראות מעט נחת בבנך היחיד? – היתה האשה שואלת בתרעומת.

– ודאי אני רוצה… ואם ירצה השם נזכה לכך…

אך השם לא רצה. ר' יהושע חלה ומת קודם זמנו.

*

לאחר שנעשה אהרן חפין עומד ברשות עצמו, הודיע את אמו, כי מחויב הוא לנסוע לחוץ־לארץ, לו רק לשנה או לשנתים.

הוא לא ידע עדיין ברור, מה יעשה שם ומה ילמד שם. משעה שהתחיל לומד חכמות חיצוניות, היה חולם לקבל תואר דוקטור. אלמלא עמד אביו ע“ה לשטן לו, כי אז היה הולך בדרך סלולה: היה נבחן בקורס של גימנסיה והיה נכנס לאוניברסיטה ולומד חכמת הרפואה ונעשה דוקטור ממש. אם לא היה עולה לו הדבר ברוסיה – מחמת גזרת ה”אחוזים" על היהודים – היה נוסע לחוץ־לארץ ותעודת בגרות בידו, זו הנותנת זכות להכנס לאוניברסיטה. אבל עקשנותו של אביו הרסה את כל הבנין שבנה בדמיונו. עכשו אין בידו תעודת בגרות וללמוד מדיצינה אי אפשר לו איפוא. נוסע הוא לחוץ־לארץ בלי מטרה קבועה, וכששאלה אותו אמו בתמימות, מה יעשה בחוץ־לארץ, ענה אהרן סתם:

– אלמד שם.

– וכי מי מעכב בידך ללמוד כאן?… אם לתורה הרי יש בית־המדרש ואם לידענות, להבדיל, הרי יש לך ספרים הרבה ויכול אתה לקנות עוד.

אבל אהרן באר לה, כי רצונו ללמוד באוניברסיטה מפי פרופיסורים…

– ומה לומדים שם?

– כמה חכמות יש: כימיה, מדיצינה, פילולוגיה… לכשאהיה שם, אראה במה לבחור.

שרה חפץ לא ידעה טיבן של החכמות הללו, אף לא רצתה לחקור על אדותן מפי בנה. למאי נפקא מינה? העיקר הוא, שהתעקש דוקא לנסוע ואין בידה להניאו. כשאב אומר “לא”, דבורו דבור, אבל אֵם – מה כחה ומה גבורתה? רק להתחנן היא יכולה, להוריד דמעה, כלום אפשר בזה לרכך את לב הבנים בזמננו?

רק תקוה אחת עודדה את לבה של שרה חפץ: לא יעברו ימים רבים והוא ישוב לביתו… יש בזה רק הפסד ממון ותו לא… אהרן לא יוכל לשבת זמן רב בנכר… מפונק הוא, כדרך בן יחיד, ובלי השגחת אם נבל יבול… וסופו שיעזוב במהרה את כל ההבלים וישוב לבית אמו… וסוף סוף הרי אין זו אמריקה, מדינת הים, ואפילו משם חוזרים בני אדם…

על סיועו של בנה להנהלת העסק יכלה שרה חפץ לוותר, עוד בחיי אישה היתה היא המוציאה והמביאה בחנות הגדולה (“ראש גבר לה” – היו הבריות מקלסים אותה), ונסיעתו של אהרן היתה בעיניה כעין שגעון של בן יחיד, כשאר השגעונות שחולפים חיש…

הפעם חשבה שרה חפץ וטעתה. אהרן בנה יצא לחוץ־לארץ ולא חזר מהר, אלא השתקע שם. חמש שנים רצופות ישב שם בארץ נכריה ואף פעם אחת לא בא לביתו. חושש היה שמא תעכבהו אמו בתחנוניה. והוא גמר בלבו לשוב לעירו לא אדם פשוט אלא דוקטור.

גם אהרן חפץ היה כאביו תקיף בדעתו. דבר שעלה על לבו לעשותו הגיע עד סופו. בחוץ־לארץ לא הלך לבו אחרי התענוגות, לא היה חוזר אחרי הנשים, לא השתתף בעסקי הקולוניה של הסטודנטים.

הפרופיסורים היו מקלסים אותו על שם רצינותו ושקידתו. כל הימים והלילות היה יושב בביבליותיקאות וקורא ורושם. בין הסטודנטים יצא לו שם של אדם, שאין לו בעולמו אלא ספרים. הסטודנטיות עשו כמה נסיונות למשכו ברשתן, אך הוא לא נלכד, וסוף סוף התיאשו מן הבחור המשונה הזה ועזבוהו לנפשו.

ואולם אהרן חפץ לא היה כלל מטבעו נזיר מן החיים ופרוש מן העולם. לא בלי עמל עלה בידו לכבוש את עצמו ולהתגבר על יצרו, שהיה משיאו לעזוב את חדרו ואת ספריו ולצאת לטיולים, ללכת לתיאטראות או לחזור אחרי נשים. וכשהיה אחד מחבריו מפתה אותו, קצת דרך ידידות וקצת דרך תוכחה, לצאת מחדרו ולראות את העולם הנאה, היה אהרן חפץ עונה מתוך חיוך:

– עכשו אין פנאי… אחר כך, אחר כך…

– מתי יבוא “אחר כך” זה?

אהרן חפץ היה שותק רגע ועונה במתינות:

– לאחר שבכיסי יהא מונח הדיפּלום.

*

רק במקרה, בלי ישוב־דעת מרובה, בחר אהרן חפץ בתורת הפילוסופיה. כיון שנבצר ממנו ללמוד חכמת הרפואה, שחלם עליה מנעוריו, מה חילוק יש, אם יקבל תואר דוקטור לכימיה או לפילוסופיה?

הפרופיסורים האשכנזים, שאהרן חפץ היה שומע תדיר את פרקיהם בהקשבה רבה, היו מחבבים אותו והאמינו, כי “הרוסי” הזה יש לו נטיה עצומה לפילוסופיה. התמימים האלה לא ידעו, כי אהרן חפץ קבל מאמו את הכלל: “כל עסק שיש לך, ואפילו הריוח הוא של פרוטות, אל תזלזל בו ותשקוד עליו”.

אורח־חיים זה גרם לו לאהרן חפץ, שיגמור את האוניברסיטה בלי שום פגע, ולא עוד אלא שהצליח לכתוב דיסרטציה יפה, שהפליאה את הפרופיסורים בבקיאותו הרבה של מחברה. ולאחר שנדפס חבורו ואהרן חפץ קבל את התואר “דוקטור לפילוסופיה”, ראה את עצמו בן חורין. עמד ומכר את ספרי הלמוד שלו והכין עצמו לדרך, לשוב לעירו ולביתו.

קודם שנסע אסף מכל העתונים את כל הרצנזיות, שספרו בשבחה של הדיסרטציה שלו, הדביק את קטעי הגליונות לתוך מחברת מיוחדה ונפרד מעל ארץ אשכנז ובלבו החלטה גמורה להסיח דעתו מכל הלמודים הפילוסופיים, שהוגיעו את מוחו זה חמש שנים.

הנה בא סוף סוף אותו “אחר כך”, שצפה לו אהרן חפץ ימים רבים.

 

ו    🔗

בשבועות הראשונים אחרי שובו לביתו היה אהרן חפץ מתרחק מכל חברה, ואפילו לטייל היה יוצא יחידי. בני העיר היו מרננים קצת, שלא בא לבית הכנסת אפילו בשבת, אבל לא הרבו לגנותו על כך: סוף סוף הרי “דוקטור” הוא, שאינו מחויב להיות ירא שמים. ואפילו על הפילוסופיה שלו לא היו מלגלגים: הרי עשיר הוא ולו נאה הכל.

הצעירים המשכילים שבעיר, שהיו מתהדרים בכבודו של אחד מהם, ספרו עליו גדולות ונפלאות: כי כתב ספר פילוסופי עמוק, עד שכל הפרופיסורים באשכנז השתוממו על עמקותו, ועל ידו יגדל כבוד ישראל בעולם.

כמה וכמה מבני העיר מצאו אמתלה להכנס לחנותה של שרה חפץ, אולי יעלה בידם לראות את פני בנה ולשמוע מפיו דבור כל שהוא, אך אהרן חפץ לא עבר את מפתן החנות, כדי שלא לבוא בדברים עם בני עירו. ורק בערב היתה שרה חפץ יושבת ליד בנה ומספרת עמו בעניני הבית ובעניני העיר, עד שבשנים שלשה ימים ידע אהרן את כל הקורות בעיר בחמש שנות נדודו ממנה.

כלאחר יד סחה לו אמו, כי זה שלש או ארבע שנים בא לדור בעיר סוחר־יערים עשיר, הורוויץ שמו, ומנהג ביתו כמו בכרכים: יש שם פסנתר, והבת הבכירה, שגמרה את הגימנסיה, היא המנגנת…

אהרן חפץ הבין את הכוונה הצפונה בספור זה, אך עשה עצמו כאינו מבין, ואף־על־פי־כן לא יכול להתאפק ושאל את אמו כלאחר יד:

– ואותה ריבה המנגנת על הפסנתר יפה היא גם כן?

שרה חפץ ענתה אף היא בלי התלהבות, כדי שלא ירגיש בנה בכוונתה הצפונה:

– מה שייך יפה?… הרי זה דבר שבטעם… בעיני אני, למשל, יפת תואר היא… והעיקר, פקחית היא… כשהיא באה אל חנותי, תענוג ממש לבוא עמה בדברים…

– כך, כך! – ענה אהרן חפץ כאילו לעצמו. רצה לשאול את אמו, אם אותה ריבה רגילה לבוא אל החנות לעתים קרובות, אך הוא התירא, שמא ישפיל בשאלה זו את ערכו, ולכן פתח ואמר:

– הידעת, אמי, משתעמם אני מאד בעיר הקטנה… רגיל אני בהמונו של כרך… כבר נתקתי מחיים שוממים אלו…

– וכי מי אשם? – מהרה שרה חפץ להגן על עירה – הרי אתה בעצמך בחרת בחיי פרוש, הלא אתה בקשת, שלא יכניסו אליך שום איש. הנה, למשל, כמה פעמים שאל עליך מר הורוויץ…

– מי זה?

– הוא הסוחר שספרתי לך… אף הוא אומר, כי אין לו בעיר עם מי לשוחח… ולאחר ששמע, כי באת, משתוקק הוא מאד להתודע אליך…

אהרן חפץ שתק. שתיקה זו גרמה שמחה רבה לאמו: לבה אמר לה, כי מחשבתה עתידה לצאת לפועל.

ואמנם כעבור זמן מה התחיל אהרן חפץ נכנס ויוצא בביתו של הסוחר מר הורוויץ, תחלה רק לשם “בקור”, ואחרי כן היה בא בכל יום ויושב שם שעות רבות. הוא מצא חן בעיני כל בני הבית: האב חוה דעתו, כי מלומד גדול הוא; האם העידה עליו, כי בעל נמוסים הוא כבן כרך ממש; והבת אמרה, כי בחור “סימפטי” הוא ואדם “מענין”.

*

עוד ביום הראשון, כשיצא אהרן חפץ לטייל עם בתו של הורוויץ, נמנו וגמרו בעיר, כי “חתן וכלה” הם. נמצאו ידענים שבאו וספרו, כמה נדוניא הורוויץ פוסק לבתו, נשאו ונתנו בשאלה, אם שדוך הגון הוא ומי משני הצדדים “מרויח” כאן יותר. אך לבסוף באו לידי החלטה, כי זווג נאה הוא. אמנם, אהרן חפץ אינו דוקטור ממש, כמו שרצה הורוויץ לבתו, אבל לאמו של החתן יש חנות גדולה והוא הבן היחיד. את זה צריך לשים בכף המאזנים.

 

ז    🔗

כל אותם הימים, שאהרן חפץ היה מתבודד בביתו ולא התראה בחוץ, לא העיז רבי חיים־נח פניו להכנס אליו, אף כי תשוקה עזה מלאה את לבו לראותו ולדבר עמו. פעם אחת עבר על פני חנותו של חפץ ושאל את שרה על בנה, והאם ענתה לו במנוד ראש: “הוא שב מחוץ־לארץ תשוש, חלש, עור ועצמות, אבוי לי!” ורבי חיים־נח הרהר בלבו: “העיון והמחקר מתישים כחו של אדם”.

אך לאחר שנראה אהרן חפץ ברחוב וגם התחיל לבוא בדברים עם אנשים, קרב אליו גם רבי חיים־נח ונתן לו שלום. המתין שעה קלה ושאל מתוך הכנעה:

– מתי יש לכבודו פנאי, כדי שאוכל לסור לביתו?

– היש לו ענין אלי? – תמה אהרן חפץ, ובלבו נצנצה מחשבה, כי ודאי שדכן הוא זה.

– הרבה מעות יש לי ואין לי שלחני להרצותן – ענה רבי חיים־נח בלשון חכמים.

– אמנם, אין לי הרבה פנאי, אבל יכנס נא ביום מן הימים – ענה אהרן חפץ במין גנדרנות.

בערב היום ההוא, בשעת שיחה עם אמו, ספרה לו זו מה טיבו של אדם זה וכי הוא משתוקק זה זמן רב להתודע אליו.

– יודע אני טפוס זה של בני אדם – ענה אהרן חפץ – טרדנים הם, מטורפים ומבולבלים, פגעים רעים. שומר נפשו ירחק מהם.

ולפיכך התאמצה שרה שלא להכניס את רבי חיים־נח אל בנה, כיון שלא לרצון הוא לו. וכשהיה בא, היתה מוצאה תמיד אמתלה להרחיקהו. אבל סוף סוף לא יכלה האשה לבייש יותר מדי יהודי זקן ותלמיד חכם, ופעם אחת נטלה רשות לעצמה להכניס את רבי חיים־נח לחדרו של בנה.

שעה קלה ישב רבי חיים־נח ושתק. ניטל הדבור מפיו. זה רק לפני שעה היה מוחו מלא המון רעיונות, שאמר להרצותם לפני הפילוסוף האמתי, ועכשו כאילו נתרוקן מוחו. מסתכל הוא בפניו העגולים והשמנים של הבחור המגולח, היושב כנגדו בגלוי הראש ומחטט בצפרניו, ואין בו רוח להשמיע לפניו את הדברים העומדים ברומו של עולם. רבי חיים־נח תאר לו בדמיונו פילוסוף אמיתי בצורה אחרת לגמרי.

אהרן חפץ הפסיק ראשון את השתיקה המעיקה.

– שמעתי שכבודו עוסק בחקירות פילוסופיות…

– מה שייך עוסק?… – גמגם רבי חיים־נח – מי אני ומה אני?… אלא מאי?… האדם בחיר היצורים הרי נבדל מן הבהמה בכח החושב שבו… ואף אני שוקע לפעמים במחשבה… הרבה והרבה חידות יש בעולם…

אהרן חפץ ישב כנגדו והוסיף לחטט בצפרניו, אחרי כן הוציא מכיסו מסרק קטן והתחיל סורק את בלוריתו, ולבסוף קם ממושבו ואמר:

– יסלח לי כבודו… היום אני צריך עוד לכתוב הרבה… אולי יסור אלי בפעם אחרת, אז נדבר באריכות…

רבי חיים־נח שמח בלבו על הפרישה הזאת. בקור ראשון זה לא הצליח. אולי יצליח בפעם השנית. סוף סוף, אל תסתכל בקנקן כתוב.

הוא הוציא מכיסו ספר בכתב יד, הושיטו לאהרן חפץ ובקול של התרפסות אמר:

– רצוני שכבודו יעיין בספרי קצת ויחוה לי את דעתו… זה חלקי מכל עמלי… הרי כאן אין איש, כלומר: בני אדם יש ויש, אבל איש אין…

– בתענוג רב – ענה אהרן חפץ, ונפטר מאורחו.

 

ח    🔗

שמו של אהרן חפץ יצא לתהלה בעיר שיבוטא ועל ידו הורם כבוד הפילוסופיה בעיני יושבי העיר, היו אומרים: יכול אדם להיות פילוסוף גדול ובכל זאת להיות בקי בהויות העולם – ואהרן חפץ יוכיח.

הסוחר הורוויץ, שרצה לרומם את ערכו של חתנו לוקח בתו, היה מתפאר בו לפני מיודעיו, כי מבין הוא בעניני מסחר כסוחר זקן ורגיל, והדברים נודעו בעיר והכל קלסו את האיש, שהפילוסופיה לא העבירה אותו על דעתו ולא נטלה ממנו את חכמתו.

ביחוד הרבו לספר בשבחו הזקנים שבעיר לאחר שסח הרב דמתא את אשר שמע מפורש מפי אהרן חפץ, בליל התנאים שלו בביתו של הורוויץ, כי כל הפילוסופיה אינה אלא הר תלוי בשערה ואשרי למי שחי באמונתו התמימה שקבל מאבות אבותיו, מפני שרק האמונה נותנת לאדם מנוחת הנפש.

גם הדור הצעיר שבשיבוטא, הבחורים המשכילים והבחורות המשכילות, מצאו באהרן חפץ את הגבר האידיאלי שעומד למעלה מדוקטור פשוט, העוסק כל ימיו ברפוי חולים וחולות. כמה נאות שיחותיו, המתובלות בבדיחות וחדודים, עד שאפשר להתפקע מצחוק לשמען! ובקי הוא בכל הנמוסים ובכל המנהגים, מדקדק הוא במלבושיו ויוצא אל הרחוב הדור, ומעורב הוא עם הבריות מאין כמוהו. בליל התנאים, שהוחגו בביתו של הסוחר הורוויץ ברוב פאר, כמנהג העשירים, נודע הדבר, כי החתן אהרן חפץ יודע לשחק בקלפים כאחד הותיקים ויודע לצאת במחולות כאחד המומחים. וכשספרו הקרואים בשבחו בפניו, קצת מתוך התפעלות וקצת דרך תמיהה, ענה אהרן חפץ ואמר:

– חייב אדם בן זמננו לדעת הכל ולהשתמש בו בשעת הצורך.

רק אדם אחד בשיבוטא היה מקטרג בלבו על התנהגותו של אהרן חפץ –הוא רבי חיים־נח. כל אותם הדברים שהכל דרשו לשבחו, דרש הוא, בינו לבין עצמו, לגנותו. נדמה לו, כי במנהגיו אלה גורם אהרן חפץ לחלול כבוד הפילוסופיה. כמה פעמים עלה בדעתו של רבי חיים־נח להעז פנים ולהעיר לפילוסוף, דרך רמז, במובן, כי לא טוב הוא עושה. אך אף פעם אחת לא עלה בידו לדבר עמו ביחידות בחדרו. כל הימים לא היה בביתו, ואמו היתה אומרת, כי מאחר הוא לבוא בלילה.

פעמים אחדות קרב אליו רבי חיים־נח ברחוב ושאל אותו, אם הספיק לעיין קצת בחבורו, אך הלה היה עונה: “לא נפניתי עדיין לכך”.

וטינא היתה בלבו של רבי חיים־נח על הדבר הזה, שנראה לו בזלזול בכבודו. “וכי מה הוא עושה כל הימים? משוטט ברחובות או מטייל מחוץ לעיר עם בחורים ובתולות!” אך את הרהוריו אלה לא גלה רבי חיים־נח לאיש, משום שהתרחק מלשון הרע.

ואולם פעם אחת נפלה קטטה בינו ובין אחד המשכילים שבעיר, והלז פלט מפיו מאמר:

– אהרן חפץ אמר, כי חבורך מלא פטפוטי הבל…

רבי חיים־נח נשתתק. פניו הלבינו, ברכיו רעדו. לאחר שעה קלה התאושש והוציא מפיו, כמדבר אל עצמו: “אכן…”

הוא כוון לבוא לביתו של חפץ בשעת הסעודה, וכשיצאה אליו שרה חפץ ובקשה אותו לסור אל הטרקלין ולהמתין שם עד שיגמור בנה את סעודתו, ענה רבי חיים־נח בזעזוע:

־־ איני רוצה כלל לראות פני בנך… באתי רק לקבל ספר שהנחתי אצלו…

כעבור שעה קלה חזרה שרה חפץ ובידה חבורו של רבי חיים־נח, כרוך בגליון של עתון.

*

זו היתה ראשית מדון בין שני הפילוסופים שבשיבוטא, בין רבי חיים־נח ואהרן חפץ.

מתוך כעס נזרק פעם אחת דבור מפיו של רבי חיים־נח:

– הרמב"ם לא שחק בקלפים, לא יצא במחולות עם בתולות.

כשהגיעו הדברים לאזני אהרן חפץ, לגלג ואמר מתוך בטול:

– אין זה אלא בטלן שוטה.

וכשנמצא איש שרצה להגן על כבודו של רבי חיים־נח, שפילוסוף הוא, פתח אהרן חפץ ואמר:

– החקרנים הללו למה הם דומים? – לחנות בעיר קטנה, שהכל מעורבב בתוכה: מעט פלפלין, מעט שמן, דגים מלוחים, גרוטאות של ברזל חלוד – ובסך הכל: דלות ועניות.

הבחורים המשכילים, שסחו את המשל הזה בעיר עד שהגיע לאזניו של רבי חיים־נח, היו שליחים נאמנים להביא לבעל המשל את תשובתו של רבי חיים־נח:

– והוא (כלומר: אהרן חפץ) למה הוא דומה? לחנות של דל גאה: על גבי האצטבאות מונחות תבות וקופסאות יפות מכל המינים, אך כולן ריקות ומאום אין בהן…

דברים אלו נראו בעיני המשכילים כחרוף וגדוף כלפי הפרופיסורים באשכנז, שחלקו לאהרן חפץ את התואר “דוקטור לפילוסופיה”. וכשנזרקה לו טענה זו לסתור את דבריו, ענה רבי חיים־נח מתוך התרגזות:

– וכי כל רב שקבל “סמיכה” הוא גדול בתורה?… אפשר שאהרן חפץ שלכם למד ספרי פילוסופיה, אך ברי לי, שלא למד מהם כלום… תדעו: הרמב"ם לא היה “דוקטור לפילוסופיה”­… גם אריסטו ואפלטון לא קבלו “סמיכה”… ואלה היו הפילוסופים האמתיים!