יש אשר תשא ימים רבים בלבבך זכרון איש ומעשהו מימי ילדותך, והאיש ומעשהו קלי ערך הם, ואינך יודע במה נחשבו, – ואולם הָמש לא תמישם מלבבך ימים רבים,
ואני, מדי שובי אל עיר מולדתי הקטנה והשוקטה, ומדי סורי אל “בית־העולם”, שם – וזכרתי למראה אחת המצבות תמונת “אדם קטן” אחד, איש נודד ומסכן, אשר לא ראיתיו בילדותי בלתי אם פעמים שלש, ובמקרה ראיתיו, – ואולם תמונתו לא משה מלבי עד היום.
“רגלוהי דבר־נש אינון ערבין ליה” – כן חקוק על גבי אותה המצבה; כי עובר אורח היה האיש, ויפגע בעירנו וימת בה. ומדי העיפי עין על כתב המצבה הזאת – ועלה זכר המסכן המת ההוא ונגע בלבבי מגע רך וצנוע, – כגעת הרוח הקלה בראשי הדשאים שבין הקברים, – בנחת, בנחת, ומשל בנפשי ממשלת השקט ושלוה, אבל רבה וגדולה, כמשול מבט דומם של עיני אם רחמניה בנפש בנה יחידה…
הבה והצבתי גם אני מצבת זכרון לאיש ההוא; חוב הוא, אשר חב לו לבי – ואשלמנו.
*
בן שמונה שנים הייתי בעת ההיא, ילד לבן־פנים ודל־בשר, אבל מפורסם בכל העיר ל“בעל מוח”. אבי התנהג עמי במדת הדין ותמיד הטיף לי מוסר על שאני, “בחור” שכמותי ונער בן תורה, שקוע יותר מדי בעולם הזה: “להוט” אחרי האכילה ומתעצל לקום בהשכמה לעבודת הבורא.
פעם אחת נשאר אבי, אחרי תפלת ליל שבת, בבית־הכנסת לשוחח מעט ולשמוע “חדשות”, כמנהג בעלי־בתים; ואני, מאפס מעשה וכדי להפיג מעט את רעבוני, שהיה מתגבר עלי תמיד בלילי שבתות, בין תפלה לסעודה, שוטטתי בבית־הכנסת אנה ואנה, בדקתי בכל החורים והסדקים, חפשתי ככל המקומות, אולי אמצא ענין לענות בו.
פתאום נגע השמש בשכמי ואמר אלי בלחש:
– שמע נא, בני, הנה האיש העומד מאחורי הבימה הוא ה“אורח” הסועד אצלכם בשבת זו; אמור נא אתה זאת לאביך, כי אני הולך מזה תיכף.
עיני נמשכו אל עבר המקום ששם ישב ה“אורח” שלנו, איש כבן ארבעים, קטן־הקומה ודל־הבשר, וספר פתוח לפניו.
נענעתי בראשי אל השמש, לאות הסכמה, נגשתי אל ה“אורח” ובקול “בעל־בית” חשוב קראתי: “שבתא טבא”!
האיש שם עיניו בי, ובצחוק קל על שפתיו השיב לי: “שנה טובה”!
כרגע הניח את הספר הצדה ונכנס עמי בדברים, וכאשר שמע מפי, כי הנני לומד גמרא, הבריקו עיניו משמחה וינסני ב“שאלות” שונות. למשמע תשובותי החרוצות גדלה עליצותו מרגע לרגע, דבורו היה בנחת ובחבה, ובכל פעם שהשיבותי כהוגן, החליק לחיי באהבה, עד כי שכחתי את רעבוני ונכון הייתי לעמוד שעות שלימות במחיצת האיש הטוב הזה.
וכשישבנו בעוד שעה אל השלחן, ואבי פנה אלי במוסרו על שאני דש בעקבי את הלכות “דרך ארץ”, מדעת ושלא מדעת, ענה האורח, שישב עד הנה מבלי דבֵּר דבר, ואמר:
– נער טוב הוא, הלואי שירבו כמותו בישראל… עוד לא ראיתי בחיי כמוהו.
לחיי אדמו, כי זאת לי הפעם הראשונה, ששמעתי שבחי בפני; אבי, אעפ"י שהיה משבחני בפני אחרים, בפני לא שבחני מעולם; חושש היה שמא תזוח דעתי עלי.
אמי הביטה אל האורח בעינים מפיקות תודה, על שיודע הוא להעריך כיאות את “אוצרה” הטוב.
ואבי הוריד את עיניו, שלא אכיר בעליצותו, והחליק את זקנו, כמו שאומר: “גם אני כמוך ידעתי זאת, ר' אורח, אבל אין מגלין רז זה לתינוק, לטובתו ולהנאתו”,
וכדי להחליש מעט את רושם התהלה, פנה אל האורח ואמר:
– הא לחוד והא לחוד! אמת הדבר, כי “בן תורה” הוא, אבל גם שובב מאין כמוהו. הנה למשל…
ואבי פותח פנקס חובותי וקורא… שורה שלמה של עבירות ומעשי ילדות בידו,
אבל האורח הפסיקו באמצע ואמר:
– כלום מדקדקין עם ילד כזה כחוט השערה?… אין רע, אם ישתובב, ובלבד שילמוד… התורה מכפרת על כל העוונות.
ברגע זה חפצתי לחבק ולנשק את האורח הטוב על הסניגוריא שלמד עלי. אבי רגיל להתאונן עלי בכל ליל־שבת באזני ה“אורח” הסועד על שלחננו. אך כל האורחים מנענעים בראשיהם לאות הסכמה לדברי אבי או שותקים לגמרי. מתיראים הם להגן עלי. שמא יקצוף אבא: מוראו גם עליהם. אך האורח הזה הוא הראשון, שהעז לבטל תלונות אבי…
ואבי, בראותו, שאין לפני האורח משוא פנים, התאמץ להסב את השיחה לענין אחר.
– כבודו יש לו בנים? וכמה? – שאל את האורח.
– ברוך השם, יש לי, בלי עין־הרע, שש בנות, לאורך ימים, אך לא בן זכר אחד…
בדברים האחרונים נשמע צער עמוק, ופני האורח, העליזים תמיד, נתכסו בעננה קלה.
אבי רצה לנחמו.
– רב חסדא אמר: בנתי עדיפן לי מבני.
– רב חסדא?! – ענה האורח בצחוק קל – הוא יכול להגיד זאת. ודאי איש עשיר היה, ונדוניא לבנותיו לא חסרה לו… וכי צריך היה כמוני להיות נודד, בשביל להשיא בנותיו?… וגם השם בעצמו: “רב חסדא” די היה, כי ירוצו אליו “חתנים” מכל עבר… אבל תולעת כמוני…
אבי מתאמץ להפיג צער האורח והוא הולך ומספר צער גדול בנים.
בזמן הזה צריכים לספור את כל צעדיהם של הבנים, כי, בעוונותינו הרבים, הם יוצאים מהרה לתרבות רעה, אם אתה גורע עין מהם רגע אחד… ואחרי כן, כשמגיעים לשנות בחרות, הלא מתחילות צרות אחרות…
אבל האורח לא קבל תנחומין, כנראה; מפני שענה בהתלהבות:
– תנחומין של הבל!… הן בשביל “בן” כדאי לסבול הכל… מה הייתי חסר, למשל, אילו היו לי שלשה בנים כאלו של כבודו, או אפילו רק בן אחד… בן זכר – יש לך הנאה ממנו בעולם הזה ובעולם הבא…
אבי נשתתק. בלבו הסכים גם הוא לדברי האורח.
אחרי ברכת המזון עוד ישבו כל בני הבית לפני השלחן, והאורח ספר לאבי את תולדותיו ומצב ביתו. יש לו חנות קטנה, שאשתו עוסקת בה… היא בריה נפלאה… והוא יושב כל ימיו בבית־המדרש… אבל בתו הבכירה הגיעה לפרקה וצריכים להשיאה… על כן עזב את ביתו לפני שנה ויהי ל“מגיד־נודד”… אין ברירה אחרת…
אבי משתתף בצערו באנחה, אמי – דמעה נוצצת בעיניה, ואני בפעם הראשונה לימי חיי נתאויתי ברגע זה להיות עשיר גדול… ודמיוני תאר לפני, איך שבמוצאי שבת לאחר “הבדלה” הייתי מוציא כיסי ומושיט לאורח שלש מאות רובל והייתי אומר: הא לך ושוב לביתך…
הנרות הולכים ודועכים. האורח קם ממקומו ללכת, אך אבי מעכבהו ושואל:
– איפה ילין כבודו?
– בבית “הכנסת אורחים”.
– לא טוב הדבר, שם הלא המקום אינו לאנשים כמוך… הלילה הזה תלין פה בביתי, ואחרי כן נראה.
שמחתי שמחה גדולה על האושר הרב שנפל בחלקי: ללון בחדר אחד עם האורח.
לאחר שעזבו הורי את חדר־האכל נגש האורח אלי והחליק לחיי ואמר:
– תלמוד, בני, תורה הרבה, אז אקחך לחתן לבתי… יש לי ילדה יפה וחכמה, בת גילך…
לבי התמוגג מעדן ורוך.
ומן היום ההוא נקשרה נפשי ב“אורח” הזה, ומאד שמחתי כי גם אבי הראה לו פנים שוחקות ואמר עליו: “זה הוא יהודי כשר”. אל התואר הזה לא זכה אף אחד מבני עירנו, אשר נחשבו בעיני אבי ל“פחותים” ועברינים, ואמי הוסיפה ואמרה, כי בפעם הראשונה לימי חייה היא רואה איש טוב כזה. אין פלא, כי מני אז היה ה“אורח” כמו קרוב למשפחתנו, ובכל עת בואו אל עירנו, היה סר אל ביתנו והיה מתקבל בחבה יתרה.
*
שמונה שנים עברו למן פגישתי הראשונה עם האיש הזה.
לאחר הייתי. מילד תמים נהפכתי לעלם, אשר נפשו עורגת אל החיים וברוחו הוא מהפך עולמות… איש ריב ומדון הייתי לאבי אשר ראה, כי תוחלתו ממני נכזבה ולא אהיה עוד “גדול בישראל”, כאשר נבאו עלי רבים. ואולם הוא לא התנהג עמי במדת הדין, אף לא דבר אתי קשות, כי הטילו עליו אימה ולחשו לו, שצריך הוא ל“הזהר” מאד… “בזמן הזה” – הזהרו בבנים!… ה' ירחם!
הוא סבל הרבה, אך לא גלה לבו לאיש. גאונו לא נתן לו להודות, כי עליו ל“הכנע”, ירא היה שמא ישמחו לאידו.
משכיל הייתי בעצם חומי והשתדלתי להבליט “השכלתי” לעין רואים, אף התאמצתי לעשות נפשות ל“בת־שמים” זו, למורת רוח אבי, אשר הגיעו לאזניו השמועות על אודות דרכי בנו ועלילותיו.
בעת ההיא נקרה שנית אל ביתנו האיש הנפלא הזה,,ואבי שמח עליו כל כך, כאילו זכה לראות בביתו איזה “גאון”. הוא קדם את פניו בידידות רבה, כאשר לא קדם כן אבי פני איש מעודו.
וה“אורח” בא כבן־בית, וחקר ושאל לכל השנויים שנעשו במשך הזמן הזה, ונתן את לבו לדעת כל קטנה וגדולה.
לבסוף התחילו שניהם, אבי והאורח, מכפרים זה לזה נגעי לבבם:
– ברוך השם, שלש בנותי כבר נִשאו… חתני הם יהודים פשוטים, אבל ישרים… אין לי מה להתאונן על הקב“ה… בתי הבכירה אמנם חולה תמיד, כי היא מקשה לילד… חתני השני הוא חלש, ובאין רואה הוא רוקק דם… גם בתי השלישית היא מחוסרת פרנסה, ר”ל, כי בעלה הוא כורך־ספרים, – וכורכי ספרים עניים הם… אבל, בכלל, יהי שמו הגדול מבורך… די לי, שאני וביתי יהודים אנו… כלום אושר קטן הוא?… אני טוען תמיד עם אשתי ועם בנותי, המתאוננות תמיד על מזלן… שוטות! כלום יש להן שטר על הקב"ה, שמחויב הוא להמציא להן מחסורן?… מתפלל אני רק על זה, שיעזרני ה' להשיא את שאר בנותי הבתולות… זולת זה אין לי כל טענה עליו, כביכול…
אבי שומע את כל הדברים ומהרהר, כנראה, בתשובה על שאינו שמח בחלקו כאיש הזה.
אחרי רגעים אחרים של שתיקה הוא אומר:
– אח, אח, אח! אמנם, גדולה “צרת הבת”, אבל בימינו “צרת הבן” קשה ממנה. הנה, למשל אנכי, יש לי בנים…
והוא הולך ומספר לאורח את כל התלאה, אשר מצאתהו בשלי, בנו הבכור, שלא לבד שיצאתי בעצמי לתרבות רעה, אלא שמושך אני את כל בני הבית אחרי ומרבה בכל העיר אפיקורסים… חוטא ומחטיא…
האורח מאזין ומנענע בראשו. אחר כך הוא עונה:
– רבי ישראל, רבי ישראל, יושב אתה כל הימים בעיירה קטנה ואינך יודע כלל את הנעשה בעולם… אני אומר לך, כי בדור הזה רבים הצדיקים מבכל דור… אתה שוחק, אבל כן הוא באמת… “לא צדיק הוא ה”מרא דאתרא" המתפלל בכל יום, כי מה יש לו לעשות? היצר הרע בעצמו אינו מעז כלל להסיתו, שלא יתפלל, אלא הרצען העני, היושב כל היום כפוף על מלאכתו, כשהוא מתפלל – אם גם שלא בכונה – הרי זה צדיק גמור" – כך היה אומר מורי ז"ל… בדורנו אין לבקש כלל דקדוק במצוות, רק הניצוץ היהודי… אני מטיף מוסר רק על דברים שבין אדם לחבירו… בדברים שבין אדם למקום, כל יהודי בזמן הזה יוצא ידי חובתו…
אבי אינו מסכים לדבריו, ולולא פני האורח התמימים ועיניו המפיקות תום ויושר, אז היה חושדו, כי אחד מבני חבורתי הוא, “הרבנים המקילים”, כמו שהיה רגיל לכנותני בלעג מר.
אבי מלמד קטגוריא על הדור החדש, אשר “אין אלהים בלבו” ועושה מה שלבו חפץ, כאילו “העולם הוא הפקר”. ואולם האורח מפסיקו ומשיב:
– הנח להם, הנח… בלחישה אגיד לך, כי הם יהודים טובים ממנו… ומי יודע, אם הגאולה לא תבוא על ידיהם… אני חושב תמיד על זה… פעם אחת ישבתי בבית־המדרש בעיר אחת ועיינתי בספר… נכנסו צעירים אחדים מבני העיר… הוציא האחד מהם מכיסו “גזטה”, קרא לפני חבריו… שם היו שמועות על אדות גזירות רעות, המתרגשות לבוא על ישראל… הבטתי בפני הצעירים, שהפיקו יגון וצער… ובעיני אחד מהם ראיתי גם דמעות, באמונתי… באותה שעה הרהרתי בתשובה… גם אנכי הייתי כמוך שונא את העברינים האלה עד היום ההוא… אבל עתה נכון אני להגן עליהם…
אבי שומע את הדברים שלא ברצון: רואה הוא, כי ה“אורח” הוא סלחן יותר מדי, אך להתוכח עמו אינו רוצה, מפני שירא הוא להתקוטט עמו. ואחרי שתיקה קצרה הוא אומר בלצון:
– אילו היו הדברים כמו שאתה אומר, כי אז היו הימים טובים. אבל בעוה"ר הלא משנה לשנה הולך מצבנו ודל: האם לא בעון הדור הזה?
– מי יודע את דרכי ה'?!… אולי כך צריך להיות… אבל אני מדעתי לא אזוז… אין לו להקב"ה להתאונן על בניו… עתה תראה, בנך יהיה יהודי כשר, אף כי לא יהיה “רב”… היכן כתוב, כי כל יהודי מחויב להיות רב?… אבל יהודי יהיה… אני תוקע לך כפי על זה… לא כך? – פונה הוא אלי ושואלני בחבה.
*
ועל לבי עולה זכרון הפגישה האחרונה, שהיתה לי עם חביבי זה.
באחד מימות הגשמים, בשעה שישבנו כלנו כלואים בבית ושוממים, נפתחה הדלת ו“אורחנו” נכנס הביתה, כפוף קצת, כדרכו, וצרורו בידו.
מה זקן האיש! מה שונו פניו ומה הועמו! והצחוק הקל, המרחף תמיד על שפתיו, כאילו הזקין גם הוא, ואין בו אותם ההוד והעליצות, שהיו לו בימים שעברו.
והלא רק שנות מספר עברו למן היום שראיתיו, ומדוע הכרתיו רק בקולו המלא רוך וחבה: “שלום לכם, בני!”
כלנו קדמנו את פניו בשמחה רבה, וגם אבי, שישן אז שינת צהרים, קם ממשכבו ויגש אל האורח להושיט לו ידו: שלום עליכם! ופני אבי הביעו עליצות וחדוה, כמו בשעה שהוא מסיים “סוגיא חמורה” והכל אתי שפיר,
– מדוע פניך דלים כל כך? – שואל אבי.
ולמענה על השאלה הזאת נשמע קול שעול חזק, שעוה וקמט את פני ה“אורח”.
– זו השנה השנית, שבא עלי זה השעול… אלהים יודע, מאין בא אלי… הוא מוצץ את כחי ולחי… אבל אין בכך כלום… כשהוא סר רגע, הנני איש אחר…
אבי מנענע בראשו לימין ולשמאל וממשש בידו את זקנו, להביע בזה את השתתפותו בצערו של ידידו. ואמי עומדת ומציעה “רפואות בדוקות” לשעול.
– לא כדאי לטרוח בשביל זה… יש לי בשבילכם בשורה טובה… ודאי תשמחו על זה… תודה לאל… רק אנוח מעט, ואחר כך אספר לכם…
לאחר שעה קלה, כשישבנו כלנו אל השלחן לסעוד, פנה ה“אורח” אל אבי, וכלנו הטינו אוזן לשמוע את הבשורה.
– הלא ידעתם, כי שש בנות היו לי… יאריך ה' ימיהן… חמש מהן כבר נשואות… נשארה רק האחת, הצעירה, רחל שמה… אין לי להתאונן, חס־ושלום, על חתני… כולם יהודים ישרים, ברוך השם… ולי הם מחלקים כבוד יותר מן הראוי… כשאני בא לימי החג אל ביתי ונכנס אל איש מהם, אז השמחה גדולה מאד… החותן, החותן, כבוד וגדולה… כאילו הבאתי להם מתנות… אבל בכל זאת אינני שוהה אצלם… מה לי שם?… אני שואל לשלומם ולפרנסתם – ותם ונשלם… בדברי תורה הם אינם מומחים, ובהויות העולם הלא “עם־הארץ” אנכי… ובמה יש לנו איפוא לדבר… ולכן גמרתי בלבי, כי את בתי הצעירה אשיא לתלמיד חכם… גמרתי, אני אומר, כאילו הדבר תלוי רק ברצוני… ככע, ככע!…
השעול, שתקף את הדובר, הפסיק לרגעים אחדים את השיחה.
– מלבד זאת, הנה בתי הצעירה ראויה לתלמיד חכם… צנועה היא וטובת לב מאין כמוה… ובריה נפלאה היא… אורגת ותופרת, אופה ומבשלת… אומרים עליה, כי גם יפה היא מאד… אבל כלום שאר בנותי מכוערות הן?!…
– בקצור, מצדי אין מניעה… ודאי אני רוצה בתלמיד חכם לחתן… אבל איפה אמצאהו?… הן לא בין עשירים חלקי… ואולם שמעו נא נפלאות ה'… אני אומר לכם, כי אי־אפשר כלל לכפור בהשגחה פרטית… רואים אנו זאת בעליל… פעם אחת, במוצאי שבת שלפני החג, ישבתי לי בבית־המדרש… איש לא היה שם, כי הכל הלכו לבתיהם, מלבד “בחור” אחד שישב בכותל המזרח ועיין בספר… פתאום עלה על לבי להזמין את ה“בחור” הלז למשתה תה… בזמן שהנני בעירי, הלא “בעל־בית” אנכי… וה“בחור” לא סרב לי והלך אתי… הוא זר בעיר, אין לו קרוב וגואל… על פי שיחתנו נודע לי, כי ה“בחור” הוא יתום מאביו ורק אם עניה לו בעיר קטנה… מן הערב ההוא היה ה“בחור” בא אל ביתי בכל יום, והייתי מתענג לשמוע דבריו… מלבד שהוא בן תורה, מופלג ממש, עוד הוא בקי בעניני העולם… גם “בעל לשון” נפלא הוא, “כתבא רבא”, אני אומר לכם… הנה מכתביו עמי – הפלא ופלא…
והאורח משמש בכיסו והוציא משם חבילה של כתבים. אבי קרא בכמה מהם והביע את התפעלותו, לשמחת לב האורח.
– גם בימי החג – הוסיף האורח לספר – סעד על שלחני, על פי בקשת אשתי… כלנו נקשרנו אליו ואהבנו אותו… אבל כל מחשבה זרה לא עלתה על דעתי… אך לאחר החג, כשהכינותי את עצמי לדרך, נגש אלי איש, שעוסק לפעמים ב“שדכנות”, והציע לפני שדוך עם ה“בחור” הלז… מתחלה השתוממתי מאד על הדבר… הלא בזמננו מקבל בחור כזה אלפים נדוניא… אולם השדכן גלה לי, כי ה“בחור” בעצמו שלח אותו… בתי מוצאת חן בעיניו מאד… לא האמנתי למשמע אזני… ראיתי, כי אצבע אלהים היא…
– קצור הדברים, באותו שבוע נכתבו תנאים,.. וכך אמרתי לו: בני, איני רוצה להונות אותך… וכי בשביל שיתום אתה מותר לגזול אותך?… שלש מאות, אבל במזומנים אתן לך… כמאתים כבר יש לבתי, ובמשך שנה אחת אשלים את הסכום… עוד חצי שנה עלי להיות נודד… אחרי כן אניח את מקלי מידי ואשתקע בעירי… לי ולאשתי יספיק כמה שהוא… אין בי עוד כח להיות בנכר… דרושה לי מנוחה… עתה יניח לי ה'… אמנם, הוא, החתן, כותב אלי, כי אשוב לביתי ומוחל הוא לי את החסר לשלש מאות… הוא אומר במכתבו: “לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם”… וכי מה הדבר בעיניכם?… אך אנכי לא אשוב מדברי… אסור להונות כל אדם, ואף כי עלוב כמוהו… עבירה היא…
*
ובאותו שבוע חלה האורח ונפל למשכב.
זוכר אני, כי בימי מחלתו למד בעל פה. ופעם אחת הגיד לאבי: כשעמדתי על דעתי גמרתי לשנן בעל פה מסכת אחת… באופן כזה אתה יכול ללמוד תמיד בכל מקום שהוא… ועוד, כלום יש לי שטר על הקב"ה, שעיני תהיינה רואות כל ימי חיי?… ומה אעשה, אם פתאום אסתמא?…
כשגברה מחלתו, התחיל מתחטא לפני אביו שבשמים.
– כלום היו לי תביעות עליך מעודי?… חפצת, כי אהיה עני – קבלתי גזירתך באהבה… צוית, כי אהיה נודד יותר מעשרים שנה – לקחתי לי מקל ואעזוב את ביתי… לא היתה לי נחת מבניי – מסתמא איני ראוי לכך… הנשמה לך והגוף שלך… אך עתה עלי להשיא את בתי האהובה… אחרי כן, אם יהי רצון מלפניך, שאעזוב את העולם – הנני… אבל כעת אי אפשר לי למות…
ובאזני מצלצלים כיום דבריו האחרונים לפני מותו: “רבונו של עולם, רק עוד שנה אחת!”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.