(מכרוניקה של עיר קטנה)
א בית־המדרש הישן 🔗
הדבר היה באותם הימים שהיהודים היו יראי שמים והיו מתפללים שלש פעמים בכל יום בצבור ובני ישראל פרו ורבו, עד כי משנה לשנה הלכה הקהלה וגדלה, משום שהעניים לא נסעו עדיין למדינות־הים, והעשירים לא ברחו עדיין לחוץ־לארץ. ואף־על־פי־כן לא היה בעיר אלא בית־מדרש אחד. בימות החול היו מתפללים כמה “מנינים” בזה אחר זה; אך בשבתות וימים טובים, ולא כל שכן בימים נוראים, היו עומדים צפופים והדחק היה רב מאד עד כדי חניקה, ובכל זאת לא עלה על לב שום איש לבנות בית־מדרש אחר. הכל ידעו, כי גם לתקון הגג הרעוע של בית־המדרש הישן אין כסף בידי הגבאים.
ומי יודע כמה ימים ושנים היו בני העיר עומדים צפופים בבית־המדרש הישן, אלמלא המאורע במנורות “הברק”. ומעשה שהיה כך היה:
באותו הזמן עלה לגדולה בעיר בֶּר־וולף, שמצא חן אצל ה“פריץ” ונעשה “תקיף” בחצר. בר־וולף זה לא היה מאן־דהוא. בר־אורין היה ובן משפחה יפה. אך בפני הזקנים שבעיר, המופלגים והצדיקים, לא היה פוצה פה, ואולם משנעשה עשיר התחיל לחוות דעה בבית־המדרש.
היה עומד ומרעיש עולמות על השלחנות והספסלים שנמצאו מלוכלכים בחֵלֶב; היה צועק ככרוכיה על שהרצפה מאחורי הבימה הרקיבה; היה קורא תגר על שאין אלונטית נקיה על יד הכִּיוֹר. ודרכו היה לאסוף סביבו כנופיה ולדרוש לפניהם “דרשה”, להוכיח להם כי אין סדרים בבית־המדרש והכל נוהג שם לא כהוגן.
הגבאי הזקן רבי איצילי, שהגבאות באה לו בירושה מאביו, היה עושה עצמו כלא שומע ולא שם לבו אל כל אותם ההבלים והיה משתומם על בני־אדם שעוסקים בדברים של מה בכך.
אך פעם אחת שב בר־וולף מן הכרך מלא התפעלות, שראה שם בבית־הכנסת מנורת־ברק והוא ספר נסים ונפלאות על האור הרב של מנורה זו, המאירה כ“שבע שמשות”.
והוא עמד ודרש, לא פחות ולא יותר, שיקנו בבית־המדרש שלש מנורות כאלו.
– ומנורות־הנחושת, התלויות בתקרה מה יהֵא עליהן?
– ימכרו אותן.
כאן התחולל רעש גדול, עד שבר־וולף בעצמו נבהל בתחלה מפני דבריו.
ראשית – טענו הזקנים – כיצד מוציא יהודי מפיו דבר כזה, שימכרו תשמישי־קדושה, שנמצאו במקום קדוש ימים רבים.
שנית, יש כאן משום עלבון המתים, אותם היהודים שנדבו את מנורות־הנחושת לבית־המדרש,
ושלישית… בכלל, חלול־הקדש הוא… בית־מדרש אינו בית־תיאטרון, להבדיל… ומנורות־הנחושת העתיקות נאות ויאות יותר…
בר־וולף אמנם נסה לטעון ולומר, כי מנורות־הנחושת עתידות ביום מן הימים לנפול ולחבל במי־שהוא, אך שומע לא היה לדבריו, שנראו כדברים בטלים. והזקנים נחלו הפעם נצחון.
ואולם באותו יום נולד בלבו של בר־וולף הרעיון לבנות בית־מדרש חדש.
היא לא גלה לאיש את הדבר, אך נדר נדר בלבו להוציא את מחשבתו אל הפועל.
ב בר־וולף בונה בית־מדרש 🔗
לאחר שסיעו בידו מן השמים ואלהים שלח לו שלש שנות ברכה, גמר בר־וולף בלבו, כי עכשו הגיעה השעה.
בעיר אמרו עליו, כי עשיר מופלג הוא והונו עולה לכמה אלפים.
השמועה כי בר־וולף אומר לבנות בית־מדרש חדש עוררה בעיר גם שמחה גם פחד.
שמוח שמחו על שיבוא הקץ להדחק בבית־המדרש; ופחד פחדו שמא, חס ושלום, לא יעלה בידו לגמור את הבנין וכל המשא יהא מוטל על העיר.
אך בר־וולף עשה את שלו, ועל כל השאלות שנשאל השיב תשובה אחת:
– ראה תראו לאחר מעשה.
מן היום שהתחיל בר־וולף מתעסק ב“בנינו” נהפך והיה לאיש אחר. יומם ולילה היה טרוד בעבודה. היה שוכר פועלים, קונה מכשירי בנין, מאסף נדבות, חושב חשבונות, משדל בדברים, מביא אנשים לראות בבנין… דומה היה, כי חוץ מעסק זה לא ידע בר־וולף כלום.
וכאשר באו הבנאים והתחילו בבנין, באו אנשים ונשים מכל קצות העיר להתבונן אל המראה.
– בנין גדול כזה… מהיכן יוקח הכסף הרב להקימו?
חִיֵך בר־וולף וענה:
– היד ד' תקצר?
מן הבוקר עד הערב היה בר־וולף עומד ליד הבנין ומתמלא שמחה לראות, כי הבנין עולה ועולה.
בביתו לא היה יושב. מקומו היה בחוץ, אצל הבנין.
ופעמים שגם בלילות על משכבו היה בר־וולף מדבר מתוך שנה, היה מזרז את הפועלים, צועק וגוער, עד שאשתו היתה מתעוררת בפחד ומעירה אותו.
שתי שנים ארכה מלאכת הבנין, וכאשר נגמר לא שבעה העין לראות בתפארתו.
– ארמון הוא זה.
– בית־מקדש.
– ממון רב שקוע בבנין זה.
– רק יהודי כבר־וולף יכול היה להקים היכל כזה!
– הלואי שאשׂתכר בשלש שנים, ולו גם בחמש שנים, הון זה שבזבז בר־וולף על בנין זה.
– למי לו כל הונו, אם בנים אין לו…
כך וכך היו בני העיר משיחים איש עם רעהו, ולא אחד היה, שקנא בבר־וולף, שעלה בידו מעשה רב כזה.
לאחר ששלמה המלאכה ערך בר־וולף “חנוכת הבית” בפאר והדר, בלהקת “כלי־זמרים”; אחר כך עשה סעודה רבה לכל בני העיר והכניס ספר תורה שלו לבית־המדרש החדש בתופים ובמחולות.
– אכן זה הוא שזכה לשני שלחנות: עולם הזה ועולם־הבא יחדו.
מובן הדבר, כי לגבאי בבית־המדרש החדש נתמנה בר־וולף. על דעת איש לא עלה, כי יכול אחר לכהן בכהונה זו.
ג בית־המדרש החדש 🔗
בשנים הראשונות היו זקני העיר עוינים את בית־המדרש החדש, היו באים לידי חיוך, כשמנו את אלה העומדים שם בכותל המזרח; רק זעיר שם זעיר שם יהודי ששיבה זרקה בו והשאר – “פרחחים”…
הזקנים לא דרכה רגלם על מפתן בית־המדרש החדש – “מוטב להתפלל ביחידות בבית־המדרש הישן מאשר להתפלל בצבור בבית־המדרש החדש”…
רב העיר היה דורש שם רק בשבת הגדול, כדי לצאת ידי חובתו, והחזן עם המשוררים היה עובר שם לפני התיבה רק ביום־טוב אחרון…
אך בר־וולף השקיע את כל רוחו לעשות את בית־המדרש “שלו” עליון… הוא תקן, כי הספסלים והשלחנות יהיו מצוחצחים ולא ימצא שום רבב עליהם; בשעת התפלה אסור היה לעסוק בשיחה. וכשהיה רואה מרחוק נערים משתובבים “אחורי הבימה”, היה יורד אליהם בכבודו ובעצמו לגרשם.
בבית־המדרש הישן היה מקומה של החברה ש"ס, שהיו לומדים שם בין־מנחה־למעריב – ובכן לא נח ולא שקט בר־וולף עד שבצר מקום בבית־המדרש החדש לחברה “משניות”, שהלכה וגדלה.
ולא נתקררה דעתו של בר־וולף עד שהביא “פרושים” מקובנא וספק להם כל צרכיהם, כדי שישבו וילמדו תורה בבית־המדרש שלו.
משנה לשנה עלה ערכו של בית־המדרש החדש… הזקנים של בית־המדרש הישן נפטרו מעט מעט, ובו בזמן הלכו ה“פרחחים” של בית־המדרש החדש והזקינו…
בימים ההם קם דור חדש אשר לא ידע את בר־וולף. נמצאו גם עזי־פנים שקראו תגר על בר־וולף, שעושה בבית־המדרש כאדם העושה בתוך ביתו שלו.
בראשונה היה בר־וולף עונה מתוך רוגזה:
– אם לא מצאתי חן בעיניכם – לא איכפת לי! בחרו לכם גבאי חדש…
ידוע ידע בר־וולף, כי איש לא יטול ממנו את הגבאות, משום שה“הוצאה” בבית־המדרש מרובה תמיד על ה“הכנסה” והוא רגיל למלא את הגרעון מכיסו.
אך לאחר זמן היה בר־וולף עושה עצמו כלא שומע ולא היה עונה כלום ל“צעקנים” הללו.
כך עברו שנים לא מועטות, עד שאירע המאורע ב“גאזולין”… ומעשה שהיה כך היה: בא לעיר אברך אחד, שהביא מנורה דולקת ב“גאזולין^”,^ והוא הסביר שזהו מין “איליקטרה” (חשמל). וכשהדליק אותו האברך את מנורתו, באו הכל לידי התפעלות… ראה ראו אש לבנה, ממש כאור הלבנה בשמים…
ובו ברגע נמצאו אברכים שאמרו, כי ראוי לקנות מנורה כזו לבית־המדרש.
אך בר־וולף ענה ואמר מתוך רוגז:
– כל זמן שאני חי אקנה מה שאני רוצה…
את מנורת הגאזולין אמנם לא קנו ביום ההוא; אך מאותו יום ואילך התגבר הקטרוג על בר־וולף.
איש לא העז להתריס כנגדו. אך הכל חכו למצביא בעל לשון… ולא היו ימים מועטים, עד שאדם כזה קפץ ובא – הוא “יוסקה”.
ד אלה תולדות יוסקה 🔗
יוסקה היה בן בעל־בית הגון. אביו היה חנוָני אמיד ויוסקה היה בן יחיד לו.
“באותן השנים”, כלומר, בימי המהפכה הראשונה, היה יוסקה דַבָּר ודברן של ה“חברה”, שאמרה לתקן את העולם. ולא עוד אלא שזכה לשבת שני שבועות בבית־האסורים, והכל בשביל “אותם הענינים”, ואביו שבע על ידי כך די בזיון וקצף, חוץ מזה שהדבר עלה לו בדמים מרובים.
אך לאחר ששקט הסער והעולם חזר למנהגו, שב גם יוסקה אל שלחן אביו כמו שנאה ויאה לבן אמידים, עזב מעשי ילדות ו“היה לאיש”.
נשא לו אשה בת עשירים, שהכניסה לו נדוניא, התחיל מבקש עסקים, נעשה בעל־בית בעיר, יהודי ככל היהודים.
ולאחר שמת עליו אביו פתאום ויוסקה הוא יורשו האחד, שב באמת אל דדך הישר, והסיר מלבו לגמרי את ההבלים של ימי בחרותו.
ויוסקה זה הוא הוא שנעשה שטן מקטרג על בר־וולף. מי ראה ומי שמע, כי איש אחד יהא נוהג בעדה של יהודים כמו בעדר של כבשים?… בית־מדרש הוא קנין הקהל וכל יהודי יש לו חלק בו…
וכאשר אמרו לשַדלו ולהסביר לו, כי בר־וולף הוא שבנה והקים אח בית־המדרש, ענה יוסקה: – ובכן? גדול שכרו בעולם הבא. אין אדם בא לקפח ממנו שכר מצוה זו, אך אין לו רשות להטיל שררה על הצבור…
ויוסקה זה עורר את המרד ימים רבים, עד שסוף סוף לא משל בר־וולף ברוחו, ופעם אחת כעס ואמר בקול רם:
– אם לא טוב אני בעיניכם – בחרו בגבאי אחר!
לדבור זה חכה יוסקה וענה:
– בחוֹר נבחר!
אפשר שבר־וולף התחרט תיכף על הדבור שיצא מפיו. אך את הנעשה אין להשיב.
ה הצַוָאָה של בר־וולף 🔗
בחול־המועד של סוכות נקבעו בבית־המדרש בחירות של גבאי. עד חצות הלילה ארכו הבחירות, וסופו של דבר היה, כי בר־וולף ירד מגדולתו ועל מקומו בא להיות גבאי – יוסקה.
בר־וולף שב כנזוף, נכנס לביתו ומבלי דבר דבר פשט את בגדיו ועלה על מטתו.
שעה מרובה שכב ולא יכול לנום. הוא התהפך מצד על צד, עד כי חרקה המטה חריקה גדולה ואשתו של בר־וולף התעוררה משנתה.
– אכן באת… מה יש?…
בר־וולף לא ענה מאומה, אך האשה המנמנמת לא חזרה על שאלתה ונרדמה.
ממחרת בבקר קם בר־וולף, נטל טליתו ותפיליו והלך להתפלל בבית־המדרש הישן – זו הפעם הראשונה במשך עשרים השנים האחרונות.
איש לא תמה על כך, איש לא הוציא מפיו דבר. הכל עשו עצמם, כאילו לא ראו כלל את בר־וולף.
מבית־התפלה שב בר־וולף סר וזעף, ותיכף לאחר פת־שחרית הלך ושכב במטתו.
– מה לך? – שאלה אותו אשתו בחרדה.
– קצת חולה אני… כנראה, קוראים לי לשוב הביתה… ללכת בדרך כל הארץ…
– מכאובים לראש שונאי! – רקקה האשה שלש פעמים – הנשמע כדבר הזה! מעשה בכל יום הוא שאדם חש קצת בראשו… ודאי שהצטננת… הרי אינך שומר את נפשך…
– יהודיה פתיה, מה כל החרדה אשר חרדת?.. הרי סוף כל אדם למות… והגיעה השעה…
– מה כחי כי אסבול?! – הפסיקה האשה את דבריו מתוך גערה – הלא תחדל לפטפט…
אך בר־וולף הוסיף בנחת מתוך מרירות:
– למי יש צורך בבר־וולף?… מה כחו ומה גבורתו?… יוסקה הוא הגבאי!…
– אהא, אכן נודע הדבר! ועל זה אתה מצטער? רק דאגה זו תשאר לנו לשנה הבאה!… כלום פרנסה יש לך מן הגבאות?…
– בהמה!… לא הייתי קובל, אילו היו בוחרים באיש… אבל יוסקה… יוסקה… הרי זה לא כבר… איני רוצה להוציא דבר מגונה מפי…
כעבור ימים מועטים נודע הדבר בעיר, בי בר־וולף הוא חולה מסוכן.
נכנסו הרב ועוד בעלי־בתים לבקר את החולה.
בר־וולף שכב במטתו ועיניו עצומות… על ידו ישבה אשתו ובכתה בחשאי.
בשפקח החולה את עיניו וראה את הרב, פנה אליו בקול חלש:
– רבי, אני רוצה… לכתוב… צואה…
– נו, מהיכא־תיתי, צואה לא תזיק. כתוב בספרים, שזו היא סגולה לאריכות ימים…
אחד מן החברים, יהודי בעל עט, ישב לכתוב.
בר־וולף הקריא לפניו וזה כתב מפיו ככל אשר צווה:
…ואת כל הספרים שלי, את הש“ס דפוס ווילנא, את ספרי הרמב”ם ושאר הספרים אני מנדב לבית־המדרש הישן…
– ודאי כונתך אל החדש? – נענה אחד מן המבקרים.
– לא, לא! – קרא החולה ברוגזה – דעתי לא נטרפה עלי… אמֹר אמרתי: לבית־המדרש הישן.
נגמרה כתיבת הצואה, ישבו הרב וחבריו עוד שעה קלה. אך לאחר שראו, כי החולה עצם עיניו כמנמנם, קמו בחשאי איש איש ממקומו.
בר־וולף התעורר בחרדה:
– רבי… בבקשה… אני חוזר מדברי… תַקנו נא… את ספרי אני מנדב לבית־המדרש שלי… על אפם ועל חמתם… בית־המדדש שלי הוא… שלי… שלי…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.