רקע
משה בן־אליעזר

מכל ה“חברות” שבעיר, ששמשו לה נוי לבריות, היתה מפוארה ביותר ה“חברה ש”ס". כל מי שרצה לשכוח את דאגותיו וטרדותיו, היה בא ויושב לפני השלחן שבכותל הדרומי בבית־המדרש הישן. סגולה מיוחדה היתה לו למקום ההוא להשכיח מלבו של אדם חיי־שעה ולפתוח לו חיי עולם…

רבים מבני הדור החדש לא ראו מימיהם כנופיה של יהודים יושבים ולומדים גמרא. אומר אני לכם: אין לך בעולם תענוג גדול מזה אשרי עין ראתה אלה!

בראש השלחן היה יושב הזקן שבחבורה, שדומה היה לקברניטה של ספינה, ושאר החברים, זקנים ובאים בימים, ושנים שלשה אברכים, היו בבחינת מלחים וחובלים…

היו מפליגים בים… תחלה הכל הולך כשורה. אין סערה ואין צוחה. יושבים להם המלחים וקברניטם בראשם, מתנועעים אט אט ועושים דרכם מתוך נגון נעים. הרי אתם יודעים את הנגון של גמרא?… ופתאום – דממה, ואחרי הדממה רעש. מה זאת? מה אירע? נתקלה הספינה בסלע… קושיא חמורה עמדה על הדרך… הקברניט מבקש עצות, החובלים קוראים בקול זה אל זה, המלחים פורשים ידיהם… סוף סוף יצאו הנוסעים בשלום, ושוב מפליגה הספינה בנחת מתוך הנגון המחיה נפשות.

בפנקסה של ה“חברה ש”ס" ראיתי הרבה שמות של “קברניטים”. אמרו עליהם, שהיו גאוני הדור. באותם הימים היו בערי ליטא הגאונים פי שבעה במספרם מן העשירים… אבל בימי ישב בראש “חברה ש”ס" רבי נחמיה.

רבי נחמיה זה זכה לשני שלחנות, הוא היה גדול בתורה ואחד מעשירי העיר, בעל חנות של ברזל. מי שראה אותו ביום השוק עומד בחנותו ונושא ונותן עם הערלים, לא היה מאמין, שאדם זה בקי בש"ס בבלי וירושלמי, והוא הדין מי שראה אותו בבוקר יושב בבית־המדרש עטוף בטלית ותפילין לפני הגמרא הפתוחה, לא היה עולה על דעתו שצורבא מרבנן זה מכיר בצורת מטבע…

ואח צעיר היה לו לאותו רבי נחמיה, עקיבא שמו. והאח הזה אף הוא גדול בתורה היה – ויש אומרים שעלה בתורתו על אחיו הבכור – אלא שהיה עני. נס אירע לו, שנפלה בגורלו אשת חיל, מאותן שהיו בימים ההם, והיא היתה מפרנסת את הבית, קונה ומוכרת בשוק, אופה לחם, מוזגת כוס לאכרים – ומכל הפרנסות האלה היה אוכל לחם צר. אבל הוא הסתפק במועט והיה שמח בחלקו, ולא עוד אלא שהיה אומר: ברוך השם, יהודי אמיד אנכי…

שני האחים הללו, בני אב אחד ואם אחת, היו שני הפכים. רבי נחמיה היה בעל פנים זועפות, כאילו היה כועס על העולם כולו, קפדן ומטיל מרה בכל אדם, תקיף בדעתו ומתרחק מן הבריות. לא כן היה רבי עקיבא. זה היה מזג טוב. העניים שבעיר היו באים אליו לשאול עצה על עסקי משפחה, והוא היה רגיל לשמוע דברי כל אדם במנוחה, לנחם את זה שזקוק לנחמה, לפשר במקום שצריכה פשרה, להשיא עצה הגונה. והכל בסבר פנים יפות, מתוך חבה ורחמים.

ולפיכך היו קוראים בעיר לרבי נחמיה שמאי, ורבי עקיבא נקרא בשם הלל.

מובן הדבר, שרבי עקיבא אף הוא היה בין בני “חברה ש”ס", כלומר, הוא היה יושב כמעט כל היום בבית־המדרש ולומד תורה (וכי מה יעשה יהודי, שאשתו היא המפרנסת את ביתו?), אלא שלאחר תפלת שחרית היה משנה מקומו בכותל המזרח ויושב ללמוד לפני השלחן בכותל הדרומי בצותא עם שאר בעלי הבתים.

פעמים שהיה רבי עקיבא מלגלג קצת, דרך חבה, על אחיו רבי נחמיה, הזהיר כל כך בכבודו ואינו רוצה בשום אופן לבוא במגע ומשא עם כל מי שאינו בן “חברה ש”ס".

ורבי נחמיה היה גוער כמה וכמה פעמים באחיו הצעיר, שאינו חס על כבוד התורה ומתחבר אל כל אותם החייטים והסנדלרים…

וצריך להוסיף, שבימי רבי נחמיה הלך וירד כבודה של ה“חברה ש”ס", ולפיכך היה חרד כל כך על קיומה ודואג על שמתמעטים בעיר תלמידי חכמים ומתרבים עמי הארץ… הזקנים התחילו הולכים לעולמם זה אחר זה, ומבין הצעירים היו הולכים ופוחתים בעלי גמרא…

ובאותו הזמן נמנו וגמרו בני ה“מנין” של בעלי־מלאכות ליסד חברה “חיי אדם”, ונתנו עיניהם ברבי עקיבא למנותו ל“רבי” עליהם, משום שהוא היה המעורר לכך.

כשהגיעה השמועה לרבי נחמיה, פגש את אחיו בבית־המדרש ושאלו:

– כלום לפי כבודך הוא?

והלה השיב לו בחיוך:

– הלא התורה ניתנה לכל ישראל…

רבי נחמיה נתן בו עיניו ואמר:

– עקיבא, עתיד אתה ליתן את הדין! ה“חיי אדם”, כבודו במקומו מונח, הרים קרנם של עמי הארצות… לשעבר היה יהודי יודע, שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה… ומי שלא זכה להיות בן־תורה, היה מכבד, לפחות, את זה שקנה לו תורה בחלבו ודמו… עכשו בא כל חייט וכל סנדלר ונעשה “פוסק” על פי ה“חיי אדם”… העבודה, שלמוד זה יצא שכרו בהפסדו…

רבי עקיבא שמע את דברי אחיו, החליק זקנו וענה:

– ואף־על־פי־כן…

אך רבי נחמיה הפסיקו מתוך כעס:

– אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר: אף־על־פי־כן…

שעה רבה נחלקו שני האחים. שמאי היה מרוגז והוציא מפיו דברים כאש, והלל היה עונה בנחת ומשתדל לשכך חמת אחיו. וכשראה רבי נחמיה, שטענותיו מסתתמות, נתן עיניו באחיו ואמר בכעס:

– עקיבא, הריני גוזר עליך בגזרת “ואת”1, שתחזור מדעתך…

– בא “את”2 ומבטל “ואת” – ענה רבי עקיבא בנחת.

ידעו שני האחים זה רמזו של זה… ורבי נחמיה נתמלא חימה וקרא:

– אם כן, איני רוצה לעמוד בד' אמות שלך…

אמר – והלך. ומן היום ההוא היו האחים שרויים ברוגז. הגיעו הדברים לידי כך, עד שאפילו כשהשיא רבי עקיבא את בתו הבכירה, שלח אחיו מתנת־דרשה ביד אשתו, והוא עצמו לא בא אל החתונה… אפשר משום שידע, שכל בני החברה “חיי אדם” היו בין הקרואים…

ורבי עקיבא עשה את שלו. הוא השקיע כל נפשו בחברה “חיי אדם”, שהלכה וגדלה משבוע לשבוע, עד שהיו יושבים צפופים, ורבים היו עומדים על רגליהם מאפס מקום לשבת… באמת, זה היה פה מפיק מרגליות… הרבה יותר ממה שכתוב בספר היה משמיע בעל פה… וכשהגיעו ימי אלול, היה רבי עקיבא מסלק את ה“חיי אדם” לצד ופותח בדברי התעוררות… מי שלא שמע דרשות אלו, לא שמע דברים נאים מימיו; ומי שלא ראה את השומעים בשעות אלו, כשעיניהם זולגות דמעות ופניהם מדוכאים, לא ראה הרהורי תשובה מימיו… הוא היה מוכיח אותם כאב את בניו, מורה להם את הדרך הישרה, מזהירם מפני אימת הדין ושומר עליהם…

ואמנם, ידעו התלמידים הללו לחבב חבה רבה את ה“רבי” שלהם. כשהיה מגיע ליל שמחת־תורה, היו מתכנסים כל בני החברה “חיי אדם” לביתו של רבי עקיבא, נוטלים אותו על זרועותיהם ונושאים אותו בשירים וזמירות לבית־הכנסת. שם היו מרקדים עמו, נושקים אח שולי בגדיו ומקלסין לפניו בכל מיני קלוסין.

פעם אחת ראה רבי נחמיה “מזמוטין” אלו, רקק, ומפיו נזרק דבור:

– “עבודה זרה!”

כך עברו עשר שנים או יותר. בינתים הלכה החברה ש"ס והתמעטה, עד שנשארו ממנה רק מתי מספר… ופעמים שהיה רבי נחמיה יושב יחידי לפני השלחן בכותל הדרומי ופניו היו כפני איש שמתו עליו בניו בחייו…

ובאחד הימים נתפשטה השמועה בעיר, כי רבי עקיבא חלה, זה שלשה ימים שלא בא לבית־המדרש גם להתפלל… הרופא שנקרא אליו אמר, שחולה מסוכן הוא… מיד התחילו להרעיש שערי שמים… שלש פעמים ביום, לאחר התפלה, היו אומרים “תהלים” בצבור, מלבד שכל יחיד היה אומר בשמונה־עשרה “יהי רצון”… אחר כך שינו את שמו של החולה… ואחר כך הלכו להתפלל על קברי אבות… אך ננעלו כל השערים… רבי עקיבא הולך למות…

יום או יומים קודם פטירתו נכנס אצלו אחיו רבי נחמיה לבקרו. מצא את החולה מוטל במטה ופניו חורים, ידיו צנומות ועיניו סגורות – נתמלא לבו רחמים והתחיל בוכה… אפשר שאותה שעה התחרט על שהיה מרוחק מאחיו עשר שנים…

כשפקח החולה עיניו והרגיש באחיו, התאמץ להרים ראשו קצת – ולא יכול. נגש אליו רבי נחמיה, גחן עליו ושאל:

– מה שלומך?

החולה נתן עיניו באחיו, כאומר: “הרי אתה רואה”, שתק שעה קלה, אחר כך אמר בקול חלש:

– נחמיה…

הלה הטה אזנו אליו.

– הרי אני מת…

– “אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל יתיאש מן הרחמים…”

– הגיעה שעתי… – הוסיף החולה לדבר – יתומים… מי ידאג להם…

רבי נחמיה התאפק שלא להוריד דמעות בפני החולה, וזה נעץ בו עיניו ואמר:

– נחמיה… בקשה לי אליך…

– כל מה שבידי אעשה.

ושוב נתן בו החולה עיניו ואמר:

– רוצה אני… תן לי ידך… תקיעת כף…

בשעה זו שמלאך המות עומד בבית, לבו של כל אדם מתרכך ונעשה נוח… אף רבי נחמיה הקפדן לא סרב ועשה את רצון השכיב־מרע.

רבי עקיבא אחז בידו הצנומה והרועדת את ידו של אחיו ואמר בתחנונים:

– נחמיה… בבקשה ממך… לאחר פטירתי… תבוא במקומי… ללמוד עם… החברה… חיי־אדם…

רגע אחד שתק רבי נחמיה. הוא לא פלל לשמוע מפיו של החולה בקשה מעין זו. אך לאחר שנשא אליו אחיו את עיניו ושאל:

– נו

נענע רבי נחמיה בראשו וענה:

– מ – נו!

*

וביום השני לאחר “שבעה” בא רבי נחמיה אל ה“מנין” של החברה “חיי אדם”, לא דבר עם איש דבר, ישב על מקומו של אחיו ונטל את ה“חיי אדם”… אותה שעה לבש רבי נחמיה צורה אחרת, צורתו של אחיו הנפטר… אף קולו נשתנה ודומה היה לקולו של רבי עקיבא ז"ל… אך כיון שנגמר הלמוד, פשט רבי נחמיה צורתו החדשה…

כך נמשך הדבר שנה או שנתים. רבי נחמיה לא האריך ימים… בעיר אמרו דדך הלצה, שה“חיי אדם” נטל ממנו את חייו… מי יודע?… אולי…



  1. “ואת” – לרבות אחיך הגדול  ↩

  2. “את” ה' אלהיך תירא.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48905 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20857 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!