הצעירים שבימינו חושבים, שרק הם המציאו את ה“רומנים” ובדורות הראשונים לא ידעו כלל דברים אלה. שטות היא! מי לנו גדול מן התנא רבי עקיבא? והרי הכל יודעים את ה“רומן” שלו עם בתו של כלבא־שבוע…
אבל מי זה יאמין, כי הפרוש הזקן שבעיר א., זה שאינו מסתכל בנשים, גם הוא בעל “רומן”?…
איני בודה דבר זה מלבי, אלא הריני מספר לכם מעשה שהיה.
הזקנים המופלגים שבעיר ש. עדיין זוכרים, איך שבא למקומם בחור אחד, שוליא דנגרא, ונעשה פועל אצל הנגר שבעיר, שהיה בעל־מלאכה מפורסם בכל הסביבה.
מתחלה לא שמו אליו לב ביותר: בחור ככל הבחורים. בעל־מלאכה לא היה בימים ההם מן היחסנים.
אך לאחר שדר אותו בחור בעיר זמן מה, התחילו הכל מכירים בו, שאין הוא כשאר חבריו. היה משכים ומעריב לבית־הכנסת, היה מתפלל בדבקות רבה, היה רגיל לשבת ליד ה“פרושים” ולשמוע נגון הגמרא, ובכלל היה מתנהג ביראת־שמים, שלא כדרך הבחורים, אפילו בימים ההם.
וכיון שכן, נמצאו נשים צדקניות ששדכו לו אשה, יתומה עניה, בת טובים, שראויה היתה להנשא לתלמיד־חכם, אלא שבני העיר, הדואגים לעניים שלא יתרבו, בקשו לה בעל מפרנס.
שתים־שלש שנים חי הזוג במנוחה, הוא היה עוסק במלאכתו, והיא במלאכתה – תופרת כלי־לבן היתה. היו מתפרנסים שלא בצער. והבריות היו אומרים: זווּג יפה זִוֵג הקב"ה.
אך פעם אחת נודע בעיר, כי הנגר – שמו היה עזריאל – עזב את אשתו ואת ילדיו ונעלם.
באו שכנים ושכנות לחקור ולדרוש ולשאול את האשה, איך ובשל מה היה הדבר. מתחלה סרבה ולא רצתה לספר כלל, אלא שענתה בנחת: אל תדאגו, לא אשאר עגונה, אך כשהעתירו עליה ספרה, שזה כמה פעמים נראה אל אישה אביו בחלום ואמר לו: “עזוב את כלי־מלאכתך ולך ללמוד תורה”. ועל־פי הסכמתה עזב את ביתו והלך למקום תורה.
הרבה לגלגו עליה ואמרו, שמעשה־רמאות עשה בעלה, שרצה לעגן אותה. אחרים נדו לה והוכיחוה, שלא שאלה בעצתם. אבל הכל הודו, שהדבר אינו פשוט. הרי ידעו שעזריאל היה מחבב מאד את אשתו.
אין רצוננו להאריך בדברים. כך עברו כעשר שנים, וכבר התחילו הכל מאמינים, שעזריאל עזב את אשתו ולא ישוב עוד אליה, ועגונה תשב כל ימיה.
אבל מקץ עשר שנים שב עזריאל אל ביתו, איש לא הכירו, הוא לבש ממש צורה אחרת. פניו ודבורו והנהגתו – של תלמיד־חכם. ובו ביום ידעו בעיר, כי הביא עזריאל בידו סמיכה להוראה. וממחרת עברה השמועה, כי כבר מצא לו עזריאל כסא־רבנות ועתיד הוא בקרוב לעזוב את העיר עם אשתו.
כל זה עשה רושם בעיר עד אין לשער. רב העיר חלק כבוד לעזריאל ונכנס לביתו. אחרי כן באו גם בעלי־בתים חשובים לברך אותו בברכת מזל־טוב.
אך לא היו ימים מועטים – ותהום כל העיר לשמועה חדשה. אשת עזריאל חלתה והיא נוטה למות… הרופא שנקרא אמר, כי אין תקוה.
אפילו נשים אלו, שקנאו בה תחלה על שעלתה לגדולה נדו עכשיו לגורלה של עלובה זו. זה עתה זרח שמשה והרי הוא שוקע…
ואין צריך לומר עזריאל עצמו. הוא היה כמשוגע ממש. כל ימי מחלתה של אשתו היה יושב בתענית. היה יושב כל הלילה ליד מטתה וקורא תהלים,
ופעם אחת בחצות הלילה הקיצה החולה והתחילה בוכה. וכששאל אותה בעלה, מה לה, ענתה ואמרה, כי חלום חלמה… מה דבר החלום לא רצתה לספר, אלא שעזריאל פצר בה.
– אמי באה אלי בחלום… אמרה לי, שאני מוכרחה למות משום שאין לי זכות להיות רבנית…
– הרי אני מקבל על עצמי שלא להיות רב, ובלבד שישלח לך ה' רפואה שלמה…
– אבל אתה למדת תורה עשר שנים רצופות, ואני מה?… מה זכותי? …
– הרי אני מחלק לך מחצית משכר תורתי, ובלבד שאזכה לראותך בריאה ושלמה…
החולה חדלה לבכות. אחרי הדברים האלה הוקל לה קצת, וכבר התחילו מאמינים, שתקום מחליה. אבל… מי יודע דרכי ה'?… בו בלילה יצאה נשמתה…
כמובן, עשו לה כבוד גדול במותה… שלשה הספדים נשאו על קברה… כל העומדים געו בבכיה… וכשעמד עזריאל עצמו ליד הקבר וקרא בקול בכי: דבורה, אני מבקש ממך סליחה… – התעלפו אנשים רבים מן המלַוים…
לאחר “שבעה” עזב עזריאל את ש. והשתקע בעיר א. ונעשה “פרוש”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.