כל המתמצא בעניינים יסכים שהמעשה הזה לא יכול היה לקרות לא בארצנו, ולא בצרפת ולא בגרמניה, שכן בארצות האלה חייבים השופטים, כידוע, לשפוט ולהעניש את העבריינים על פי אות החוק החרות ולא על פי שכלם הישר והכן או על פי מצפונם. כיון שבסיפור הזה מופיע שופט הפוסק את פסקו בלא לשים לב יתר על המידה לסעיפי החוק, אלא לשכל הישר, אין מנוס מהמסקנה שהסיפור שלהלן לא יכול היה לקרות בשום מקום אחר אלא באנגליה; ואכן הוא קרה בלונדון, ליתר דיוק בקנסינגטון; או, חכו רגע, זה היה בברומפטון או בבייסוואטר, בקיצור באחד המקומות האלה. השופט הזה היה Mr Justice Kelley; ושם האשה היה פשוט גברת מאיירס. Mrs Edith Myers.
דעו איפוא, שהגברת האמורה והראויה לכל כבוד עוררה את תשומת לבו של פקד המשטרה מקלירי. “יקירתי,” אמר אדון מקלירי ערב אחד לאשתו, “אני לא יכול להיפטר מהמחשבה על זו Mrs Myers. הייתי רוצה לדעת ממה הנקבה הזאת מתפרנסת. תחשבי על זה, עכשיו, בחודש פברואר, היא שולחת את העוזרת שלה להביא לה אספרגוס. כמו כן מצאתי שהיא מקבלת מדי יום שנים עשר עד עשרים מבקרים, החל מבעלת המכולת ועד לדוכסית אחת. אני יודע, מותק, את וודאי תאמרי שהיא מנחשת בקלפים. נניח, אבל זה יכול להיות רק כסות למשהו אחר, נגיד סרסרות או ריגול. תראי, הייתי רוצה לראות תמונה יותר ברורה.”
“טוב, בוב,” אמרה גברת מקלירי המצויינת, "תשאיר את זה בידי. "
וכך קרה שלמחרת היום צלצלה גברת מקלירי – כמובן בלא טבעת הנשואין, אך לעומת זאת לבושה בלבוש צעיר במיוחד ומפורכסת כמו בחורה שהגיעה שעתה לעזוב את השטויות, ומודאגת פנים – בדלתה של גברת מאיירס בביסוואטר או במרילבאון. היא נאלצה לחכות קמעה עד אשר גברת מאיירס קיבלה אותה.
“שבי, ילדה חביבה,” אמרה הגברת הזקנה הזאת לאחר שסקרה בקפידה את אורחתה המפוחדת. “מה היית מבקשת מידי?”
“אני,” גמגמה גברת מקלירי, “אני… אני הייתי… הייתי רוצה… מחר יש לי יום הולדת – העשרים. אני הייתי מאד רוצה לדעת את העתיד שלי.”
“אבל, העלמה…, אאאאה… איך, בבקשה?” שחה הגברת מאיירס, תוך שהיא נוטלת חפיסת קלפים וטורפת אותם במרץ.
“ג’ונס,” לחשה גברת מקלירי בנשימה עצורה.
“העלמה ג’ונס היקרה,” המשיכה גברת מאיירס, “נפלה כאן טעות; אני לא עוסקת בקלפים, אלא במקרים בודדים פה ושם, מתוך ידידות, כמו כל אשה זקנה. קחי ביד שמאלך קלפים מהחפיסה ושימי אותם בחמישה צרורות. כך. לפעמים, לשם שעשוע, אני פורסת את הקלפים, אבל אחרת – – תראי־תראי,” אמרה משהפכה את הקלף בצרור הראשון. כדור1. זה – פירושו כסף. ואביר לב. זה קלף יפה."
“אה,” אמרה גברת מקלירי. “ומה הלאה?”
“אביר כדור,” הודיעה גברת מאיירס, תוך שהיא חושפת את הצרור השני. “עשר עלה, זה נסיעות. ופה,” קראה, “אני רואה בלוטים. בלוטים הם תמיד סימן לפורענות, אבל מלכת לב מסיימת.”
“ומה פירוש כל זה?” שאלה גברת מקלירי תוך שהיא פוערת את עיניה כמיטב יכולתה.
“שוב כדור,” חככה גברת מאיירס בדעתה בגוחנה על הצרור השלישי. ילדתי, לך צופן הגורל כסף רב; אבל אינני יודעת עדיין, האם הנסיעה הארוכה צפויה לך או למישהו קרוב לך."
“אני עומדת לנסוע לסאותהמפטון לדודה שלי,” אמרה גברת מקלירי.
“זאת תהיה נסיעה ארוכה יותר,” אמרה גברת מאיירס בחושפה את הצרור הרביעי. "מישהו ינסה למנוע בעדכם, איזה גבר מבוגר יותר – "
“כנראה שאבא,” קראה גברת מקלירי.
“אז הא לך,” אמרה גברת מאיירס בנימה חגיגית מעל לצרור החמישי. “העלמה ג’ונס היקרה, זה היה הקלף הכי נהדר שראיתי אי פעם. תוך שנה את עומדת להתחתן; ישא אותך לאשה צעיר מאד מאד עשיר, כנראה מיליונר או סוחר גדול, כי הוא נוסע הרבה; אבל לפני שתגיעו אל החופה יהיה עליכם להתגבר על מכשולים גדולים, איזה גבר מבוגר ינסה למנוע בעדכם, אבל עליכם להתעקש. לאחר שתינשאי, תסעי רחוק מכאן, כנראה אל מעבר לים. מגיע לי גיני אחד לטובת מיסיון נוצרי בקרב כושים אומללים.”
“אני כל כך אסירת תודה לך,” אמרה גברת מקלירי, בשולפה מארנקה לירה שטרלינג ועוד שילינג, “אסירת תודה נורא! אני רק מבקשת לדעת, גברת מאיירס, כמה זה היה עולה בלי המכשולים?”
“את הקלפים אי אפשר לשחד,” אמרה הגברת הזקנה בהוד והדר. “במה עוסק אבא שלך?”
“במשטרה,” שיקרה האשה הצעירה בארשת של תום. “את יודעת, במחלקה חשאית.”
“אה,” אמרה הגברת הזקנה, ושלפה מהצרור שלושה קלפים. “זה מאד מכוער, מאד מכוער. תאמרי לו, ילדתי החביבה, שצפויה לו סכנה גדולה. רצוי היה שיבוא אלי, שיוודע לו יותר. אלי באים הרבה אנשים מהסקוטלנד יארד שאפרש להם קלפים; ומספרים לי הכל אשר עם לבם. ככה, תשלחי לי אותו. אמרת שהוא במחלקה המדינית? Mr Jones? תגידי לו, שאני מחכה לו. להתראות, העלמה ג’ונס היקרה. מי בתור?”
★
“זה לא מוצא חן בעיני,” אמר מר מקלירי, תוך שהוא מגרד את עורפו, “זה לא מוצא חן בעיני, קייטי. הנקבה הזאת התעניינה יותר מדי באבא שלך, מנוחתו עדן. מלבד זאת שמה איננו Myers, אלא Meierhofer, והיא מליבק. גרמניה עלובה,” נהם מר מקלירי. “איך רק נשים עליה את היד? אני מתערב בחמשה נגד אחד, שהיא מנסה לסחוט מבני אדם ידיעות שאינן מעניינה. את יודעת מה, אני אספר את זה למעלה.”
מר מקלירי באמת סיפר על זה למעלה; למרבה הפלא למעלה לא הקלו ראש בעניין, וכך קרה שגברת מאיירס הכבודה נתבקשה אל שופט השלום קלי.
“ובכן, גברת מאיירס,” אמר לה השופט, “מה קורה אצלך, למען שם שמיים, עם הניחוש הזה בקלפים?”
“אויה, אדון,” אמרה הגברת הזקנה, “בן־אדם הלא צריך להתפרנס ממשהו. בגילי הלא לא אלך לרקוד בתיאטרון ליצנים.”
“המממ,” אמר מר קלי, “כאן יש לי תלונה שאת מנחשת בקלפים שלא כשורה. גברת מאיירס הנכבדה, זה כאילו את מוכרת במקום חפיסות שוקולד רק קוביות עפר. תמורת גיני אחד מגיעה לבני אדם נבואה מהוגנת. תגידי לי, איך את הולכת לנחש, כשאת לא יודעת?”
“יש אנשים שלא מתלוננים,” התגוננה הגברת. “תסתכל, אני מנחשת להם דברים שמוצאים חן בעיניהם. השמחה הזאת, אדוני, שווה את הכמה שילינגים. ומפעם בפעם הבן־אדם קולע באמת למטרה. ‘גברת מאיירס’, אומרת לי לא מזמן אשה אחת, ‘אף פעם עוד לא ניחש לי מישהו מקלפים ולא יעץ לי כל כך טוב כמו את.’ היא גרה בסט’־גונ’ס־ווד ונמצאת בהליכים עם בעלה.”
“חכי,” עצר כבוד השופט את שטף דיבורה. “פה יש לנו עדה אחת נגדך. גברת מקלירי, ספרי לנו איך זה היה”.
“גברת מאיירס ניחשה לי מקלפים,” פתחה גבי מקלירי מניה־וביה, “שתוך שנה אני מתחתנת; שבעלי יהיה אדם צעיר ועשיר מאד ושאעבור אתו לגור מעבר לים – –”
“מדוע דווקא מעבר לים?” שאל כבוד השופט.
“כי בצרור השני היה ‘עשר עלה’; הקלף הזה פירושו נסיעות,” אומרת גברת מאיירס.
“שטויות,” נהם כבוד השופט. “‘עשר עלה’ פירושו תקווה. נסיעות הן ‘אביר עלה’; אם מצטרף לזה ‘שבע כדור’, אז הנסיעה ארוכה וצפוי ממנה ריוח. גברת מאיירס, אותי לא תרמי. אז את ניחשת לעדה שתתחתן תוך שנה עם צעיר עשיר; אלא שגברת מקלירי כבר נשואה זה שלוש שנים לפקד המשטרה המצויין מקלירי. גברת מאיירס, איך תסבירי את השטות הזאת?”
“אלהים הרחום,” אמרה הגברת הזקנה בשלווה, "הלא דברים כאלה קורים. האשה הזאת הגיעה אלי מלובשת בלבוש קליל ומפורכס, אבל כפפת יד שמאל היתה קרועה; משמע אין לה כסף מיותר, אבל רוצה לעשות רושם. אמרה שהיא בת עשרים, בעוד שבמציאות היא בת עשרים וחמש – "
“עשרים וארבע,” אמרה מהר גברת מקלירי.
“זה לא חשוב; כלומר – היא רוצה להתחתן בקרוב – זאת לדעת שהיא הציגה את עצמה כ’עלמה'. לכן ניחשתי לה את הקלף על נשואין ועל חתן עשיר; זה היה נראה לי מתאים ביותר.”
“ומה בדבר המכשולים, האדון הזקן והנסיעה אל מעבר לים?” שאלה גברת מקלירי.
“שיהיה יותר סיפור,” אמרה גברת מאיירס בפשטות. “בעד גיני אחד חייבים לספר המון דברים.”
“זה מספיק,” אמר כבוד השופט. “גברת מאיירס, מה שלא יהיה, ככה לנחש קלפים – זאת רמאות. בקלפים חייבים להבין. יש אמנם תיאוריות שונות, אבל לעולם לא – תזכרי זאת, לעולם לא יהיה ‘עשר עלה’ סימן לנסיעה. תשלמי חמישים לירות קנס, כמו אלה המזייפים דברי מזון או מוכרים סחורה חסרת ערך. את גם חשודה, גברת מאיירס, שמלבד זאת את עוסקת בריגול; אבל אני מניח שבזה לא תודי.”
“כמו שאלוהים בשמיים,” קראה גברת מאיירס, אבל מר קלי הפסיק אותה: “נו, נו, נעזוב את זה; אבל כיון שאת אזרחית חוץ ואין לך עיסוק סדיר, ישתמשו השלטונות בסמכותם ויגרשו אותך מהממלכה. שלום, גברת מאיירס, אני מודה לך, גברת מקלירי. אבל אומר לך, ניחושי שווא כאלה מקלפים הם מעשה ציני וחסר אחריות. תזכרי את זה, גברת מאיירס.”
“מה לעשות,” נאנחה הגברת הזקנה. “בדיוק כשהעסקים התחילו ללכת – –”
★
כעבור כשנה פגש השופט קלי את פקד מקלירי. “מזג אויר יפה,” אמר כבוד השופט בחביבות. “דרך אגב, מה שלום הגברת מקלירי?”
אדון מקלירי הרים אליו מבט חמוץ מאד. “ובכן… אתה מבין, אדון קלי,” הוא אמר במבוכה מסויימת, “גברת מקלירי… ובכן, אנחנו התגרשנו.”
“מה אתה שח?” התפלא כבוד השופט, “כזאת אשה צעירה ויפה!”
“זה כל העניין,” נהם מר מקלירי, “אבל פתע פתאום התאהב בה כזה גנדרן… מליונר או סוחר ממלבורן… אני נסיתי לחסום אותה, אבל…” מר מקלירי פטר את העניין בתנועת יד מיואשת. “לפני שבוע נסעו יחד לאוסטרליה.”
-
סדרת הקלפים שמדובה בה בסיפור שונה מהקלפים המקובלים, וסמלי ה“צבעים” הנהוגים בה הם: כדור, בלוט, לב ועלה; כל קלף מוגדר (כבמשחק הקלפים הרגיל) על ידי ה“צבע” ומספר 2–10, אביר, מלכה, מלך ואלוף. (המתרגם) ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.