רקע
קארל צ'אפק
הרואה את הנסתר
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

“אתה יודע, אדוני התובע,” אמר מר ינוביץ בטון חגיגי, “אותי לא כל כך קל לרמות, הלא אני יהודי, לא? אבל מה שהגבר הזה עושה זה פשוט לא נכנס לי לראש. זאת לא גרפולוגיה, זה – אני לא יודע מה. אז תסתכל: אתה נותן לו את כתב ידו של מישהו במעטפה לא מודבקת; הוא אפילו לא יסתכל בכתוב, רק מכניס את היד לתוך המעטפה וממשש כך את הכתב; תוך כדי כך הוא מעוות ככה את פיו, כאילו כואב לו משהו. וכעבור רגע יתחיל לתאר לך את הכותב, כאילו – נו, את זה אתה צריך לראות. הוא יצייר לך את הבן־אדם הזה – בול! אני הכנסתי לו למעטפה מכתב אחד מויינברג הזקן; הוא זיהה את הכל, אפילו שיש לו סכרת ושהוא על סף פשיטת רגל. אז מה אתה אומר?”

“כלום,” אמר התובע הכללי ביובש. “אפשר שהוא מכיר את ויינברג הזקן.”

“אבל הוא אפילו לא ראה את כתב היד,” התרגז מר ינוביץ. “הוא אומר שכל כתב יד יש לו איזה fluidum משלו, ואת זה אפשר, הוא אומר, למשש בדייקנות. הוא אומר שזאת תופעה פיזיקלית טהורה, כמו הרדיו. אדוני התובע, זה לא שום רמאות; הנסיך הזה, קאראדאג, לא לוקח בעד זה כסף, המשפחה שלו היא משפחה עתיקה מבקו, כך אמר לי רוסי אחד. אבל מה אומר ומה אדבר, בוא תראה את זה בעצמך, הוא הערב אצלנו. אתה מוכרח לבוא.”

“תשמע, מר ינוביץ,” אמר התובע הכללי, “זה הכל יפה מאד, אבל לאזרחי חוץ אני מאמין רק בחמישים אחוז, בעיקר אם אינני יודע ממה הם מתפרנסים; לרוסים אני מאמין עוד פחות, והכי פחות לאלה הפאקירים; ואם זה עוד נוסף לזה נסיך, אז אני כבר לא מאמין אפילו טיפה. איפה, אתה אומר, הוא למד את הדברים האלה? אהה, בפרס. עזוב אותי, מר ינוביץ; כל האוריינט הוא הונאה אחת גדולה.”

“אבל, אדוני,” התגונן מר ינוביץ, “הצעיר הזה מסביר את זה לגמרי באופן מדעי; שום כשפים, שום קסמי פלא נסתרים, אלא, אני אומר לך, שיטה מדעית מדוייקת.”

“אז זאת הונאה עוד יותר גדולה,” שח התוכ"ל בנימת גערה. “אדון ינוביץ, אני מתפלא עליך; כל החיים שלך הסתדרת בלי שיטות מדעיות מדוייקות, ופה אתה מסתמך על זה. תראה, אילו היה בזה משהו, זה היה מוכרח מזמן להיות ידוע, הלא כן?”

“ובכן – " אמר מר ינוביץ שאמונו התערער קמעה – “אבל מה תאמר שאני ראיתי בעיניים האלה שלי איך הוא פגע בול בעניין ויינברג הזקן! זה היה גאוני. אתה יודע מה, אדון תוכ”ל, בוא לראות את זה; אם זאת תרמית, אתה תרגיש בזה, זאת הלא המומחיות שלך, כידוע; אדוני התובע, אותך הלא אי אפשר להונות.”

“אני חושב – בקושי,” אמר התוכ"ל בענווה. “אז אני בא, מר ינוביץ, אבל רק בכדי להסתכל לבן־אדם הפנומנלי שלך על האצבעות. זאת בושה שאנשים אצלנו כל כך קלי אמונה. אבל אסור לך לגלות לו, מי אני; חכה, אני אתן לו כתב יד אחד לפענוח, זה יהיה משהו ספשל. תוכל להתערב, אדוני, שאני אוכיח אותו כרמאי.”

עליכם לדעת, שהתוכ"ל (או, אם להתבטא ביתר דיוק, פרקליט המדינה הראשי, ד"ר קלאפקה) עתיד היה, בישיבה הקרובה של בית המשפט לפשעים חמורים, לייצג את התביעה במשפטו של הוגו מילר, שנאשם בפשע של רצח בכוונה תחילה. מר הוגו מילר, מלבד שהיה תעשיין ומיליונר, הואשם בכך שהוא ביטח בסכום גבוה את חיי אחיו אוטו, ואחר־כך הטביע אותו באגם דוקסאני; מלבד ואת הוא היה חשוד בכך ששנים קודם לכן חיסל את אהובתו, אלא שלא היו ראיות די הצורך להוכיח זאת. בקיצור, זה היה אחד המשפטים הגדולים, שפרקליט המדינה שקד אישית על הכנתו; לפיכך הוא עבד על התיק בכל החריצות והמסירות שהפכה אותו לתובע הכללי הנורא, כפי ששמו הלך לפניו. העניין היה ברור; פרקליט המדינה היה נותן אין־לדעת־מה בעד הוכחה ישירה חותכת אחת ויחידה, אבל כפי שהעניין עמד, היה צריך להשען יותר על כושר הדיבור שלו בכדי לקבל מהמושבעים הרשעה שסופה חבל עבור מר מילר; שכן, להוי ידוע, זה עניין של כבוד לכל תובע כללי.

מר ינוביץ היה אותו ערב נרגש קמעה. “זהו הנסיך קאראדאג,” הוא הציג בקול עמום, “ד”ר קלאפקה; ובכן, אפשר להתחיל, כן?"

פרקליט המדינה שלח מבט חוקר אל עבר החיה האקזוטית; הוא היה אדם צעיר ותמיר, ממושקף, בעל ארשת פנים של נזיר טיבטי וידיים עדינות של גנב. “נוכל,” החליט הפרקליט בלבו.

“אדון קאראדאג,” בירבר מר ינוביץ, "כאן, ליד השולחן הזה. מים מינרליים כבר מוכנים שם. בבקשה, תדליק את מנורת השולחן; את אור הנברשת נכבה שלא יפריע לך. כך. אני מבקש, רבותי, שקט. מר – – אה – מר קלאפקה פה הביא איזה כתב יד; אם מר קאראדאג יואיל – "

פרקליט המדינה השתעל בקצרה והתיישב כך שיוכל להיטיב להתבונן ברואה הנסתרות. “כאן כתב היד,” אמר ושלף מכיס המקטורן מעטפה בלתי מודבקת. “בבקשה.”

“תודה,” אמר רואה הנסתרות בקול רפה, לפת את המעטפה והפך אותה בין אצבעותיו כשעיניו עצומות. לפתע הוא נרעד והניד ראשו. “מוזר,” מלמל ולגם לגימת מים. אחר־כך הפשיל את אצבעותיו הדקות לתוך המעטפה ונשאר קפוא על מקומו; נראה היה שהפנים הצהובים קמעה עוד החווירו.

בחדר היתה דממה, עד שאפשר היה לשמוע את חרחורו של מר ינוביץ; שכן מר ינוביץ סבל ממחלת הזפקת.

שפתיו הדקות של הנסיך קאראדאג רעדו והתעוותו כאילו לפתו אצבעותיו ברזל מלובן; במצחו נראו טיפות זיעה. “אני לא יכול יותר,” לחש בקול חנוק, שלף את אצבעותיו מהמעטפה, ניגב אותן בממחטתו והעביר אותן על פני פאת השולחן כמו שמשחיזים סכין; ולבסוף לגם שוב לגימה קלה של מים ולפת את המעטפה בזהירות בין אצבעותיו.

“האדם שכתב את זה,” התחיל ביובש, “האדם שכתב את זה… יש פה עוצמה גדולה, אבל עוצמה שכזאת ש – (הוא חיפש בעליל את המלה הנכונה)… עוצמה אורבת. האריבה הזאת נוראה,” צעק והפיל את המעטפה על השולחן. “לא הייתי רוצה את האדם הזה כאוייב!”

“מדוע?” לא התאפק פרקליט המדינה. “האם הוא פשע במשהו?”

“אל נא תשאל אותי,” אמר רואה הנסתרות. “כל שאלה היא בחזקת הכוונה. אני רק יודע שהוא מסוגל לעשות כל מעשה – מעשים גדולים וגם נוראים. יש פה רצון מדהים… להצלחה… לכסף… האדם הזה לא ייעצר בעטיים של חיי זולתו. לא, זה לא פושע סתם; גם נמר איננו פושע; נמר הוא אדון גדול. האדם הזה איננו מסוגל לשום דבר מלוכלך, אבל הוא משוכנע שהוא שולט בחיי זולתו. כאשר הוא צד, הוא רואה בבני אדם רק טרף. או אז הוא הורג אותם.”

“מעבר לטוב ורע.” נהם הפרקליט בהסכמה משתמעת.

“אלה רק מלים,” אמר הנסיך קאראדאג. “איש איננו מחוץ לטוב ורע. האדם הזה יש לו מושגים מגובשים על המוסר; הוא אינו חייב דבר לאיש, לא גונב, לא משקר; כאשר הוא הורג, דומה הדבר למי שנותן מט בלוח השחמט. זה המשחק שלו, אבל הוא משחק אותו נכון.” רואה הנסתרות קימט את מצחו מתוך מאמץ. “אינני יודע מה זה. אני רואה אגם גדול, ובתוכו סירת מנוע.”

“ומה עוד?” פלט הפרקליט, נושם בקושי.

“הלאה אינני רואה עוד כלום; הכל מעורפל. מעורפל ומוזר למול הרצון הכביר וחסר הפשרות לתפוס את הטרף. אבל זאת לא תאווה, רק שכל. שיקול שכלתני לגמרי של כל פרט. כפי שפותרים מטלה או בעיה טכנית. לא, האדם הזה לעולם לא יתחבט ולא יתייסר. הוא כל כך בוטח בעצמו, בטוח מפני עצמו: אין הוא צריך לפחד ממצפונו. יש לי רושם של אדם המתבונן בכל מלמעלה; הוא נפוח וזחוח במידה קיצונית; הוא נהנה שאנשים מפחדים ממנו.” רואה הנסתרות לגם מהמים. “אבל גם הוא שחקן. בנבכי נשמתו הוא תאב תועלת שסיגל לעצמו את הפוזה המסויימת. היה רוצה להדהים את העולם במעשיו – – די. אני עייף. אינני אוהב אותו.”

“שמע, ינוביץ,” הרצה פרקליט המדינה את התרשמותו בהתרגשות, “זה באמת מדהים, זה רואה הנסתרות הזה שלך. מה שהוא אמר היה דיוקן מושלם. אדם חזק וחסר התחשבות, הרואה בבני אדם רק טרף; שחקן מושלם של משחקו; מוח המכין על טהרת השכלתנות את מעשיו ולעולם לא יתייסר; גינטלמן וגם קומדיאנט. אדון ינוביץ, הקאראדאג הזה קלע מאה אחוז!”

“אתה רואה?” אמר מר ינוביא מוחמא. “לא אמרתי לך? זה היה מכתב משליפן הזה מליברץ, נכון?”

“איפה!” קרא התוכ“ל. '”אדון ינוביץ, זה היה מכתב מרוצח אחד. "

“מה אתה שח,” התפלא מר ינובץ, '“ואני חשבתי שזה משליפן מתעשיות הטקסטיל; אתה יודע, זהו נוכל גדול מאד, השליפן הזה.”

“לא. זה היה מכתב מהוגו מילר, זה רוצח אחיו. שמת לב שרואה הנסתרות הזה דיבר על סירה באגם? מהסירה הזאת זרק מילר את אחיו למים.”

“מה אתה שח,” התפעל מר ינוביא. “אז אתה רואה! זה כשרון מדהים, אדון תוכ”ל!"

“בלי ספק,” הכריז הפרקליט. “איך שהוא קלע לטבעו הנכון של מילר ולמניעים שלו, זה, אדון ינוביץ, זה פנומנלי. אפילו אני לא הייתי קולע ככה לתאר את מילר. ורואה הנסתרות הזה מזהה את זה בחוש המישוש, מכמה שורות של כתב ידו של מילר – אדון ינוביץ, משהו יש בזה; כנראה שבאמת יש בכתב האנושי איזה fluidum או מי יודע מה.”

“ומה אמרתי לך?” הריע מר ינוביץ בתרועת נצחון. “לו היית מואיל בטובך, אדון תוכ”ל, אני עוד אף פעם לא ראיתי כתב יד של שום רוצח."

“בשמחה,” אמר פרקליט המדינה והוציא מכיסו את המעטפה. “דרך אגב, זהו מכתב מעניין,” הוסיף, תוך שהוא שולף את הנייר מתוך המעטפה, ולפתע נשתנה גון פניו. “כלומר… אדון ינוביץ,” פלט באי בטחון מסויים, “המכתב הזה שייך לתיק המשפטי; פירושו של דבר… שאסור לי להראות לך. אני מבקש את סליחתך.”

כעבור כמה דקות היה פרקליט המדינה בדרכו הביתה, בלי לשים לב אפילו שיורד גשם. אני חמור, הוא אמר בלבו במרירות, אני מטומטם, איך זה יכול היה לקרות לי? אני אידיוט! הרי לקחתי בחפזון הזה מהתיק במקום מכתבו של מילר את התרשומת שלי עצמי, הערות לקראת המשפט, והכנסתי אותה למעטפה! שוטה שכמוני! אז זה היה כתב היד שלי! תודה רבה! חכה, רמאי ונוכל, אני כבר אחכה לך בפינה!

אבל, לאמתו של דבר, הרגיע את עצמו פרקליט המדינה, ברוב הדברים זה לא היה כל כך נורא, מה שהוא אמר. עוצמה גדולה; כוח רצון אדיר, בבקשה; אינני מסוגל לשום דבר מלוכלך; יש לי מושגי מוסר דווקניים – אלה בעצם מחמאות. שאני אף פעם לא מתחבט ולא מתייסר? תודה לאל, אין לי במה להתייסר; אני רק ממלא את חובתי. והעניין הזה עם השיקול השכלתני הטהור, זה גם כן נכון. אבל בעניין הקומדיאנט הוא התבלבל. בכל זאת זה מעשה רמיה.

פתאום הוא עצר את צעדיו. כמובן, אמר בלבו, הרי מה שרואה הנסתרות הזה אמר, זה נכון לגבי כל אדם שני! אלה הכללות כאלה. כל אדם הוא במקצת גם קומדיאנט, וגם רודף תועלת. זהו כל הטריק: לדבר כך שכל אחד יזהה בזה את עצמו. ככה זה, החליט פרקליט המדינה, ולאחר שפתח את מטרייתו, צעד בצעדיו הנמרצים, כדרכו, לביתו.

אלהים אדירים!" התאונן אב בית הדין בפושטו את הגלימה, “השעה כבר שבע; זה נמשך הפעם! נו, פרקליט המדינה דיבר שעתיים תמימות – אבל הוא ניצח, אדוני הקולגה; על ראיות נסיבתיות כל כך חלשות לקבל חבל, לזה אפשר לקרוא הצלחה. נו כן, אצל חבר מושבעים אינך יכול לדעת לעולם. אבל הוא אמר דברים של טעם,” שח אב בית הדין תוך שהוא רוחץ את ידיו. “בעיקר כאשר תיאר את אופיו של מילר זה, זה היה קלסתר מדוייק; אתה מבין, האופי הבלתי אנושי, המפלצתי של הרוצח הזה – הבן־אדם היה יכול ממש להתחלחל. אתה זוכר, אדוני הקולגה, איך שהוא אמר: זה לא פושע רגיל; הוא איננו מסוגל לשום דבר מלוכלך, לא משקר ולא גונב; אבל כאשר הוא יוצא להרוג בן־אדם, הוא יעשה את זה בהשקט, כאילו נתן מט על גבי לוח השחמט. הוא לא רוצח מתוך תאווה, אלא מתוך שיקול שכלתני קר, כאילו פותר מטלה או בעייה טכנית. דברים כדורבנות, אדוני הקולגה. ועוד: כאשר הוא יוצא לצוד, הוא רואה בזולתו רק טרף – אתה יודע, זה עם הנמר היה אולי קצת תיאטרלי, אבל המושבעים אהבו את זה.”

“או זה,” אמר אחד השופטים האחרים, “כשהוא אמר: הרוצח הזה בוודאי איננו מתחבט ואיננו מתייסר; הוא כל כך בוטח בעצמו, כל כך בטוח מפני עצמו – שאין הוא צריך לפחד ממצפונו.”

“או התובנה הפסיכולוגית הזאת,” המשיך אב בית הדין תוך שהוא מנגב את ידיו במגבת, “שהוא קומדיאנט מעמיד פנים, שהיה רוצה להדהים את העולם במעשיו – –”

“מה יש להגיד,” אמר השופט הזוטר. “קלאפקה זה הוא יריב מסוכן.”

“הוגו מילר אשם בשנים עשר קולות,” התפלא אב בית הדין, “מי היה אומר את זה! אז קלאפקה בכל זאת השיג אותו. בשבילו זה כמו משחק שחמט או צייד. הוא נכנס לכל משפט ראשו ורובו – – אדוני הקולגה, אני לא הייתי רוצה אותו כאוייב.”

“הוא,” אמר הזוטר, “הוא אוהב את זה – שאנשים מפחדים ממנו.”

“קצת גנדרן, זה כן,” אמר אב בית הדין הנכבד כשהוא שוקע בהרהורים. “אבל הוא בעל כוח רצון אדיר… בעיקר להגיע להצלחות. עוצמה גדולה, אדוני הקולגה, אבל – –” לאב בית הדין לא נקרתה המלה הנכונה. "נו, בוא נלך לאכול. "


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!