“אדון קוֹלְדָה,” אמר מר פצובסקי לרס"ר המשטרה קולדה, “יש לי משהו בשבילך.” זאת לדעת שמר פצובסקי היה בימי האימפריה האוסטרית שוטר, אפילו שוטר ביחידת פרשים; אבל אחרי המלחמה איכשהו לא הסתגל לתנאים החדשים, פרש לגמלאות, הסתובב קצת בעולם וסופו ששכר את הפונדק “יפה נוף”; אמנם המקום קצת מבודד, אבל כיום מתחילים הבריות לאהוב את היציאה הזאת לטיולים, תצפיות, רחיצה באגם ודברים שכאלה. “אדון קולדה,” אמר, אם כן, מר פצובסקי, “אני לא מבין משהו. יש לי אורח אחד, כבר שבועיים; קוראים לו רדל או איכשהו. מה אגיד ומה אומר, הוא משלם בסדר, זה כן, לא שותה ולא משחק בקלפים, אבל… אתה יודע מה,” אמר מר פצובסקי לבסוף, “תבוא פעם לשים עליו עין.”
“ומה אתו?” שאל מר קולדה.
“זה בדיוק הענין,” אמר מר פצובסקי באי נחת, “אני לא יודע. שום דבר לא מיוחד בו, אבל – – איך לומר לך? האיש לא מוצא חן בעיני. נו.”
“רדל, רדל,” חכך רס"ר המשטרה קולדה בזכרונו. “השם לא אומר לי כלום. מה מקצועו?”
“אני לא יודע,” אמר מר פצובסקי. “הוא אומר שהוא פקיד בנק; אבל אני לא מסוגל להוציא ממנו באיזה בנק הוא עובד. לא מוצא חן בעיני. הוא אמנם כזה אדיב וחביב, אבל – – ודואר גם לא מקבל. לי יש רושם שהוא מתחמק מהבריות. וזה לא מוצא חן בעיני.”
“מה ז’ת אומרת מתחמק מהבריות?” רצה רס"ר קולדה לדעת.
“הוא אפילו לא מתחמק,” אמר מר פצובסקי באי בטחון, “אבל… תגיד לי, מי יוצא בספטמבר לכפר? וכאשר נעצרת מכונית בפתח הבית, אז הוא קם אפילו באמצע הארוחה ועולה לחדר שלו. ובכן, ככה זה. אני אומר לך, רדל זה לא מוצא חן בעיני.”
מר קולדה הרהר קמעה. “אז אתה יודע מה, אדון פצובסקי,” הוא פסק, “תגיד לו למשל שאתה סוגר את הפונדק בסתיו. שילך לו לפראג או למחוז אחר, וגמרנו! למה שהוא יהיה דווקא אצלנו? זהו.”
למחרת היום, ראשון בשבת, שב הג’נדארם הצעיר, הוריך, המכונה Márinka או Pánenka1 מסיורו; בדרך עלה בדעתו, אתעכב בפונדק, והוא שם את פעמיו הישר משפת היער אל הפונדק “יפה נוף”. כאשר הגיע לכניסה האחורית, הוא עצר לנקות את מקטרתו. בתוך כך הוא שמע לפתע צליל של חלון נטרק בקומה השניה ומייד אחר־כך נפל משהו כבד ארצה, מאחוריו. פננקה רץ אל החצר ותפס שם, בכתפו, אדם, שקפץ, ככה בלי סיבה, מהחלון. “אדוני,” הוא אמר בקול גוער, “מה אתה עושה?”
האיש שהוא אחז בכתפו, היה חוור וחסר הבעה. “ומדוע שלא אקפוץ?” הוא שאל בקול רפה. “אני הלא גר פה.”
השוטר פננקה הרהר שעה קלה במצב. “זה ייתכן,” הוא אמר, “אבל לא מוצא חן בעיני שאתה קופץ מהחלון.”
“אני לא ידעתי שזה אסור,” התנצל האיש חסר ההבעה. “תשאל את מר פצובסקי האם אני גר כאן. שמי רדל, עליך לדעת.”
“ייתכן,” אמר השוטר פננקה. “תראה לי את הניירות שלך.”
“ניירות?” אמר מר רדל בהיסוס. “אין לי אתי שום ניירות. אבל אני יכול לכתוב שישלחו לי.”
“אנחנו כבר נכתוב בעצמנו,” אמר פננקה באדיבות. “בוא אתי, מר רדל.”
“לאן?” התגונן מר רדל, שפניו האפירו. “באיזו זכות… באיזו רשות את רוצה לעצור אותי?”
“כי אתה לא מוצא חן בעיני, אדון רדל,” הכריז פננקה. “אל תדבר הרבה ובוא.”
בתחנת משמר הגבול ישב רס"ר קולדה, נעול נעלי בית, עישן מקטרת ארוכה, וקרא בפרסומי המשטרה. כאשר ראה את פננקה עם מר רדל, הוא פתח בצעקות: “אל־אלוהים, מארינקה, מה אתה עושה? האם אפילו בראשון בשבת לא מגיע לי קצת שקט? למה אתה מביא לי אנשים דווקא ביום השבתון?”
“המפקד,” דיווח פננקה, “האיש הזה לא מוצא חן בעיני. כאשר הוא ראה שאני מתקרב לפונדק, הוא קפץ מהחלון לחצר ורצה להסתלק אל היער. וניירות גם כן אין לו. אז עצרתי אותו. זהו אחד רדל.”
“אה,” אמר מר קולדה מתוך עניין, “אדון רדל. אז תפסנו אותך, אדון רדל.”
“אתם הלא לא יכולים לעצור אותי,” אמר מר רדל בכעס.
“נכון, אנחנו לא יכולים,” הסכים מר קולדה. “אבל אנחנו יכולים לעכב אותך, אמת? מארינקה, קפוץ לפונדק שמה, תערוך חיפוש בחדרו של מר רדל, ותשלח הנה את החפצים שלו. שב לך, מר רדל.”
“אני… אני מסרב למסור כל הודעה,” גמגם מר רדל נרגש כולו. “אני אתלונן… אני מוחה – –”
“אלוהים שבשמיים, אתה לא מוצא חן בעיני, אדון רדל!” נאנח מר קולדה. “אני לא אתעסק אתך. שב שמה ובלום את פיך.” אחר תפס את העתון והמשיך בקריאה.
“תסתכל, מר רדל,” אמר אחרי שעה קלה, “רואים לך בעיניים שמשהו לא בסדר אתך. אני במקומך הייתי אומר את הכל, ומתפטר מזה. אבל אם אינך רוצה, אז גם טוב.”
מר רדל ישב חוור ושטוף זעה; מר קולדה התבונן בו, מחרחר מתוך רגש בחילה, ואחר כך הלך לטפל בפטריות שהיה מייבש מעל לתנור.
“תראה, מר רדל,” פתח שוב לאחר הפסקה, “אנחנו הולכים לברר את זהותך; בינתיים אתה תשב בחדר המעצר ואף אחד לא ידבר אתך. בן־אדם, אל תהיה גועל נפש כזה!”
מר רדל התמיד בשתיקתו העיקשת, ומר קולדה, תוך נהמות גועל, ניקה את מקטרתו. “נו, כן,” אמר, “אז תסתכל; זה יכול לקחת אולי חודש עד שנקבע את זהותך; אבל את החודש הזה לא יחשיבו לך בחישוב תקופת העונש. זה הלא חבל, להפסיד ככה חודש של תקופת מאסר!”
“ואם אני מודה,” אמר מר רדל בהיסוס, "אז… "
“אז יוציאו נגדך פקודת מעצר לצורך חקירה, אתה מבין?” הסביר מר קולדה, “וזה נכנס לתקופת העונש. תעשה מה שאתה מבין. אתה לא מוצא חן בעיני, אני אשמח מאד כשיקחו אותך מפה לחדר המעצר של בית המשפט. ובכן ככה זה, אדון רדל.”
מר רדל נאנח; מעיניו התוהות השתקף מבע מעורר רחמים כשל אדם נרדף. “מדוע,” הוא הוציא בקושי, “מדוע כל אחד אומר שאני לא מוצא חן בעיניו?”
“כי אתה מפחד,” אמר מר קולדה בהגיון בריא. “אתה מסתיר משהו, אדון רדל, ואת זאת אף אחד לא אוהב. מדוע אתה לא מסתכל לאף אחד בעיניים? אתה לא רגוע. זהו, אדון רדל.”
“רוזנר.” אמר האיש החוור בדכדוך.
מר קולדה חכך בזכרונו. “רוזנר, רוזנר, חכה, איזה רוזנר? זה נשמע לי מוכר.”
“נו, ובכן, רוזנר פרדיננד.”
“רוזנר פרדיננד,” חזר מר קולדה, "זה כבר יותר ברור לי. רוזנר פרדיננד… "
“בנק הפקדונות של וינה,” סייע האיש החוור.
“אה!” קרא מר קולדה בעליצות. “מעילה. אני נזכר. נו, כן, רוזנר! בן־אדם, כבר שלוש שנים יש לנו פקודת מעצר נגדך! אז אתה רוזנר,” חזר על דבריו, מאושר, “למה לא אמרת מייד? תסתכל, כמעט שזרקתי אותך החוצה, ואתה הוא רוזנר! מארינקה,” צהל כלפי השוטר הוריך שנכנס אותו רגע, “הלא זהו רוזנר המועל!”
“כלומר,” נרתע רוזנר כמתוך כאב.
“אבל רוזנר,” ניחם אותו מר קולדה, “אתה תתרגל. תהיה שמח שזה בחוץ. אל אלוהים, בן־אדם, איפה הסתתרת במשך שלוש השנים האלה?”
“מה זה הסתתרתי,” אמר רוזנר במרירות. “או בקרונות שינה ברכבות או בבתי המלון היקרים ביותר. שם לא שואלים את הבן־אדם מי הוא ומאין הוא.”
“ישמרנו אלוהים,” אמר מר קולדה מתוך השתתפות בצער, “היו לך הוצאות נוראיות על זה, נכון?”
“ומה!” הקל על עצמו רוזנר. “אבל האם יכולתי ללכת לאיזה פונדק שיבואו לשם שוטרים לרחרח? אדוני, אני נאלצתי לחיות מעל ליכולתי כל הזמן! בשום מקום לא הייתי יותר משלושה לילות, עד להנה – ופה תפסתם אותי.”
“כמובן,” ניחם אותו מר קולדה. “אז כבר לא נשאר לך שום כסף, מה, רוזנר? זה היה ממילא הסוף.”
“ככה זה,” הסכים רוזנר. “אבל אגיד לך, הרבה יותר זמן כבר ממילא לא הייתי מחזיק מעמד. ריבונו של עולם, הלא במשך כל שלוש השנים האלה לא יכולתי לשוחח עם אף אחד מלב אל לב – עד שהגעתי הנה! אני לא יכולתי אפילו לגמור ארוחה! תמיד מישהו הסתכל לעברי ואני הייתי מוכרח להעלם… כולם ככה התבוננו בי,” התאונן רוזנר, “ואני ראיתי בכל אחד מישהו מהמשטרה. תחשוב על זה, אפילו במר פצובסקי.”
“את זה אל תיקח ללב,” אמר מר קולדה, “עליך לדעת שמר פצובסקי היה פעם במשטרה.”
“אתה רואה,” נהם רוזנר; “וכך צריך הבן־אדם להרגיש בטחון! מדוע כולם הסתכלו בי ככה? האם אני נראה כמו איזה פושע?”
מר קולדה בחן אותו בקפידה. "אני אגיד לך משהו, רוזנר, " אמר, “עכשיו כבר לא; עכשיו אתה נראה כמו בן־אדם רגיל לגמרי. אבל לפני כן, חביבי, לא מצאת חן בעיני; אני לא יודע בעצם מה זה שלא היה אצלך בסדר… נו,” החליט, “מארינקה יקח אותך לבית המשפט. השעה עוד לא שש, אז יחשיבו לך את היום כיום מעצר. אלמלא זה היה יום ראשון, הייתי לוקח אותך לשם בעצמי, שתראה ש־ הממ, שאין לי כבר שום דבר נגדך. זאת היתה רק הזרות, רוזנר; אבל עכשיו הכל בסדר. מארינקה, תעצור אותו!”
★
“אתה יודע, מארינקה,” אמר אותו ערב מר קולדה, “אני אגיד לך, הרוזנר הזה די מצא חן בעיני. אדם די חביב, נכון? אני חושב שלא יתנו לו יותר משנה.”
“אני המלצתי,” אמר הג’נדארם פננקה תוך שהוא מסמיק, “שיתנו לו שתי שמיכות. הוא כבר לא רגיל לישון על דרגש…”
“טוב עשית,” סבר מר קולדה. “אני אגיד לסוהר שיחליף אתו מפעם לפעם מלה. שהרוזנר הזה ככה יראה, שהוא שוב בין בני אדם.”
-
Panenka = בובה; Marinka = שם חיבה של ילדה (המתרגם) ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.