רקע
קארל צ'אפק
המשורר
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

היה זה אירוע משטרתי רגיל: בשעה ארבע בבוקר דרסה מכונית ברחוב ז’יטנה זקנה שיכורה, וברחה במהירות רבה מהמקום. ועכשיו הוטל על הצוער ד"ר מייזליק לחקור את זהות המכונית. צוער צעיר כזה לוקח את העניינים ברצינות.

“הממ,” אמר ד"ר מייזליק לשוטר מסי 141, “אז אתה ראית ממרחק של שלוש מאות צעדים מכונית נוסעת במהירות רבה, ועל הארץ שרוע גוף אדם. מה הדבר הראשון שעשית?”

“קודם רצתי אל הנדרסת,” דיווח השוטר, “להגיש לה עזרה ראשונה.”

“קודם כל היית צריך לזהות את המכונית,” נהם ד"ר מייזליק, “ורק אחר־כך לדאוג לסבתא. אבל יכול להיות שאני הייתי נוהג כמוך,” הוסיף תוך שהוא מגרד את בלוריתו בעפרון. “ובכן, את מספר המכונית לא ראית; ומה בנוגע למכונית בכלל –?”

“אני חושב,” אמר שוטר מסי 141 בהיסוס, “שהיא היתה איכשהו כהה. אולי כחולה או אדומה. אי אפשר היה לראות בבירור בגלל העשן מהמפלט.”

“ריבונו של עולם,” קונן ד"ר מייזליק, “איך אפשר ככה לקבוע את זהות המכונית? האם עלי להתרוצץ מנהג לנהג ולשאול אותם: סליחה – האם דרסת אשה זקנה? נו, בן־אדם, מה אני צריך לעשות בזה?”

השוטר משך בכתפיו בחוסר ישע של כפוף למרות. “המפקד, הופיע אצלי עד אחד, אבל גם הוא לא יודע כלום. הנה, הוא מחכה בחוץ.”

“אז תכניס אותו,” אמר ד"ר מייזליק באי־רצון, וניסה לשווא לדלות משהו מהפרוטוקול הכחוש. “אבקש, שם ומקום מגורים,” אמר מכנית, מבלי אף להעיף מבט אל העד.

“קראליק יאן, סטודנט בהנדסת מכונות,” אמר העד בקול בוטח.

“אז אתה, אדוני, היית נוכח כאשר הבוקר בשעה ארבע דרסה מכונית בלתי מזוהה את בוז’נה מכאצ’ק.”

“כן; ועלי לומר שהנהג אשם. אני מבקש לומר, אדוני המפקח, הרחוב היה פנוי לגמרי; אילו האט הנהג ליד הצומת –”

“באיזה מרחק עמדת?” שיסע ד"ר מייזליק את דבריו.

“כעשרה צעדים. אני לוויתי את חברי מ – – מבית קפה, וכאשר עברנו ברחוב ז’יטנה –”

“מי הוא החבר שלך?” שוב הפסיק אותו ד"ר מייזליק. “הוא לא רשום אצלי.”

“ירוסלב נראד, משורר,” אמר העד בגאווה מסויימת, “אבל הוא וודאי לא יוכל לומר לך כלום.”

“מדוע לא?” נהם ד"ר מייזליק, במאמץ לתפוס קנה קש.

“כי הוא… הוא משורר שכזה. כאשר קרה האסון, הוא פרץ בבכי ורץ הביתה כמו ילד קטן. ובכן, כאשר היינו ברחוב ז’יטנה, הגיחה מאחור מכונית במהירות מטורפת –” 

“מה היה מספרה?”

“סליחה, את זאת אני לא יודע. לא שמתי לב. אני ראיתי את הנהיגה המטורפת, ואמרתי בלבי ש –”

“איזו מכונית זאת היתה?” הפסיק אותו ד"ר מייזליק.

“מנוע שריפה פנימית בן ארבעה טקטים,” אמר העד במומחיות. “בדגמי היצרנים אנו כמובן לא מתמצא.”

“ואיזה צבע? מי ישב בפנים? מכונית פתוחה או סגורה?”

“את זאת אינני יודע,” אמר העד המופתע. “אני חושב שזאת היתה מכונית שחורה; אבל לא שמתי לב מקרוב, כי, כאשר קרה האסון, אמרתי לנראד: תסתכל, הנבלות, דורסים בן־אדם ואפילו לא עוצרים!”

“הממ,” סבר ד"ר מייזליק באי שביעות רצון, “זאת אמנם תגובה מוסרית נכונה ובהחלט במקום, אבל אני הייתי מעדיף אילו שמת לב למספר המכונית. זה מדהים, אדוני, כמה אנשים לא מסוגלים להתבונן. אתה כמובן יודע שהנהג אשם, אתה מסיק נכונה שהאנשים האלה הם נבלות, אבל במספר לא תביט. לשפוט יודע כל אחד; אבל לשים לב לדברים בצורה מסודרת ועניינית – – אני מודה לך, מר קראליק; לא אעכב אותך יותר.”

כעבור שעה צלצל השוטר מסי 141 בדלת דירתה של בעלת הבית של המשורר ירוסלב נראד. כן, האדון המשורר בבית, אבל ישן. בראותו את השוטר בעד הדלת, פקח המשורר לרווחה עיניים קטנות ונדהמות; איכשהו לא הצליח להיזכר איזה מעשה עוול הוא עשה. לבסוף הוא תפס בשל מה עליו ללכת למשטרה. “האם זה מוכרח להיות?” שאל מתוך חוסר אמון. “עליך לדעת שאינני זוכר כלום; הייתי בלילה קצת – –”

“בגילופין,” אמר השוטר מתוך הבנה. “אדוני, אני הכרתי הרבה משוררים. אז, אדוני, תואיל להתלבש; לחכות לך?”

בעקבות זאת נכנסו המשורר והשוטר לשיחה ערה על מועדוני לילה, על החיים בכלל, על תופעות מוזרות בשמיים ונושאים מגוונים אחרים; רק פוליטיקה היתה זרה לשניהם. כך הגיע המשורר, תוך כדי שיחה ידידותית ומאלפת, לתחנת המשטרה.

“אתה הוא מר נראד ירוסלב, משורר,” אמר לו ד"ר מייזליק. “אדוני העד, אתה היית נוכח כאשר דרסה מכונית אלמונית את בוז’נה מכאצ’ק.”

“כן,” נשף המשורר.

“האם אתה יכול אולי לומר לי, איזו מכונית זאת היתה? האם היתה פתוחה או סגורה, איזה צבע, מי ישב בה, מה היה מספרה?”

המשורר אימץ את זכרונו. “את זאת אינני יודע,” אמר, “לא שמתי לב.”

“אתה לא נזכר בשום פרט?” לחץ ד"ר מייזליק.

“איפה,” אמר המשורר בכנות. “אתה יודע, אני לא שם אף פעם לב לפרטים.”

“אז תאמר לי בבקשה,” המשיך ד"ר מייזליק באירוניה, “למה כן שמת לב?”

“לכל האוירה,” אמר המשורר באופן סתמי. “אתה מבין, הרחוב הנטוש הזה… כזה ארוך… בדמדומי הבוקר… ואיך האשה הזאת נשארה שם שכובה – –” פתאום קפץ. “הלא אני כתבתי על זה משהו כאשר הגעתי הביתה!” הוא חיטט בכל הכיסים, שלף מהם המון פתקאות, מעטפות, חשבוניות וסמרטוטים אחרים. “לא, זה לא זה,” נהם, “זה גם לא – חכה, אולי זהו,” אמר, שקוע בהתבוננות בצד הפנימי של איזו מעטפה.

“תראה לי,” אמר ד"ר מייזליק בנימת מחילה.

“זה כלום,” התגונן המשורר. “אבל אם אתה רוצה, אקריא לך.” והוא דיקלם, תוך גלגול נלהב של עיניו ובסחיבה מתנגנת של ההברות הארוכות:

"מצעד בתים שחורים קדימה צעד עמוד

השחר לו פורט על מנדולינה

מדוע, הנערה, כל כך תסמיקי

ניסע ב־120 כ"ס עד אל קצוי עולם

שמא עד סינגפור

עצור עצור המרכבה דוהרת

ובאבק הכביש שם אהבה לה מתפלשת

נערה פרח שבור

צוואר הברבור שדיים תוף ומצלתיים

שַלְמָה זה כה אֵבְר"


“וזה הכל,” הכריז ירוסלב נראד.

“אנא ממך,” אמר ד"ר מייזליק, “מה פירוש כל זה?”

“נו, פשוט, זה האסון עם המכונית הזאת,” התפלא המשורר. “באמת כל כך קשה להבין?”

“אני חושב שכן,” סבר ד"ר מייזליק בנימת ביקורת. “לי קצת קשה להבחין בזה שביום ה־15 ביולי בשעה ארבע לפנות בוקר ברחוב ז’יטנה דרסה מכונית מספר כך וכך את הקבצנית השיכורה בת הששים בוז’נה מכאצ’ק; הפצועה הובלה לבית החולים הכללי ונאבקת על חייה. את העובדות האלה לא מזכיר שירך, עד כמה שיכולתי להבחין. כך.”

“זאת רק המציאות הגולמית, אדוני,” שח המשורר וגרד את אפו. “אבל שיר הוא המציאות הפנימית. שיר – זה הדימויים הסוריאליסטיים החופשיים שאותם מעוררת המציאות בתת־ההכרה של המשורר, אתה מבין? אלה אסוציאציות חזותיות וקוליות כאלה. והקורא מוזמן להתמסר להן,” הכריז ירוסלב נראד בגערה. “ואז הוא יבין.”

“אנא ממך,” התפוצץ ד"ר מייזליק. "אבל חכה, תשאיל לי את היצירה הזאת שלך. תודה. אז הנה: ‘מצעד בתים שחורים קדימה צעד עמוד’ אנא הסבר לי – "

“הלא זה רחוב ז’יטנה,” אמר המשורר בקול שקט. “שתי שורות כאלה של בתים, אתה מבין?”

“ומדוע זה לא, למשל, שדרות נארודני?” שאל ד"ר מייזליק בספקנות.

“כי אלה לא כל כך ישרות,” נשמעה התשובה המשכנעת.

“אז הלאה. ‘השחר לו פורט על מנדולינה’ – נו, נניח. ‘מדוע, הנערה, כל כך תסמיקי’ – תסביר לי בבקשה, מאין צצה פה הבחורה?”

“דמדומים,” אמר המשורר לקונית.

“אהה, סלח לי. 'ניסע ב־120 כ"ס עד אל קצוי עולם' – –נו?”

“אז כנראה הגיעה המכונית,” הסביר המשורר.

“והיו לה 120 כוח סוס?”

“אני לא יודע; פירושו של דבר שהיא נסעה מהר. כאילו רוצה להגיע עד סוף העולם.”

“אה, כן. ‘שמא עד סינגפור’ – למען השם, תגיד לי, מדוע דווקא לסינגפור?”

המשורר משך בכתפיו. “אני כבר לא יודע. אולי כיון שיש שם מאלאיים.”

“ומה עניין המכונית אצל המאלאיים? הא?”

המשורר התפתל, מדוכדך. “אולי המכונית היתה חומה, אתה לא חושב?” אמר ממעמקי הרהוריו. “משהו חום בוודאי היה שם. אלמלא כן, מדוע סינגפור?”

“אז אתה רואה,” אמר ד“ר מייזליק, המכונית היתה אדומה, כחולה ושחורה. מה עלי לבחור?”

“תבחר חום,” יעץ המשורר. “זהו צבע נעים.”

‘ובאבק הכביש שם אהבה לה מתפלשת נערה פרח שבור’” המשיך דייר מייזליק בקריאה. “הפרח השבור, זאת הקבצנית השיכורה?”

“אני הלא לא אכתוב על קבצנית שיכורה,” אמר המשורר, נעלב. “זאת פשוט אשה, אתה מבין?”

“אהה. ומה זה: ‘צוואר הברבור שדיים תוף ומצלתיים’ – אלה אסוציאציות חופשיות?” 

“תראה לי,” אמר המשורר, מופתע, ורכן על הנייר. ‘צוואר הברבור שדיים תוף ומצלתיים’ – מה זה צריך להיות?"

“זה מה שאני שואל,” נהם ד"ר מייזליק בנימה מעליבה קמעה.

“חכה,” הרהר המשורר, “משהו היה צריך להיות שם שהזכיר לי – תשמע, האם הספרה שתיים לא נראית לך כמו צוואר ברבור? תסתכל,” והוא רשם בעפרון 2.

“אהה,” אמר ד"ר מייזליק בתשומת לב. “ומה השדיים?”

“זה הלא 3, שתי קשתות, לא?” התפלא המשורר.

“עוד יש לך שם תוף ומצלתיים,” התפרץ איש המשטרה, כולו מתוח.

“תוף ומצלתיים,” חכך המשורר נראד בדעתו, “תוף ומצלתיים… זה יכול להיות חמש, לא? תסתכל,” ורשם את הספרה 5. "הבטן היא כמו תוף ומצלתיים למעלה – "

“חכה,” אמר ד"ר מייזליק ורשם לו על פתק את המספר 235. “האם אתה בטוח שמספר המכונית היה 235?”

“אני לא שמתי לב לשום מספר,” הודיע ירוסלב נראד בהחלטיות. “אבל משהו כזה היה חייב להיות שם – אחרת מאין זה היה מופיע?” הוא התפלא בהרהרו רכון על שירו. “אבל אתה יודע, זה המקום הטוב ביותר בכל השיר.”

כעבור יומיים ביקר ד"ר מייזליק אצל המשורר; המשורר לא ישן הפעם, אלא היתה אצלו איזו בחורה, והוא חיפש לשווא כסא פנוי להציע לאיש המשטרה.

“אני מוכרח לרוץ,” אמר ד"ר מייזליק. “אני רק באתי לספר לך שזאת באמת היתה מכונית מספר 235.”

“איזו מכונית?” השתומם המשורר.

“צוואר הברבור שדיים תוף ומצלתיים,” שפך ד"ר מייזליק בנשימה אחת. “וסינגפור גם.”

“אה, אני נזכר,” אמר הפייטן. “אתה רואה, זאת המציאות הפנימית. אתה רוצה שאקריא לך כמה שירים נוספים? עכשיו כבר תבין.”

“בפעם אחרת,” אמר איש המשטרה מהר. “כשיהיה לי שוב איזה מקרה קשה.”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48512 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!