מר יאניק זה איננו לא ד"ר יאניק מהמיניסטריון, ולא אותו יאניק שהרג ביריה את האיכר יירסה, ולא אותו מטורף יאניק שמספרים עליו שהוא עשה שלוש מאות עשרים ושש תאונות דרכים, אלא מר יאניק, בעל הפירמה יאניק את הולצ’ק, סיטונאי נייר וצלולוזה; הוא אדון כזה הגון וקצת נמוך קומה, שהיה יוצא בשעתו עם העלמה סבר, ואחר־כך מרוב ייאוש לא התחתן; בקיצור אותו יאניק, הידוע כ’יאניק־מהנייר', שלא תהיה טעות.
ובכן אותו מר יאניק הגיע לעניין הזה על טהרת המקרה, וזאת אי שם בעמק הסאזאבה, שבו היה מבלה את חופשות הקיץ; זה היה אז, כאשר חיפשו את הגוויה של רוז’נה רגנר, שנרצחה בידי חתנה יינדריך באשטה, אשר שפך על המנוחה נפט, שרף אותה והחביא אותה ביער. באשטה אמנם הורשע ברציחת רוז’נה, אבל את גופתה או עצמותיה לא הצליחו למצוא; תשעה ימים כבר סרקו השוטרים את היערות בשבילים שבהם הוביל אותם באשטה, הראה להם – פה ושם זה היה; הם חפרו וחפרו, ושום דבר בשום מקום. היה ברור שבאשטה מסיט אותם מהתוואי הנכון או מנסה להרויח זמן. הוא היה צעיר ממשפחה הגונה ובעלת נכסים, אותו יינדריך באשטה; אלא שהרופא כנראה לחץ על גולגלתו במלקחיים יתר על המידה שעה שנולד, בקיצור משהו לא היה בסדר אתו; אדם כזה סוטה ומוזר הוא היה. ובכן תשעה ימים הוא הוביל את השוטרים במעבה היער, חוור כמו מפלצת, עיניו מעוותות מאימה, מראה מייסר. השוטרים הלכו אחריו דרך ביצות וקוצים, סרים וזועפים, פלא שלא נשכו, וחשבו, נבלה, אנחנו נעייף אותך כך שבסוף תוביל אותנו לשם על אפך ועל חמתך! באשטה, שבקושי סחב עוד את רגליו, היה צונח שוב ושוב לארץ ומחרחר: “פה, פה קברתי אותה.”
“קום, באשטה,” צרח עליו שוטר. “פה זה לא היה! הלאה!”
באשטה התרומם בקושי ותוך שהוא מדדה על רגליו שלא נשמעו לו עוד, המשיך עוד כברת דרך, עד ששוב התמוטט מעייפות. ובכן היתה זאת תהלוכה כזאת: ארבעה שוטרים, שניים באזרחית, כמה שומרי יער ואיזה קשישים עם מכושים; ולידם נע, כאחוז עוית, שבר כלי מבעית של אדם, יינדריך באשטה.
מר יאניק הכיר את השוטרים מהפונדק; כתוצאה מכך הורשה להתלוות לתהלוכה הטראגית בדרכי היער, מבלי שמישהו יצעק עליו שאין לו פה מה לחפש. מלבד זאת הוא היה נושא אתו קופסאות של סרדינים, נקניק, קוניאק ודברים אחרים כגון אלה, אשר הלמו את צרכיהם של האדונים. ביום התשיעי היה כבר רע מאד, כל כך רע, שבלבו של מר יאניק גמלה החלטה: יותר אני לא משתתף בזה. השוטרים כבר ממש נבחו מזעם עצור, שומרי היער הודיעו שנמאס להם ויש להם עבודה אחרת, הקשישים עם המכושים נהמו שבעד עבודת פרך כזאת עשרים כתר ליום לא מספיק, ועל הארץ רעד והתפתל בעוויתות יינדריך באשטה, אדיש כבר לצעקותיהם וגערותיהם של השוטרים. ברגע זה של הפקר וחוסר אונים עשה מר יאניק משהו, שאיכשהו לא היה בתוכנית: הוא כרע ליד באשטה, תחב לידו לחמניה עם פיסת קותל ואמר בהבעת צער: “תסתכל, מר באשטה – נו, מר באשטה, האם אתה שומע?” באשטה פלט יללה ופרץ בבכי. “אני אמצא את זה… אני אמצא, אדון,” התייפח וניסה לקום; בו ברגע כבר ניגש אליו אחד החשאים והרים אותו כמעט ברוך. “רק תישען עלי, אדון באשטה,” הוא הפציר בו, “מר יאניק ייקח אותך מהצד השני, ככה. נו, מר באשטה, עכשיו אתה מראה למר יאניק איפה זה היה, אמת?”
שעה לאחר מכן ניצב יינדריך באשטה, מעשן סיגריה, מעל לגומה רדודה שממנה בלטה עצם ירך.
“האם זהו גופה של רוז’נה רגנר?” שאל רס"ר טרנקה בעצב.
“כן,” אמר יינדריך באשטה, רגוע, והוריד באצבע אפר מקצה הסיגריה אל תוך הקבר הפתוח. “האם מבקשים רבותי עוד משהו?” – –
“אתה יודע, אדוני,” אמר בערב בפונדק רס"ר טרנקה בשיחה עם מר יאניק, “אתה פסיכולוג, כל הכבוד. לחיים, אדוני! הגבר התרכך רק מזה שאמרת לו ‘מר באשטה’. הוא מאד החשיב את כבודו, מנוול אחד, ואנחנו – אנחנו נסחבנו אחריו – – תגיד לי, איך זה בא לך לחשוב שנימוס ישפיע עליו כך?”
“זה,” אמר גיבור היום, מסמיק בענוה, “זה היה סתם ככה, אתה מבין? אני, תבין, אני אומר לכל אחד ‘אדון’, רוצה לומר – היה לי צר עליו על אדון באשטה, ואז רציתי לתת לו את הלחמניה – –”
“אינסטינקט,” פסק רס"ר טרנקה. “אני קורא לזה חוש ריח ופסיכולוגיה. לחיים, מר יאניק!! עליך חבל, אתה היית צריך לבוא אלינו – –”
★
כמה זמן לאחר מכן נסע מר יאניק ברכבת הלילה לברטיסלבה; היתה שם אסיפה כללית של בעלי המניות של מפעל נייר סלובקי כלשהו, ומכיון שלמר יאניק היו בו אינטרסים חשובים, הוא רצה להיות נוכח. “אנא להעיר אותי לפני שנגיע לברטיסלבה,” ביקש ושידל את הקונדוקטור, “שלא יקחו אותי עד לתחנת הגבול.” לאחר מכן נכנס למיטה שבקרון השינה, שמח שהוא לבדו בתא, נשכב בה כדרך שמשכיבים בר מינן, חשב עוד קצת על מיני עסקים ונרדם. אפילו לא ידע מתי זה היה שהקונדוקטור פתח את התא לאיזה אדון, אשר התחיל מייד להתפשט וטיפס למיטה דלמעלה. מר יאניק ראה עוד בחצי־חלום זוג מכנסים, זוג רגליים שעירות במיוחד מתנדנדות ממעל, שמע גניחות של אדם המתכרבל בשמיכותיו, אחר־כך נשמע רק נקש קל של מפסק חשמלי ושוב נשתררה חשכה מטרטרת. מר יאניק חלם על דא ועל הא, לרוב שהוא נרדף על ידי רגליים שעירות, ולבסוף התעורר בעטיה של דומיה ארוכה שמתוכה נשמעה רק הקריאה “אז להתראות בז’ילינה!” – אשר על כן הוא קפץ ממשכבו והסתכל בעד החלון; הוא ראה שבחוץ מפציע השחר, שהרכבת עומדת בתחנת ברטיסלבה ושהקונדוקטור שכח להעיר אותו. מרוב בהלה הוא נמנע מלפתוח בקללות ובחפזון קדחתני לבש את מכנסיו ויתר חלקי הלבוש על הפיג’מה, מילא את כיסיו בפרטי הכבודה המתאימים וקפץ אל הרציף ממש ברגע שבו הרים פקיד התחנה את ידו להזנקת הרכבת.
“אוף,” ירק מר יאניק מעומק נשמתו, הרים את ידיו כמאיים בעקבות הרכבת המהירה והלך אל בית השימוש לסיים את לבישת בגדיו. כאשר הוא הגיע לבסוף לבדיקת תוכן כיסיו, הוא קפא על מקומו: בכיס החזה הוא מצא במקום ארנק אחד שניים: זה העבה יותר, שלא היה שלו, הכיל ששים שטרות צ’כוסלובקיים חדשים בני חמש מאות כתר. היה זה בעליל ארנקו של חברו האלמוני לנסיעה; אבל איך הוא הגיע לכיסו שלו, את זאת מר יאניק אחוז השינה לא היה מסוגל בשום פנים ואופן להעלות על דעתו. טוב; מובן מאליו, ראשית הוא חיפש מישהו מהמשטרה בכדי למסור את הארנק שלא היה שלו. המשטרה הניחה למר יאניק למשך פרק זמן לגווע מרעב ובינתיים טלפנה לגאלאנטה, שיודיעו לנוסע במיטה מס, 14 שארנקו נמצא בתחנת המשטרה בברטיסלבה. אחר־כך לקחו את פרטיו האישיים של מר יאניק והניחו לו ללכת לאכול ארוחת בוקר. לאחר־מכן חיפש אותו בן־אדם מהמשטרה ושאל אותו האם זאת לא טעות; האדון במיטה מס' 14, נאמר, טוען שלא חסר לו שום ארנק. מר יאניק נאלץ לחזור לתחנת המשטרה ולהסביר בפעם השניה איך הארנק הזה הגיע לידיו. בינתיים לקחו שני אדונים באזרחית את ששים שטרות הכסף לאי־שם, מר יאניק נאלץ לחכות חצי שעה, מוקף שני בלשים, ובסוף הביאו אותו לאיזה אדון גדול וחשוב במשטרה.
“אדוני,” אמר האדון, “זה עתה הברקנו לפארקאן־נאני, לעכב את הנוסע במיטה מסי 14. האם אתה יכול לתת לנו את תיאורו המדוייק?”
מר יאניק לא היה יכול לומר הרבה יותר מאשר שהנוסע הזה היה בעל רגליים שעירות במיוחד. האדון מהמשטרה לא היה מרוצה מכך יתר על המידה. “השטרות האלה, עליך לדעת, מזוייפים,” הוא אמר לפתע, “אתה צריך להשאר פה שנוכל לעמת אותך עם האיש הזה שנסעת אתו.”
מר יאניק קילל בלב את הקונדוקטור שלא העיר אותו בזמן ובכך גרם להגעת הארנק הארור לכיסו מרוב חפזון. כעבור שעה בערך הגיע מברק מפארקאן־נאני, שהנוסע במיטה מסי 14 ירד מהרכבת כבר בנובה זאמקי; לאן הוא הלך או נסע משם, לא ידוע.
“אדון יאניק,” אמר לבסוף האדון הבכיר מהמשטרה, “בינתיים לא נעכב אותך; אנחנו מעבירים את העניין למפקח הרושקה בפראג, זה הממונה על כספים מזוייפים; אבל אני אומר לך, זה עניין מאד רציני. אנא שוב במהירות האפשרית לפראג, הם כבר יזמינו אותך. בינתיים עלי להודות לך שתפסת למזלנו את הזיופים האלה. אדוני, זה לא יכול להיות סתם כך מקרה.”
עם שובו של מר יאניק לפראג, הוא נקרא מייד לבוא למטה המשטרה. שם קיבל אותו אדון אחד, ענק ושמן מאד שכולם קראו לו אדוני המפכ"ל, יחד עם אדם צהוב ומגוייד ששמו היה מפקח הרושקה. “שב, מר יאניק,” אמר האדון השמן וקרע את החותם מעל חבילה קטנה. “האם זהו הארנק אשר… אהמ, אשר מצאת בכיסך בתחנת הרכבת בברטיסלבה?”
“כן, אדוני,” נשף מר יאניק ביראת כבוד.
האדון השמן ספר את השטרות החדשים שהיו בארנק. “ששים יחידות,” אמר. “כולם מסדרה 27451. את המספר הזה כבר הבריקו לנו מחאב.”
האיש המגוייד נטל שטר אחד, עצם את עיניו והעביר אותו בין אצבעותיו, ולבסוף קרב אותו לאפו להריח אותו. “אז זה משטיירמארק,” אמר. “אלה מז’נבה לא כל כך דביקים.”
“שטיירמארק,” חזר האדון השמן, מהורהר, “שם הם עושים את זה בשביל בודפשט, נכון?”
האיש המגוייד רק מצמץ בעיניו. “כלומר עלי לנסוע לוינה,” סבר. “אבל משטרת וינה לא תסגיר לנו את הברנש הזה.”
“הממ,” נהם האדון השמן. “אז תנסה להביא אותו אלינו אחרת. אם אי אפשר יהיה אחרת, תגיד להם, שנסגיר להם תמורתו את לברהארט. דרך צלחה, הרושקה. ואתה, אדוני,” אמר בפנותו אל מר יאניק, “אני אפילו לא יודע איך להודות לך. אתה הלא זה שמצא את הבחורה של יינדריך באשטה, הלא כן?”
מר יאניק הסמיק. “זה היה סתם מקרה,” אמר במהירות. “אני באמת… לא היתה לי שום כוונה…”
“יש לך יד בת מול,” אמר האדון השמן מתוך הכרת תודה. “מר יאניק, זאת מתת כזאת מידי אלוהים. יש אנשים שבמהלך חייהם אינם מוצאים דבר, ואחר עולה מעצמו על המקרים הכי טובים. היית צריך להצטרף אלינו, אדון יאניק.”
“אני לא יכול,” התגונן מר יאניק. “אני הלא – יש לי העסק הזה שלי… מצליח בתחומו… פירמה נושנה עוד מימי סבא…”
“כרצונך,” נאנח האיש הגדול, “אבל חבל עליך. מזל כזה, לכל הרוחות, אין לכל אחד. אנחנו עוד נתראה, אדון יאניק.”
★
כחודש אחר־כך סעד מר יאניק לארוחת ערב בחברת עמית למקצוע מלייפציג. כמובן, ארוחה עסקית שכזאת איננה עניין של מה בכך; במיוחד הקוניאק היה יוצא מהכלל; בקיצור, למר יאניק לא היה כל חשק ללכת הביתה ברגל, ולפיכך הוא רמז בידו למוזג והורה: “מכונית!” כאשר יצא מהמלון, ראה שהמכונית כבר ממתינה לו בכניסה; הוא נכנס פנימה, טרק את הדלת, ובמצב הרוח שהיה שרוי בו שכח לחלוטין שלא אמר לנהג את כתובתו. מכל מקום המכונית זזה ומר יאניק, מכונס יפה בפינה, נרדם.
כמה זמן נמשכה הנסיעה הוא לא ידע; אבל הוא התעורר מזה שהמכונית נעצרה, והנהג פתח לפניו את הדלת ואמר: “הגענו, אדוני. אנא לעלות למעלה, אדוני.” מר יאניק אמנם השתומם מאד, היכן הוא נמצא, אבל כיון שלאחר הקוניאק ההוא לא היה איכפת לו כלום, הוא עלה בגרם מדרגות ופתח את הדלת, שמאחוריה הוא שמע שיחה קולנית. היו שם כעשרים איש, והם פנו בקוצר רוח אל עבר הדלת. לפתע השתררה דממה מוזרה; אחד האדונים קם וניגש אל מר יאניק: “מה אתה מחפש פה? מי אתה?”
איזו תדהמה שנפלה על אדון יאניק! הוא הכיר חמישה או ששה מהאדונים – הם היו אנשים עשירים, שסיפרו עליהם כאילו יש להם אי אלו התעניינויות פוליטיות יוצאות דופן; אלא שמר יאניק לא התערב בפוליטיקה. “שלום עליכם,” הוא אמר בידידות, “הנה אדון קאובק, ואדון הלר. היי, פרי! חבריא, אני צמא.”
“איך הגיע הנה הברנש הזה?” קצף אחד הנוכחים. “האם הוא משלנו?”
שני אדונים דחפו את מר יאניק אל הפרוזדור. “איך הגעת לכאן?” אמר אחד מהם בחריפות. “מי הזמין אותך הנה?”
מר יאניק התפכח מעצם הקול הבלתי ידידותי הזה. “איפה אני נמצא?” שאל ברוגזה. “לכל הרוחות, לאן הבאתם אותי?”
אחד האדונים ירד בריצה במדרגות והתנפל על הנהג. “אידיוט שכמוך,” שאג, “איפה אספת את האיש הזה?”
“ובכן, בפתח המלון,” התגונן הנהג. “אחרי הצהרים אמרו לי שעלי לחכות בעשר בערב בפתח המלון לאיזה אדון ולהביא אותו הנה. האדון הזה נכנס בדיוק בעשר לתוך המכונית ולא אמר כלום; אז נסעתי ישר הנה – –”
“אלהים אדירים,” צעק האדון למטה, “זה הלא מישהו אחר! בן־אדם, איזו דייסה שבישלת לנו!”
מר יאניק התיישב על המדרגות, נכנע לגורלו. “אה,” אמר כמי שבא על סיפוקו. “זאת איזו התכנסות סודית, נכון? עכשיו אתם חייבים לחנוק אותי למוות ולקבור אותי. תנו לי כוס מים!”
“אדוני,” אמר אחד מהשניים. “אתה טועה. שם בפנים לא יושב שום אדון קאובק ולא אדון הלר, אתה מבין? זאת טעות. אנחנו נחזיר אותך לפראג; עליך לסלוח שקרתה אי הבנה כזאת.”
“על לא דבר,” אמר מר יאניק ברוחב לב. “אני יודע שהנהג יירה בי בדרך ויקבור אותי ביער, וכבר לא איכפת לי. אני מטומטם שכחתי לתת לו את הכתובת שלי; וזה מה שיוצא לי מזה.”
“אתה שיכור, נכון?” שאל האדון האלמוני במידה של הקלה.
“חלקית,” הסכים מר יאניק. “אתה מבין, אני אכלתי ארוחת ערב עם מאייר מדרזדן. אני יאניק, סיטונאי נייר וצלולוזה,” הציג את עצמו בעודו יושב על המדרגות. “פירמה ותיקה, עוד מימי סבא.”
“לך שכב לישון,” יעץ לו האדון האלמוני. “כאשר תגמור לישון, אפילו לא תיזכר ש – הממ, שהפרענו לך.”
“נכון מאד,” אמר מר יאניק ברוב הדר. ‘לך לישון, אדוני.’ איפה המיטה שלי?"
“בבית,” אמר האדון הזר. “הנהג ייקח אותך הביתה. הרשה נא לי לעזור לך לקום.”
“אין צורך,” הסתייג מר יאניק. “אני לא כל כך שיכור כמוך. לך שכב לישון. נהג, לבובנץ'!”
המכונית יצאה לדרכה חזרה; ומר יאניק, ממצמץ בעורמה, שם לב היטב לדרך שבה נסעו.
★
בבוקר הוא טלפן למטה המשטרה למסור על ההרפתקה הלילית. “אדון יאניק,” ענה לו לאחר שעה קלה של שתיקה הקול מהמטה, “זה דבר מאד מעניין בשבילנו. אני מאד מבקש ממך לבוא מייד למטה.”
כאשר מר יאניק הגיע, המתינו לו כבר ארבעה אדונים עם השמן בראש. מר יאניק נתבקש לחזור על הסיפור, מה קרה ואת מי ראה. “מספר המכונית היה 705 NXX,” העיר האדון השמן. “מכונית פרטית. מתוך ששת האנשים שמר יאניק זיהה, שלושה הם חדשים לדידי. רבותי, אני אעזוב אתכם עכשיו. מר יאניק, אנא היכנס אלי.”
מר יאניק הרגיש קטן־קטן בחדר העבודה העצום של האדון השמן, שהתהלך אנה ואנה שקוע במחשבותיו. “אדון יאניק,” הוא אמר לבסוף, “ראשית כל עלי לבקש ממך: אף מלה לאף אחד על כל העניין הזה. טעמי מדינה, אתה מבין?”
מר יאניק הנהן בדומיה. אל־אלוהים, הוא חשב בלבו, למה שוב נכנסתי!
“אדון יאניק,” אמר לפתע האיש השמן, “אני לא רוצה להחניף לך, אבל אנחנו זקוקים לך. לך יש מזל שכזה – אומרים: שיטה; אבל בלש, שאין לו קצת מזל מטופש, לא שווה כלום. אנחנו זקוקים לאנשים בני מזל. שכל יש לנו; אבל אנחנו רוצים לקנות גם קצת מזל. אתה יודע מה – תצטרף אלינו.”
“ומה עם העסק שלי?” לחש מר יאניק מדוכדך כולו.
“שינהל אותו השותף שלך; אתה, עם מתת המזל שלך, מתבזבז שם. מה תגיד?”
“אני… אני רוצה עוד להרהר בדבר,” גמגם מר יאניק המסכן. “אני אחזור אליך תוך שבוע; אם זה מוכרח להיות… ואם יש לי הכשרון הזה… אני עוד לא יודע; אבל אני אחזור.”
“טוב,” אמר האיש השמן בלוחצו את ידו בחוזקה. “ואל תטיל ספק בכושרך. להתראות.”
★
לא חלף אפילו שבוע כאשר מר יאניק חזר. “הנה באתי,” צהל מלוא פניו הזוהרים.
“החלטת?” אמר האדון השמן.
“תודה לאל,” נאנח מר יאניק. “אני בא לומר לך שזה לא ילך, שאני לא מתאים לזה.”
“מה אתה סח? ומדוע לא?”
“תחשוב על זה,” הטיל מר יאניק את קלף נצחונו, “חמש שנים רימה אותי הגזבר שלי, ואני לא הרגשתי! אני אידיוט! תגיד בעצמך, אדוני, איזה בלש הייתי יכול להיות? חמש שנים אני יושב ליד נוכל כזה, ולא יודע כלום! אז אתה רואה, שאני לא שווה כלום! ואני כל כך פחדתי! אלוהים אדירים, כמה אני שמח שלא יצא מזה שום דבר! כך, ואני עכשיו מחוץ לעסק, הלא כן? תודה רבה־רבה!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.