“כבוד השופט,” הודיע השוטר היידה לשופט השלום טוצ’ק, “יש לי פה פגיעה גופנית קשה אחת. לכל הרוחות, כמה שחם!”
“אז, בן־אדם, תתיישב לך בנוחיות,” יעץ לו כבוד השופט.
מר היידה השעין את רובהו בפינת החדר, התיר את חגורת השרד, ופתח את כפתורי מקטורנו. “אוף,” אמר. “פרחח ארור! אדוני השופט, מקרה כזה עוד לא היה לי. יסתכל כבודו.” בסיימו הרים משהו כבד, כרוך במטפחת כחולה, שקודם לכן הניחו ליד הדלת, פתח את הקשרים ושלף אבן בגודל גולגולת אדם. “יסתכל כבודו,” אמר בשנית ובהדגשה.
“מה זה צריך להיות?” שאל השופט, ושרט את האבן בעפרון. “זאת צפחה, נכון?”
“כן, וחתיכה ראויה להתכבד,” אישר מר היידה. “ובכן זו הודעתי, כבודו: ליסיצקי וואצלאוו, פועל במשרפת לבנים, בן תשע עשרה, הגר במפעל, רשמת? פגע או היכה באבן המצורפת בזה, במשקל חמשה קילוגרם, תשע מאות ארבעים ותשעה גרם, את האיכר פודיל פראנטישק מדולני אוייזד מספר 14, רשמת? בכתפו השמאלית, וגרם בכך לשבירת הפרק, פראקטורה של הכתף ועצם הבריח, לפצע מדמם בשריר הכתף, קריעת הגיד ונרתיק השריר, רשמת?”
“רשמתי,” אמר כבוד השופט. “ומה כל כך מיוחד בזה?”
“כבודו עוד יראה, אדוני,” הכריז מר היידה בהדגשה. “אני אספר את המקרה מתחילתו. ובכן, לפני שלושה ימים שלח מר פודיל להודיע לי הודעה. כבודו מכיר אותו מן הסתם.”
“מכיר,” אמר השופט. “הוא הופיע פה לפנינו פעם בגלל נשך ופעם – הממ –”
"זה היה בגלל משחקי מזל. ובכן זהו אותו פודיל. זאת לדעת, יש לו מטע דובדבנים המגיע עד לנהר; הנהר מתפתל שם ולכן הוא יותר רחב שם מאשר ביתר המקומות. ובכן אותו פודיל שלח אותו יום להודיע לי שקרה לו משהו. מצאתי אותו במיטה, גונח ומקלל. לדבריו הוא הלך בערב הקודם למטע לראות את הדובדבנים, ושם הוא תפס בתוך ענפי עץ איזה נער שמילא את כיסיו בדובדבנים. כבודו זוכר, הפודיל הזה הוא גס רוח קצת; אז הוא התיר את חגורתו, משך את הבחור ברגלו מהעץ ומתחיל להרביץ לו בחגורה. ברגע הזה קורא לו מישהו מעבר לנהר: ‘פודיל, הנח לילד הזה!’ הפודיל הזה רואה לא טוב, אני חושב שזה מהשתיה הרבה; הוא רק ראה שמישהו עומד שם מעבר לנהר ומסתכל בו. לכן הוא רק אמר, לשם בטחון: ‘זה לא עסקך, מנוול’, והמשיך להרביץ בבחור עוד יותר. ‘פודיל,’ צרח האדם ההוא מעבר לנהר, 'הנח לילד, אתה מבין? פודיל חשב מה זה כבר יכול לעשות לי, ולכן רק צעק: ‘שק לי ב…, אתה, מטומטם!’ רק הוציא את המלים, וכבר שכב על הארץ עם כאב נורא בכתף השמאלית; והאיש בגדה השניה אומר: ‘אני אראה לך, שוטה של איכר!’ שמע, את פודיל זה היו צריכים לקחת משם באלונקה, הוא לא היה יכול לקום על רגליו; ולידו היתה מונחת האבן הזאת. עוד בלילה נסעו להביא רופא; והרופא רצה להעביר את פודיל לבית החולים, כי כל העצמות שלו היו שבורות לרסיסים; אומרים שיד שמאלו תישאר נכה. אלא שפודיל לא רוצה ללכת לבית החולים עכשיו בזמן הקציר. ובכן בבוקר הוא שלח להודיע לי, שעלי לעצור את המצורע הנבזה, את החמור הזה שעשה לו את זה. נו, טוב.
“תשמע, כאשר הראו לי את האבן הזאת, אני נשארתי פעור פה; זאת אבן צפחה מעורבת בפיריט, כך שהיא כבדה יותר ממה שנראה. נסה בעצמך. אני לפי ההרגשה הערכתי אותה לששה קילו – וחסר רק חמשים ואחד גרם. אל־אלהים, לזרוק אבן כזאת צריך לדעת. אחר־כך הלכתי לראות את המטע ואת הנהר. במקום שהעשב היה מעוך, שם נפל זה פודיל; מהמקום הזה היו עוד שני מטר עד לקו המים; והנהר, אדוני, הנהר שם במבט ראשון רוחבו לפחות ארבעה עשר מטר, כי יש שם פיתול. אדוני השופט, אני התחלתי לצעוק ולקפוץ, ואני אומר, תביאו לי מהר חבל באורך של שמונה עשר מטר! אחר־כך תקעתי יתד במקום שפודיל זה נפל, קשרתי את קצה החוט ליתד, התפשטתי ושחיתי עם הקצה השני של החבל בפה אל הגדה השניה. לא היית מאמין, אדוני השופט; החבל הזה הספיק בדיוק עד לגדה השניה; ואחר־כך עוד יש שם דייק ורק למעלה השביל. אני מדדתי את זה שלוש פעמים: מהיתד הזאת עד לשביל המרחק הוא תשעה עשר מטר ועשרים ושבעה סנטימטר.”
“בן־אדם, היידה,” אמר השופט, “זה הלא בלתי אפשרי; תשעה עשר מטר, זה איזה מרחק; שמע, אולי עמד האיש הזה בתוך המים, כלומר באמצע הנהר?”
“גם אני חשבתי על זה,” אמר מר היידה. “אדוני השופט, בין שתי הגדות העומק הוא למעלה משני מטר, בגלל הפיתול. ואחרי האבן הזאת נותר עוד החלל הריק בדייק; אתה מבין, בגדה השניה עשו ריצוף תמיכה, שהמים לא יכרסמו את החוף. האדם הזה עקר את האבן מהדייק ויכול היה לזרוק אותה רק מהשביל, כי במים לא היה יכול לעמוד ומשיפוע הדייק היה מחליק. פירושו של דבר, שהוא זרק את האבן תשעה עשר פסיק עשרים ושבעה מטר. האם אתה יודע מה זה?”
“אולי היה לו מקלע,” העיר השופט בהיסוס.
מר היידה זרק מבט גוער אל עבר השופט. “כבודו אף פעם לא ירה ממקלע, נכון? ינסה נא לירות במקלע אבן של שתים עשרה ליברות; בשביל זה צריך קטפולט. אדוני, אני התייסרתי עם האבן הזאת יומיים; נסיתי להכין איזה מתקן זריקה, איזו לולאה, ולסובב אותה, כבודו מבין, כמו ביידוי פטיש; אני אומר לך, זה יפול מכל לולאה. אדוני, זאת היתה הדיפת כדור טהורה. והאם כבודו יודע,” זעק בהתרגשות, “האם כבודו יודע, מה זה? זה שיא עולמי. כך.”
“מה אתה אומר,” נדהם השופט.
“שיא עולמי,” חזר מר היידה בשנית בנימה חגיגית. “הכדור התקני אמנם כבד יותר, משקלו שבעה קילוגרם; אבל השיא של השנה בכדור התקני הוא ששה עשר מטר פחות כמה סנטימטרים. במשך תשע עשרה שנים, כבודו, היה השיא חמשה עשר וחצי מטר; עד אשר השנה הדף אמריקאי אחד, מה שמו, קוק או הירשפלד, כמעט ששה עשר. אז זה היה אומר לגבי כדור בן ששה קילוגרם – שמונה עשר או תשעה עשר מטר. ולנו יש כאן עשרים ושבעה סנטימטר יותר! כבוד השופט, הגבר הזה היה הודף את הכדור התקני ששה עשר ורבע לפחות, וזאת בלי אימון! אל־אלוהים, ששה עשר ורבע מטר! כבוד השופט, אני הודף כדור ותיק; בסיביר1 היו הבחורים קוראים לי תמיד, היידה, זרוק את זה שמה – אני מתכוון לרימון יד, כבודו מבין? ובוולאדיבוסטוק הייתי מתחרה בחיילי המארינס האמריקאיים; אני הדפתי כדור תקני ארבעה עשר מטר, אבל הכומר הצבאי שלהם היה עושה ארבע נקודות יותר. אלוהים, כמה שהדפנו שם בסיביר! אבל את האבן הזאת, אדוני, הדפתי רק חמשה עשר וחצי מטר; יותר לא הצלחתי. תשעה עשר מטר! לעזאזל, אמרתי בלבי, את הברנש הזה אני מוכרח לתפוס; הוא יעשה לנו שיא חדש. תאר לך – לגזול מהאמריקאים את השיא!”
“ומה עם פודיל?” שאל השופט.
“ייקח האופל את פודיל,” הזדעק מר היידה. “אדוני השופט, אני פתחתי בחקירה נגד מבצע אלמוני של שיא עולמי; זה אינטרס לאומי, לא? אז קודם כל הבטחתי לו חסינות ביחס למעשה בפודיל.”
“נונו,” מיחה השופט.
"חכה; הבטחתי לו חסינות מעונש, אם באמת יהדוף אבן בת ששה קילוגרם אל מעבר לנהר הסאזאבה. לראשי המועצות בסביבה הסברתי איזו משמעות יש לזה, ושיכתבו על זה בכל העולם; גם אמרתי להם שהברנש הזה ירוויח מזה המון אלפים. אלוהים אדירים, אדוני השופט, מאותו רגע עזבו כל הבחורים בסביבה את הקציר וזרמו אל זה הדייק לזרוק אבנים אל מעבר לנהר. הדייק כבר מפורק לגמרי; עכשיו הם מפרקים את אבני הסימון בשדות והורסים את גדרות האבן, שיהיה להם מה לזרוק. והנערים, אספסוף אחד, זורקים אבנים בכל הכפרים; כמה תרנגולות שכבר הרגו – – ואני עומד על החוף ומפקח; כמובן, אף אחד לא מסוגל להדוף יותר מאשר עד מחצית רוחב הנהר – אדוני, האפיק הזה כבר, נדמה לי, סתום למחצה. ובכן, אמש הביאו אלי צעיר אחד, זהו, אומרים לי, הבחור שרגם את פודיל הזה. עוד מעט תראה אותו, אדוני, את הממזר הזה, הוא מחכה בחוץ. ‘שמע, ליסיצקי,’ אני אומר לו, ‘אז זה אתה שזרקת את האבן הזאת על פודיל?’ ‘בטח’, אומר הוא, ‘פודיל זה קילל אותי, ואני תפסתי כזה כעס, ואבן אחרת לא היתה שם –’ ‘אז הנה לך אבן כזאת אחרת,’ אומר אני, ‘ועכשיו תזרוק אל הגדה של פודיל; אבל אם לא תגיע לשם, אז אני אריץ לך, ממזר שכמוך, את הרגליים!’
"אז הוא תפס את האבן – הידיים שלו כמו אתי חפירה – נעמד על הדייק וכיוון; אני מסתכל – טכניקה אין לו בכלל, שום סגנון, לא עובד ברגליים ובגוו, ו־פלומס! – זורק את האבן למים, כארבעה עשר מטר; זה די טוב, אתה מבין, אבל – טוב, אני מראה לו; ‘תראה, מטומטם אחד, אתה צריך לעמוד ככה, כתף ימין לאחור, וכשאתה זורק, אתה צריך לדחוף את הכתף הזאת בבת אחת קדימה, אתה מבין?’ ‘בטח’, אומר הוא, מתעקם כמו קדוש מעונה, ופלומס! הודף את האבן כעשרה מטר.
"אתה מבין, אותי זה התחיל להרגיז. ‘נוכל אחד,’ אני צועק עליו, ‘אתה תספר לי שפגעת בפודיל? אתה משקר!’ ‘אדון מפקד,’ הוא אומר, ‘אלוהים עדי שפגעתי בו; שיעמוד שם פודיל – אני שוב אפגע בו, כלב מרושע אחד.’ אדוני, אז אני רץ אל פודיל זה ומבקש ממנו, ‘אדון פודיל, תראה, פה מדובר בשיא עולמי; אני מבקש ממך, בוא לקלל בגדה הזאת שלך, שהגבר הזה מהלבנים יוכל לזרוק עליך עוד פעם.’ – – ואתה לא היית מאמין, אדוני השופט: פודיל זה אומר לי לא, לא ילך בשום מחיר. אתה רואה, לאנשים אין עניין בערכים גבוהים יותר.
"אז אני חוזר אל וואשק זה, מהלבנים. ‘אתה רמאי,’ אני צועק עליו, ‘זה לא נכון שפגעת בפודיל; פודיל אומר שזה היה מישהו אחר.’ ‘זה שקר,’ אומר ליסיצקי, ‘את זה אני עשיתי.’ ‘אז תוכיח,’ אומר אני, ‘תזרוק למרחק הזה!’ וואשק זה מתגרד וצוחק: ‘אדוני המפקד,’ הוא אומר, ‘ככה על ריק, אני לא יודע; אבל בפודיל אפגע בכל פעם, אותו אני שונא.’ ‘וואשק,’ אני מדבר על לבו בטוב, ‘אם תזרוק ותגיע, אני עוזב אותך, ואם לא תגיע, אתה תשב בעבור פגיעה גופנית קשה, בגלל שהפכת את פודיל לנכה; פרחח שכמוך, בעד זה תקבל חצי שנה.’ ‘אז את זה אני אשב לי בחורף,’ אומר לי וואשק; אשר על כן עצרתי אותו בשם החוק.
“עכשיו הוא מחכה במסדרון; אדוני השופט, אילו רצית להוציא ממנו, האם הוא באמת זרק את האבן או שהוא רק מתרברב! אני חושב שהוא ייבהל ויחזור בו; אבל אז צריך להושיב אותו לפחות לחודש על הונאת השלטונות או על רמאות; הלא בענייני ספורט אסור לשקר, על זה היה צריך להיות עונש כבד, אדוני. אני אביא לך אותו.”
“אז אתה הוא וואצלאוו ליסיצקי,” אמר כבוד השופט בהביטו בסבר חמור בעבריין בהיר השיער. “אתה מודה, שזרקת את האבן הזאת אל פראנטישק פודיל בכוונה תחילה לפגוע בו, ושגרמת לו בכך לפציעה קשה. האם זה נכון?”
“אדוני השופט, ברשותך,” פתח הנאשם, “זה היה כך: פודיל זה הרביץ לאיזשהו נער ואני קראתי לו מעבר לנהר לעזוב אותו, והוא התחיל לקלל אותי – –”
“זרקת את האבן או לא?” תקף השופט.
“זרקתי, כבודו,” אמר הנאשם בקול נדכא; “אבל הוא קילל אותי, ואז אני תפסתי את האבן – –”
“יקח אותך האופל,” צעק השופט. “מדוע אתה משקר, בן־אדם? אתה לא יודע שעל נסיון להוליך שולל את השלטונות יש עונשים כבדים? אנחנו יודעים היטב, שאתה את האבן הזאת לא זרקת!”
“זרקתי, כבודו,” גמגם הצעיר ממשרפת הלבנים, “אבל פודיל אמר לי שאשק לו באיזה מקום – –”
השופט הביט בשוטר היידה, שמשך בכתפיו בחוסר אונים. “תתפשט, בן־אדם,” התנפל השופט על הנאשם המסכן. “אז מהר – גם את המכנסיים. עוד לא גמרת?”
עכשיו עמד הענק הצעיר, כפי שאלוהים ברא אותו, ורעד; ככל הנראה פחד שיענו אותו, ושזה שייך לעניין.
“היידה, תסתכל אל הדלטואיד הזה,” אמר השופט טוצ’ק. “ושריר הקיבורת הזה, מה אתה אומר על זה?”
“נו, די משביע רצון,” חווה מר היידה את דעתו המקצועית. “אבל שרירי הבטן אינם מפותחים דיים. אדוני השופט, בשביל הדיפת כדור צריך שרירי בטן, אתה מבין, לסיבוב הגוו. אילו יכולתי להראות לכבודו את שרירי הבטן שלי – –”
“בן־אדם,” נהם השופט, “הלא זאת בטן, תראה את הבליטות האלה; לכל הרוחות, איזה בית חזה,” אמר תוך שהוא דוקר באצבעו ברעמת השיער שבחזהו של וואשק. “אבל הרגליים חלשות; הכפריים האלה יש להם בכלל רגליים חלשות.”
“כיון שאינם מכופפים אותן דיין,” אמר מר היידה בנימת ביקורת. “אלה בכלל לא רגליים, אלה; אדוני, הודף כדור צריך שיהיו לו איזה רגליים!”
“תסתובב,” התפרץ השופט אל הצעיר ממשרפת הלבנים. “מה עם הגב?”
“כאן מהכתפיים זה בסדר,” סבר מר היידה, “אבל למטה, זה כלום, הברנש הזה אין לו בכלל תנופה בגוף. אני חושב, כבודו, שהוא לא זרק את זה.”
“אז תתלבש,” נבח השופט על הנאשם. “תשמע, בן־אדם, זאת המלה האחרונה: זרקת את האבן או לא?”
“זרקתי,” מלמל וואצלאוו ליסיצקי בעקשות של תיש.
“חמור שכמוך,” התפרץ השופט, “אם זרקת את האבן, אז זאת פגיעה גופנית קשה ועם זה אתה הולך למחוזי ותקבל כמה חודשים, אתה מבין? עזוב כבר את ההתרברבות הזאת, ותודה שאת הסיפור עם האבן בדית מלבך; אתן לך שלושה ימים בעד הולכת שולל של רשות מוסמכת, ואתה יכול ללכת. אז מה, זרקת את האבן על פודיל או לא?”
“זרקתי,” התעקש וואצלאו ליסיצקי. “הוא קילל אותי מעבר לנהר – –”
“תוציא אותו,” צרח שופט השלום. “רמאי נקלה!”
כעבור רגע הכניס השוטר היידה עוד פעם את ראשו אל בין הדלת. “אדוני השופט,” אמר בנקמנות, “אולי אפשר להוסיף לו בעד היזק לרכוש ציבורי; אתה זוכר, הוא הוציא את האבן מהדייק, ועכשיו הדייק הזה כולו מפורק.”
-
הסיפור על מעללי סיביר מתיחס בעליל למסעי הלגיון הצ‘כי במלחמת העולם הראשונה. הנהגת המרד הצ’כי ארגנה אז את העריקים מהצבא האוסטרו־הונגרי שחצו את הקווים – בלגיון צ'כי, שהשתתף בקרבות החזית הרוסית. עם פרוץ המהפיכה ב־1917 נותרה רק דרך אחת לחלץ את הלגיון ממעורבות בענייניה הפנימיים של רוסיה – להעבירו מזרחה, דרך סיביר עד וולאדיבוסטוק ומשם דרך האוקיאנוס השקט לאמריקה. כך חזר הלגיון לבסוף למולדתו לאחר שתהפוכות המלחמה גרמו לו להקיף את כדור הארץ. (המתרגם). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.