רקע
קארל צ'אפק
פרשת סלְוִין
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

“הממ, הצלחתי הגדולה ביותר, כלומר ההצלחה שגרמה לי לסיפוק הגדול ביותר –” נזכר מאסטרו ליאונרד אונדן, המשורר הדגול, חתן פרס נובל וכו'. "ידידיי הצעירים, בגילי כבר לא מחשיבים את זרי הדפנה, את מחיאות הכפיים, את המאהבות ושטויות שכאלה, בעיקר כשאלה כבר מזמן חלפו ואינם. כל עוד האדם צעיר, הוא שואב תענוג מהכל, והוא גם היה חמור לולא עשה זאת; אלא שכל עוד הוא צעיר, אין לו הכסף להנות מהדברים. בעצם החיים היו צריכים לנוע בכיוון ההפוך; תחילה שומה היה שהאדם יהיה זקן ויעסוק בעבודה מלאה ומועילה; ורק לקראת הסוף היה צריך להגיע אל הנעורים לשם הנאה מלאה מפירות עמלו לאורך חייו. אתם רואים, זקן אני, ושקעתי בסיפורי. על מה רציתי לדבר? אה, כן, על הצלחתי הגדולה ביותר. שמעו, זה לא היה אחד המחזות שלי או אחד הספרים שלי – על אף שהיו ימים שבהם באמת קראו הבריות את יצירותי; ההצלחה הגדולה שלי היתה פרשת סלוין.

כמובן, אתם כבר לא כל כך יודעים במה היה העניין; הלא חלפו כבר עשרים ושש, או לא, עשרים ותשע שנים. ובכן, חלפו עשרים ותשע שנים מאותו יום שהגיעה לביתי אשה קטנה וצמוקה, ראשה שיבה, בשמלה שחורה; ועוד בטרם הספקתי לשאול אותה, במאור הפנים שכה ידעו אז הבריות להעריך, מה היא בעצם מבקשת ממני, טראך, היא כורעת ברך לפניי ופורצת בבכי; לא אדע מדוע, אבל אני לא מסוגל לראות אשה בוכה.

“אדוני,” אמרה האמא הזאת, לאחר שקצת הרגעתי אותה, “אתה משורר; למען אהבתך את האדם, אני משביעה אותך, תציל את הבן שלי! וודאי קראת בעתון על פרשת פרנק סלוין – –”

אני חושב שנראיתי אז כמו תינוק מזוקן; אמנם קראתי עתונים, אבל לא שמתי לב לשום פרשת פרנק סלוין. ובכן, ככל שיכולתי להבין את סיפורה בעד מסך היבבות וההתייפחות, היה העניין כך: בנה יחידה, פרנק סלוין בן העשרים ושתיים, נידון זה עתה למאסר עולם בתנאים מחמירים, בעבור שרצח, בכוונת שוד, את דודתו סופיה; בעיני חבר המושבעים נחשבה העובדה שהוא לא הודה במעשהו – כנסיבה מחמירה. “הלא הוא חף מפשע, אדוני,” התייפחה גברת סלוין, “אני נשבעת לך שהוא חף מפשע! אותו ערב גורלי הוא אמר לי: ‘אמא, יש לי כאב ראש, אני יוצא קצת העירה לטייל’. אדוני, בגלל זה הוא לא יכול להוכיח אליבי! מי ישים לב בלילה לבחור צעיר, גם לוא פגש אותו במקרה? פרנטיק שלי היה בחור קל דעת במקצת; אבל גם אתה צעיר; חשוב על זה, אדוני, שהוא בן עשרים ושתיים בסך הכל! האם זה ייתכן להשחית ככה את חייו של אדם צעיר?” וכן הלאה. תשמעו, לו ראיתם את זאת האמא השבורה כסופת השיער, הייתם יודעים את מה שידעתי אני אותו רגע: שאחד היסורים הנוראים ביותר היא השתתפות בצער חסרת ישע. נו, מה אספר לכם: בסוף נשבעתי לה שאעשה את הכל, שלא אנוח ולא אשקוט עד אשר אבהיר את הפרשה הזאת; ושאני מאמין בחפותו של בנה. בעד המשפט הזה היא רצתה לנשק את ידי. כאשר המסכנה התחילה להרעיף עלי ברכות שמיים, כמעט שכרעתי ברך לפניה. אתם יודעים איזה פרצוף מטופש יש לאדם שמודים לו כמו לאלוהים.

טוב; מאותו רגע הפכתי את עניינו של פרנק סלוין לענייני שלי. ראשית כמובן למדתי היטב את מסמכי המשפט. תשמעו, משפט מרושל כזה לא ראיתי מימי; זאת היתה פשוט שערוריה משפטית. המקרה היה בעצם פשוט למדי: לילה אחד שמעה העוזרת של אותה דודה סופיה, אחת אנה סולר, מפגרת בשכלה, בת חמשים, שמישהו מתהלך בחדרה של הגברת, כלומר הדודה סופיה. הלכה איפוא לראות מדוע הגברת איננה ישנה, וכאשר נכנסה לחדר, ראתה את החלון פתוח לרווחה ודמות של גבר קופצת מהחלון אל הגן. האשה פתחה בצווחה נוראה; וכאשר הגיעו השכנים עם פנסים, מצאו על הרצפה את הגברת סופיה, חנוקה במגבת שלה עצמה; ארון הלבנים, שבו היתה מחביאה את כספה, היה פתוח והלבנים זרוקים בחלקם מסביב; הכסף נשאר במקומו – כנראה שהעוזרת הפריעה בכניסתה לרוצח ומנעה בעדו לסיים את זממו. זאת היתה פרשת העובדות.

למחרת נעצר פרנק סלוין. מסתבר שהעוזרת העידה שהיא זיהתה את האדון הצעיר כאשר הוא קפץ מהחלון. החקירה העלתה שאותה שעה הוא לא שהה בביתו: הוא חזר הביתה כחצי שעה לאחר המקרה והלך מייד לישון. כן העלתה החקירה, שלבחור הטפש היו איזה חובות. כמו כן נמצאה אשה רכילאית שהעידה בארשת חשיבות, שכמה ימים לפני הרצח המתיקה אתה הדודה סופי סוד: היה אצלה בן אחותה פרנק, שפוף כולו, וביקש שתלוה לו כמה מאות; וכאשר סרבה – היא היתה קמצנית נוראה – אמר פרנק, לדברי העדה: דודה, שימי לב, משהו יקרה שעיני העולם ייצאו מחוריהם. – זה היה הכל בנוגע לפרנק.

ועכשיו קחו את מהלך המשפט: זה נמשך בסך הכל חצי יום. פרנק סלוין טען בפשטות שהוא חף מפשע, שהוא טייל, ואחר־כך הלך ישר הביתה ושכב לישון. איש מהעדים לא נחקר בחקירת שתי וערב. פרקליטו של פרנק – סניגור ציבורי, כמובן, כי לגברת סלוין לא היה כסף לסניגור משלה – היה כזה זקן טוב לב ואידיוט, וכל מה שעשה היה להצביע על גילו הצעיר של מרשו הפוחז ובדמעות בעיניים ביקש מידי המושבעים נדיבי הלב את מידת הרחמים. גם התובע לא השקיע מאמץ רב: הוא הרעים כלפי המושבעים, שבדיוק לפני משפט סלוין הוציאו מתחת ידם שני פסקי דין מזכים; לאן תגיע החברה האנושית, טען, אם כל פשע יזכה מתוך קלות דעת לדין לקולא שיגונן עליו, ולרחמי השופטים המושבעים? – נראה איפוא שהמושבעים קיבלו את הטעון הזה ורצו להביע את נחישותם שאין להניח לחטא לסמוך על נדיבותם ומתינותם; הם החליטו פשוט באחד עשר קולות שפרנק אשם ברצח. כך; זה היה כל המשפט.

תשמעו, כאשר התבהרו לי הדברים, הייתי ממש מיואש; הכל רתח בקרבי, על אף שאינני משפטן, או אולי דווקא בשל כך. תארו לעצמכם: העדה המרכזית מפגרת בשכלה; היא בת חמשים, כלומר בתהליך הבלות, דבר העשוי להפחית את אמינותה. את הדמות בחלון ראתה בלילה; כפי שהעליתי, היה זה לילה חם אבל אפל מאד; האשה לא יכלה על כן לזהות את האדם אפילו כדי התקרבות לוודאות. בחושך אינך יכול לקבוע בוודאות אפילו את מימדי גופו של אדם; את זאת וודאתי בניסויים עצמיים. ולהשלמת התמונה התברר שהיא שונאת את האדון הצעיר, כלומר את פרנק סלוין, שנאה ממש היסטרית, כי הוא היה לועג לה; הוא היה מכנה אותה “שרת המשקה לבנת המרפקים”, כינוי שאנה סולר חשבה אותו, משום מה, לעלבון צורב עד מוות.

עוד עניין: הדודה סופיה שנאה את אחותה, גברת סלוין, ובעצם הן לא דיברו זו עם זו; הבתולה הזקנה הזאת לא יכלה אפילו להזכיר את שמה של האמא של פרנק. הוה אומר, באשר סיפרה הדודה סופיה שפרנק איים עליה במשהו, אפשר בהחלט שיש להעריך את ההתבטאות כדברי הבל מורעלים של בתולה זקנה ממורמרת, שהיא בדתה מלבה בכדי להשפיל את אחותה. אשר לפרנק עצמו, הוא היה בחור ממוצע בכשרונותיו; הוא היה פקיד באיזה משרד, היתה לו נערה שכתב לה מכתבים רגשניים וחרוזים גרועים, והוא שקע בחובות, כפי שאומרים, ללא אשמתו; כלומר בשל נטייתו להשתכר מרוב רגשנות. אמא שלו היתה אשה מושלמת ומסכנה, אכולת סרטן, עוני וצער. אלה היו פני הדברים ממבט קרוב יותר.

איפה, אתם לא מכירים את שנותי ההירואיות דאז; אם התלהבתי ממשהו, לא הנחתי ממנו את ידי. כתבתי אז סדרת כתבות לעתון תחת הכותרת “פרשת פרנק סלוין”; נקודה אחר נקודה הוכחתי את חוסר מהימנותם של העדים, במיוחד של העדה המכרזית; ניתחתי את הסתירות בין העדויות ואת העניין שהיה לעדים בנושא; הוכחתי את האבסורדיות של ההנחה שהעדה המרכזית יכלה לזהות את הרוצח; הראיתי את חוסר האונים המוחלט של אב בית הדין ואת הדימגוגיה הגסה בדברי הסיכום של התובע. אבל לא היה לי די בזה: אם כבר הייתי בתוכם של הדברים, פתחתי בהתקפה על כל מערכת המשפט, על סדרי הדין הפלילי, על מוסד המושבעים, על כל הסדר החברתי האדיש והאנוכי. אל תשאלו איזה רעש קם סביב זה באותם ימים; אני אז כבר נהניתי מפרסום ניכר, והנוער עמד לצדי; ערב אחד היתה אפילו הפגנה בחזית בית המשפט. אז בא אלי הסניגור הזה של סלוין הצעיר וקונן, מה זה עשיתי: שהוא הלא הגיש ערעור ובקשה לביטול ההליכים, ושהיו לו סיכויים להפחית את עונשו של סלוין לכמה שנים בכלא; אבל עכשיו לא תוכל הערכאה הגבוהה להירתע מטרור הרחוב, ולכן תדחה את כל צעדיו. אמרתי למשפטן הנכבד, שלדידי זה כבר לא רק עניינו של סלוין; אני עוסק באמת ובצדק.

הפרקליט הזה צדק; ערעורו נדחה, אבל אב בית הדין נשלח לגמלאות. ידידיי היקרים מפז, רק אז נכנסתי לעניין בכל עומקו; אתם רואים, אפילו היום הייתי אומר שזו היתה מלחמת מצווה לצדק. שימו לב, דברים הרבה השתפרו מני אז; הרשו לי, כאיש זקן, להניח שיש לי חלק זעיר בשיפורים האלה. עניינו של סלוין גלש אל העתונות הזרה; נאמתי לפני פועלים במסבאות ולפני צירי ועידות בינלאומיות. ‘תיקון פרשת סלוין’ היה בשעתו סיסמה בינלאומית בדומה, נגיד, ל’פרקו את כל הנשק!' או ‘Votes for Women’. בכל הנוגע לי, היתה זאת מלחמת היחיד בממסד; אבל מאחורי היה הנוער. כאשר אמא של סלוין הלכה לעולמה, הלכו אחרי ארונה של האשה הקטנה והצנומה שבעה עשר אלף איש, ואני ספדתי לה על הקבר הפתוח כפי שעוד לא דיברתי מימי; אלוהים היודע, ידידי, ההשראה היא דבר מוזר ונורא.

שבע שנים ניהלתי את המלחמה הזאת; והמלחמה הזאת עשתה אותי. לא היו אלה ספריי, אלא פרשת סלוין, שעשתה לשמי, במידה מסויימת, כנפיים בעולם. – אני יודע, כינו אותי ‘קול המצפון’, ‘לוחם האמת’ ועוד כינויים כהנה וכהנה; משהו מזה תמצאו מן הסתם על מצבתי. ארבע עשרה שנה או כך לאחר מותי יכתבו, מן הסתם, במקראות לבתי הספר שהמשורר ליאונרד אונדן נלחם לאמת; אחר־כך גם זה יישכח.

בשנה השביעית נפטרה העדה המרכזית אנה סולר; לפני מותה היא התוודתה, והודתה בבכי שמצפונה מציק לה; שהיא אז, בבית המשפט, נשבעה לשקר; שהיא לא יכולה לומר על צד האמת שהאיש בחלון היה פרנק סלוין. הכומר הטוב בא עם זה אלי; אז כבר היה לי יותר שכל להבין איך הדברים הולכים בעולם, ולכן לא הלכתי עם זה לעתון, אלא שלחתי את הכומר הטוב אל בית המשפט. תוך שבוע ניתן צו למשפט חוזר של פרנק סלוין. תוך חודש עמד פרנק סלוין שוב בפני חבר מושבעים; הטוב שבפרקליטים, שהופיע ללא שכר, מעך את האישום עד עפר; התובע קם והמליץ בפני חבר המושבעים לשחרר את האסיר. והמושבעים החליטו בשנים עשר קולות שפרנק סלוין חף מפשע.

כן, זה אם כן היה הנצחון הגדול של חיי. שום הצלחה לא נתנה לי את אותה מידת הסיפוק הטהור – –ויחד עם זאת איזו תחושת ריקנות; לומר את האמת, קצת התחילה פרשת סלוין לחסור לי – נשאר בי אחריה איזה חלל ריק. היה זה יום אחרי המשפט. העוזרת נכנסת ואומרת שאיזה אדם רוצה לדבר אתי.

“אני פרנק סלוין,” אמר האדם ונשאר עומד בדלת; אני חשתי – אינני יודע איך לומר זאת; חשתי איזו אכזבה שהסלוין שלי נראה כמו… נגיד כמו סוכן־מפיץ של מפעל הפיס: קצת שמנמן וחוור, קרחת בראשיתה, מיוזע קמעה ומאד מאד הופעה של חולין; מלבד זאת הדיף ריח של בירה. 

“מאסטרו, משורר נערץ,” גמגם סלוין (תארו לכם, הוא אמר “משורר נערץ!”, בא לי לבעוט בו!), “אני בא לשטוח את תודתי… לפני מיטיבי הגדול.” היה נראה שהוא למד את זה בעל פה. “לך התודה על כל חיי. כל המלים לא יספיקו – –”

“אבל, אנא,” אמרתי מהר, “זאת היתה חובתי; מהרגע שהייתי בטוח שנענשת על לא עוול בכפיך – –”

פרנק סלוין הניד את ראשו. " מאסטרו," אמר בעצב, “אני לא רוצה לשקר למיטיבי; כלומר אני הרגתי את הזקנה הזאת.”

“אז לכל הרוחות, מדוע לא אמרת את זה בבית המשפט?”

פרנק סלוין הביט הישר בעיני במבט של טרוניה. “מאסטרו,” אמר, “זאת הלא זכותי; לנאשם שמורה זכות ההכחשה, לא?”

אודה ולא אבוש, הייתי המום. “אז מה אתה רוצה ממני?” התפרצתי לעברו.

“אני רק באתי, מאסטרו, להודות לך על אצילות רוחך,” דיבר מר סלוין בקול עצוב, שככל הנראה חשב אותו למביע התרגשות. “גם על אמי הורתי, מנוחתה עדן, פרשת את חסותך. יברכך אלוהים, משורר נשגב!”

“תסתלק מפה!” צעקתי מתוך חוסר שליטה עצמית; הגבר ירד במדרגות כמי שירו לעברו. כעבור שלושה שבועות הוא עצר אותי ברחוב; היה קצת שיכור. לא יכולתי להיפטר ממנו; שעה ארוכה לא הבנתי מה הוא רוצה, עד שהוא הסביר לי, תוך שהוא מחזיק את כפתור מעילי: שאני בעצם קלקלתי לו; אילו לא כתבתי על המשפט, היה בית המשפט לערעורים נענה לבקשת פרקליטו ומבטל את ההליכים, והוא, סלוין, לא היה נאלץ לשבת שבע שנים בכלא; שאני מתבקש לפצותו על ידי הבנת מצבו הדחוק, שאני אשם בו בשל התערבותי במשפטו. – קיצורו של דבר נאלצתי לתחוב לידו כמה מאות. “יברכך אלוהים, מיטיבי,” סיים מר סלוין את השיחה כשלחלוחית נראית בעיניו.

בפעם הבאה הוא הופיע כמאיים. אני נעזרתי במקרהו; אני זכיתי לתהילה בעטיה של הגנתי עליו, וכיצד זה מגיע לו שלא להנות מכך אף הוא? לא הצלחתי לשכנע אותו שאני לא חייב לו משהו כמו עמלה; קיצורו של דבר, שילמתי שוב.

מאז הוא הופיע אצלי בהפסקות הולכות וקצרות; התיישב על הספה ונאנח שמצפונו מייסר אותו על שהוא גמר את הזקנה הבלה. “אני הולך להסגיר את עצמי, מאסטרו,” אמר בקול מדוכדך, “אבל בשבילך זאת תהיה בושה חובקת עולם. אני לא יודע איך להירגע.” שמעו, נקיפות המצפון האלה צריכות להיות דבר נורא, אם לשפוט על פי הסכומים שנאלצתי לשלם לגבר הזה על מנת שיוכל להתמודד אתן. בסוף קניתי לו כרטיס לאמריקה; אם הוא זכה שם למנוחה ונחלה, אינני יודע.

זאת אם כן היתה הצלחתי הגדולה בחיים; ידידיי הצעירים, כאשר תכתבו את מאמרי ההספד על ליאונרד אונדן, כתבו נא, שבפרשת סלוין הוא חרט את שמו באותיות זהב וכו' וכו'; תלווהו תודתנו לנצח."


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!