רקע
קארל צ'אפק
עקבות
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

מר Rybka חזר אותו לילה לביתו במצב רוח מרומם במיוחד, ראשית כיון שניצח במשחק השחמט (איזה מט יפה בפרש, הוא התענג בלכתו), ושנית כיון שירד שלג טרי שחרק תחת רגליו ברכות בתוך הדממה היפה והנקיה. אלוהים, איזה יופי, סבר מר ריבקה; עיר תחת מעטה שלג היא עיר קטנה למדי, כזאת עיירה מתוך עולם ישן שאיננו עוד – כמעט היית מאמין בסיפורים המיוחסים לשומרי לילה ולמרכבות סוסים; מוזר כמה נושן וכפרי הוא מראה של שלג.

חרופ, חרופ, מר ריבקה חיפש תוואי שעוד איש לא דרך בו, רק למען יטעם את שמחת הצליל הזה; ומכיון שהיה גר ברחוב שקט של רובע גנים, הלכו ופחתו העקבות בשלג ככל שהתקדם. תראה־תראה, כאן ליד הפשפש הזה נעלמו נעלי גבר כבדות ונעלי אשה עדינות; כנראה זוג נשוי – האם הם צעירים? אמר מר ריבקה בלבו ברוך, כאילו רוצה ללוותם בברכתו. כאן חצה חתול את הרחוב והותיר אחריו את עקבותיו הדומות לפרחים; לילה טוב, חתלתול, מן הסתם קר לך ברגליים. ועכשיו נותרה רק סדרה אחת של עקבות, גבריות ועמוקות, שרשרת צעדים ישרה וברורה שהניח עובר אורח ערירי. מי מהשכנים עבר פה? אמר בלבו מר ריבקה מתוך התעניינות ידידותית; פה עוברים אנשים כה מעטים, אין אף עקבת גלגל בשלג, אנחנו פה הלא בשולי העולם; כאשר אגיע הביתה, תתכסה הסימטה שלנו בכסת הלבנה שלה עד גובה אפה ותחלום שהיא רק צעצוע לילדים. חבל שבבוקר תקלקל הזקנה עם העתונים את השלווה הזאת; היא תשאיר אחריה עקבות שתי וערב, כמו ארנבת –

מר ריבקה עצר לפתע מלכת: בדיוק ברגע שבו רצה לחצות את הרחוב הלבנבן אל שער ביתו, הוא שם לב שגם העקבות שהיו פה לפניו יורדות מהמדרכה ומתכוונות לרוחב הרחוב הישר אל שער ביתו. מי זה בא אלי? הוא חשב, מופתע, וליווה במבטיו את העקבות הברורות. מספרן היה חמש; ובדיוק באמצע הרחוב הן נסתיימו בהדפס חד של רגל שמאל; בהמשך כבר לא היה כלום, רק שלג נקי בבתוליו.

לא ייתכן, אמר מר ריבקה בלבו – אולי האדם הזה חזר אל המדרכה! – אבל ככל שראה, היתה המדרכה מכוסה שלג חלק ופריך ללא עקבה אחת של רגל אדם. לכל הרוחות, התפלא מר ריבקה, כנראה שהמשך העקבות נמצא על המדרכה השניה! אשר על כן הוא עקף בקשת רחבה את השורה הבלתי גמורה של עקבות; אבל במדרכה שממול לא היתה אפילו עקבה אחת; וכל הרחוב אור בשלג העדין והבלתי מופרע, עד כלות הנשימה מרוב תחושת טוהר; איש לא עבר פה מאז שירד השלג. זה מוזר, נהם מר ריבקה, כנראה שהאדם הזה חזר בהליכה אחורנית אל המדרכה, תוך שהוא דורך בתוך עקבותיו שלו; אבל אזי הוא היה צריך לחזור על עקבותיו עד לקרן הרחוב, כי לפני הלכה שם סדרת עקבות אחת, וזאת בכיוון לכאן – – אבל בשביל מה יעשה הברנש הזה כדבר הזה? השתומם מר ריבקה. וכיצד הוא יכול, בלכתו אחורנית, לקלוע בדיוק לתוך עקבותיו?

תוך נענוע ראשו הוא פתח את השער ונכנס לבית; על אף שידע שזאת שטות, הוא הסתכל שמא יש בפנים הבית איזה עקבות שלג; הדעת נותנת: מאין שיהיו שם? אולי רק חלמתי את כל זה, נהם מר ריבקה במורת רוח והוציא את ראשו בעד החלון; ברחוב, לאור הפנס, הוא ראה בבירור חמש עקבות חדות ועמוקות, המסתיימות באמצע הרחוב; חמש ולא יותר. שיכה אותי רעם, סבר מר ריבקה, תוך שהוא משפשף את עיניו; פעם קראתי איזה סיפור על עקבה אחת בודדה בשלג; אלא שכאן יש שורה שלמה ופתאום כלום – – לאן פנה הברנש הזה?

עודנו מנענע את ראשו, התחיל להתפשט; אך לפתע הניח מזה, ניגש לטלפון והתקשר בקול נדכא עם תחנת המשטרה: “הלו, המפקח ברטושק? אני מבקש ממך, יש פה משהו משונה, נורא משונה – – אילו הואלת לשלוח אלי את מישהו, או עדיף שתבוא בעצמך – – בסדר, אני אחכה לך בפינת הרחוב. אני לא יודע במה הענין – – לא, אני לא חושב שיש איזו סכנה; חשוב רק שאף אחד לא ידרוך על העקבות האלה – – אני לא יודע העקבות של מי! ובכן בסדר, אחכה לך.”

מר ריבקה שב והתלבש ויצא; בזהירות הוא עקף את העקבות והקפיד שלא להשחיתן גם על המדרכה. רועד מקור ומהתרגשות הוא חיכה בפינת הרחוב למפקח ברטושק. היתה דממה, והארץ המיושבת בני אדם הקרינה אור שקט לתוך החלל.

“איזה שקט שיש פה,” נהם המפקח ברטושק בנימה מלנכולית. “ולי הביאו קטטה אחת ושיכור אחד. פויה! – אז מה יש לך פה?”

“אנא עקוב אחרי העקבות האלה, אדוני המפקח,” אמר מר ריבקה בקול נרעד. “זה רק כמה צעדים מפה.”

המפקח האיר את דרכו בפנס כיס. “זה היה אדם גבוה, כמעט מטר שמונים,” סבר, “לפי העקבה ולפי אורך הצעד. הנעליים מטיב מעולה, כנראה תפורות ביד. שיכור הוא לא היה, והוא הלך במרץ ניכר. אני לא יודע מה לא מצא חן בעיניך בעקבות האלה.”

“זה כאן,” אמר מר ריבקה בקיצור והצביע על סדרת העקבות הבלתי גמורה באמצע הרחוב.

“אהה,” אמר המפקח ברטושק, ומניה וביה ניגש אל העקבה האחרונה, התיישב בשפיפה והאיר בפנס. “זה שום דבר,” אמר בשביעות רצון, “זאת עקבה נורמלית לחלוטין ויציבה. משקל הגוף נטה אל העקב; אילו צעד האיש צעד נוסף, או קפץ מכאן, היה המשקל עובר אל הבהונות, אתה מבין? את זה אפשר היה לראות.”

“פירושו של דבר – –,” שאל מר ריבקה, מתוח.

“ובכן,” אמר המפקח בשקט, “פירושו של דבר שהוא לא המשיך ללכת.”

“ולאן הוא נעלם?” פרץ מר ריבקה בקדחתנות.

המפקח משך בכתפיו. “אינני יודע. אולי אתה חושד בו במשהו?”

“מה חושד?” השתומם מר ריבקה. “אני רק רוצה לדעת, לאן הוא נעלם. תסתכל, כאן הוא עשה את הצעד האחרון, ולאן, אלוהים אדירים, פנה בצעדו הבא? הלא אין פה שום עקבה נוספת.”

“אני רואה,” אמר המפקח ביובש. “ומה זה עסקך לאן הלך? האם זה מישהו מהבית שלך? האם מישהו נעדר? אז לכל ההרוחות, מה איכפת לך לאן הוא נעלם?”

“אבל הרי צריך להסביר את זה,” פטפט מר ריבקה בשלו. “האם לדעתך ייתכן שהוא חזר על עקבותיו – בתוך עקבותיו שלו?”

“שטויות,” נהם המפקח. “אם אדם הולך אחורנית, אז צעדיו קצרים יותר ורגליו יותר מפושקות בכדי לשמור על שיווי המשקל; מלבד זאת לא ירים את רגליו, כך שהיה צריך להשאיר בשלג סימני גרירה רצופים. העקבות האלה נעשו על ידי דריכה אחת ויחידה, אדוני. אתה יכול לראות, כמה הן חדות.”

“אם לא חזר,” לחץ מר ריבקה בעקשנות, “אז לאן נעלם?”

“זה עניינו,” נהם המפקח. “תראה, אם הוא לא עבר על החוק, אז אין לנו זכות להתערב בענייניו. בשביל זה צריך שתהיה תלונה; במקרה כזה כמובן נפתח בחקירה מוקדמת…”

“אבל האם יכול אדם סתם כך להעלם באמצע הרחוב?” נבהל מר ריבקה.

“כדאי לך להמתין, אדוני,” יעץ לו המפקח בשלווה. “אם מישהו נעלם, יודיעו לנו על כך תוך כמה ימים בני המשפחה או מישהו אחר; נו, ואז נתחיל לערוך חיפוש אחריו. כל זמן שהוא לא נעדר, זה לא ענייננו. פשוט לא נוכל.”

בלבו של מר ריבקה התחיל להתאסף כעס אפל. “סלח לי,” הודיע בקול חד, “אבל אני חושב שחובת המשטרה להתעניין קצת במקרה של עובר אורח שלוו שנעלם מכל וכל מאמצע הרחוב!”

“אבל מן הסתם לא קרה לו כלום,” ניחם אותו המפקח ברטושק. “הלא אין פה שום סימן לאיזה מאבק – – אילו מישהו התנפל עליו או חטף אותו, היו מוכרחות להיות פה המון עקבות – – אני מצטער מאד, אדוני, אני לא רואה כל סיבה להתערבותנו.”

“אבל, אדוני המפקח,” ספק מר ריבקה את ידיו, “אז תואיל נא להסביר לי… זה הלא מסתורין נורא…”

“אכן כך,” הסכים מר ברטושק מהורהר. “אין לך מושג, אדוני, כמה העולם מלא מסתורין. כל בית, כל משפחה והמסתורין שלהם. כאשר הלכתי הנה, שמעתי שם מהבית ההוא קול בכי של אשה צעירה. אדוני, מסתורין זה לא עניין בשבילנו. לנו משלמים בעד שמירת הסדר. אתה חושב שאנחנו מתחקים אחרי איזה גנב מתוך סקרנות? אדוני, אנחנו מתחקים אחריו בכדי להביא אותו לכלא. סדר צריך להיות.”

“אמת נכון,” אמר מר ריבקה מהר. “אתה מוכרח להודות שזה לא בסדר שמישהו… באמצע הרחוב… נניח יתרומם ישר לאויר, לא?”

“זה תלוי איך מפרשים את זה,” אמר המפקח. “קיימת תקנת בטיחות האומרת שאדם הנמצא בגובה ניכר ויש סכנת נפילה משם, חייב להיות קשור. על זה מקבלים בפעם הראשונה אזהרה, ואחר־כך קנס. – – אם האדון הזה התרומם ככה בשרירות לאויר, חייב כמובן שוטר להזהיר אותו לחגור חגורת בטיחות; אלא שכנראה לא היה פה שוטר,” הוסיף בנימת הצטדקות. “אחרת היה משאיר עקבות. יתר על כן – אולי האדון הזה התרחק בדרך אחרת, לא?”

“אבל באיזו דרך?” מיהר מר ריבקה לשאול.

המפקח ברטושק נענע בראשו: “קשה לומר. נגיד שעלה במרכבה השמיימה, או בסולם יעקב,” אמר באורח סתמי. "עליה במרכבה השמיימה אולי אפשר לפרש כחטיפה, אם זה נעשה באלימות; אבל אני חושב שבדרך כלל זה קורה בהסכמת הנוגע בדבר. גם אפשרי שהאדם הזה יודע לעופף. האם לא חלמת פעם שאתה מעופף? במקרים כאלה האדם רק קצת רוקע באדמה, וכבר הוא מרחף אל על… יש אנשים שמעופפים כמו בלון, אבל אני, כשאני מעופף בחלום, אני נאלץ מפעם לפעם לנגוע בקרקע; אני חושב שזה בגלל החרב והבגדים הכבדים. נניח שהאדם הזה נרדם והתחיל לעופף בחלומו. זה לא אסור, אדוני. כמובן ברחוב סואן היה שוטר חייב להזהיר אותו. או חכה, אולי זאת היתה לוויטציה, הרי הספיריטיסטים מאמינים בלוויטציה; אבל גם ספיריטיזם איננו אסור. סיפר לי איזה אדון באודיש, שהוא ראה את זה במו עיניו, כשמדיום כזה תלוי ממש באויר. מי יודע מה יש בזה.

אבל, אדוני," אמר מר ריבקה בקול גערה, “האמנם אתה מאמין בדברים האלה? זאת הלא הפרת חוקי הטבע – –”

מר ברטושק משך בכתפיו בכבדות. “אדוני, אני מכיר את זה, בני אדם דרכם להפר כל מיני חוקים ותקנות; אילו היית שוטר, היית יודע על זה יותר…” המפקח הניד את ידו. “אני לא הייתי מתפלא שהם מפירים גם את חוקי הטבע. בני האדם הם אספסוף נורא, אדוני. ובכן, לילה טוב; הכפור הזה חודר לעצמות.”

“לא היית רוצה לשתות אצלי כוס תה… או סליבוביץ?” הציע מר ריבקה.

“מדוע לא?” נהם המפקח בתוגה. “במדים האלה, עליך לדעת, לא יכול הבנאדם אפילו להיכנס לאיזה פונדק. לכן השוטרים שותים כל כך מעט.”

“מסתורין,” המשיך לאחר שהתיישב בכורסה, והתבונן, שקוע בהרהורים, בשלג הנמס על חודי נעליו. “תשעים ותשעה אנשים היו חולפים על פני העקבות האלה ולא היו שמים לב שמשהו מוזר. ואתה עצמך לא תשים לב לתשעים ותשעה דברים שהם מסתוריים נורא. האם אנחנו יודעים מה הכל קיים? מאיפה! רק אי אלה דברים הם באמת מסתורין. הסדר איננו בחזקת מסתורין. הצדק איננו מסתורין. גם המשטרה איננה מסתורין. אבל כל בנאדם שעובר ברחוב – הוא כבר מסתורין, כי אנחנו לא יכולים להגיע אליו. אם הוא גונב משהו, הוא חדל להיות מסתורין, כי נכניס אותו לכלא וזהו; לפחות אנחנו יודעים מה הוא עושה, ואנחנו יכולים להסתכל עליו דרך האשנב הזה בדלת, אתה מבין? תראה, העתונאים האלה כותבים, נגיד, ‘גילוי גופה מסתורית!’ מה כל כך מסתורי בגוויה? אם היא מגיעה לידינו, אנחנו מודדים אותה ומצלמים אותה ומנתחים אותה, אנחנו מכירים כל חוט שיש בה, יודעים מה היא אכלה לארוחתה האחרונה, ממה היא מתה ומי יודע מה עוד; מלבד זאת אנחנו יודעים, שמישהו הרג אותה, כנראה בשביל כסף. זה הכל כל כך ברור כשמש… אתה יכול למזוג את התה כהה מאד, אדוני. כל הפשעים הם ברורים, אדוני; אתה לפחות רואה את המניע וכל מה שכרוך בזה. אבל מסתורין הוא מה חושב החתול שלך, מה חולמת עוזרת הבית שלך, ומדוע אשתך שולחת מבטים כל כך מהורהרים מהחלון. אדוני, הכל מסתורי, פרט לפלילים; מקרה כזה של פשע – זה הוא קטע מוגדר של המציאות, גיזרה כזאת שהטלנו בה אלומת אור. שים לב, אילו הסתכלתי סביבי כאן, הייתי יודע מן הסתם לא מעט עליך, אבל אני מסתכל בקצות נעלי, כי רשמית אין לי שום עסק אתך; כלומר, אין לנו שום תלונה נגדך,” הוסיף בלוגמו מהתה החם.

“זהו דימוי מוזר כזה,” הוא המשיך לאחר שעה קלה, “שהמשטרה, ובמיוחד החשאים האלה מתעניינים במסתורין. אנחנו, במחילה, מצפצפים על מסתורין; אותנו מעניינים מעשי עבירה. אדוני, אותנו מעניין הפשע לא כיון שהוא מסתורי, אלא כיון שהוא אסור. אנחנו לא יוצאים לרדוף אחרי איזה נוכל מתוך עניין אינטלקטואלי בו; אנחנו צדים אותו בכדי לעצור אותו בשם החוק. שמע, מטאטאי רחובות אינם מסתובבים ברחוב עם מטאטאיהם בכדי לקרוא באבק עקבות של בני אדם, אלא בכדי לטאטא ולסלק את הטינופת שהיא בת לווייתם של החיים. הסדר אין בו אפילו טיפה של מסתורין. לעשות סדר זאת מלאכה מגעילה, אדוני; אבל מי שרוצה לעשות נקיון, צריך לתחוב את אצבעותיו לכל מיני לכלוכים. תראה, מישהו צריך לעשות את זה,” אמר בעצב, “כמו שמישהו צריך להרוג עגלים. להרוג עגלים מתוך סקרנות, זאת ברבריות; את זה יש לעשות רק כמקצוע. כאשר מוטלת על האדם החובה לעשות משהו, אז הוא לפחות יודע שיש לו זכות לעשות את זה. ראה, הצדק חייב להיות בטוח כמו לוח הכפל. אני לא יודע האם אתה מסוגל להוכיח שכל גניבה היא מעשה רע; אבל אני אוכיח לך שכל גניבה היא אסורה, כי אני אעצור אותך בכל מקרה. אם תפזר פנינים ברחוב, יתרה בך השוטר על לכלוך רחובות. אבל אם תתחיל לעשות נסים, לא נוכל למנוע בעדך, אלא אם נגדיר זאת כהטרדת הציבור או התקהלות בלתי חוקית. אבל חייבת להיות עבירה כלשהי בכדי שנוכל להיכנס לעניין.”

“אבל, אדוני,” טען כנגדו מר ריבקה תוך סיבוב גוו אנה ואנה באי נחת, “האם זה באמת מספיק לך? המדובר כאן ב־… בעניין מוזר שכזה… וכל כך מסתורי… ואתה…”

מר ברטושק משך בכתפיו. “ואני עוזב את העניין לאנחות. אדוני, אם אתה רוצה, אני אתן הוראה לסלק את העקבה הזאת, בכדי שלא תדריך את מנוחתך בלילה. יותר מזה אינני יכול לעשות. אינך שומע כלום? שום צעדים? זה הסיור שלנו; אז השעה כבר שתיים ושבע דקות. לילה טוב, אדוני.”

מר ריבקה ליווה את המפקח עד לשער; באמצע הרחוב עדיין נראתה סדרת העקבות הבלתי גמורה והבלתי נתפסת – – במדרכה שממול התקרב שוטר.

“מימרה,” קרא המפקח, “יש לך משהו חדש?”

השוטר מימרה הצדיע. “בסך הכל כלום, המפקד,” הוא דיווח. “שמה במספר שבע־עשרה ייללה חתולה; צלצלתי להם שיתנו לה להיכנס הביתה. במספר תשע שכחו לנעול את השער. בפינת הרחוב פתחו חפירה בכביש מבלי לתלות פנס אדום, ובמכולת מרשיק השתחרר קצה אחד של שלט הפרסומת; בבוקר יצטרכו להוריד את זה – שזה לא יפול למישהו על הראש.”

“זה הכל?”

“זה הכל,” אמר השוטר מימרה. "בבוקר יצטרכו לפזר חול על המדרכות, שלא ישבור מישהו רגל; רצוי היה לצלצל בשעה שש בבוקר – – "

“זה בסדר,” אמר המפקח ברטושק. “לילה טוב!”

מר ריבקה זרק עוד מבט אחד אל העקבות שהובילו אל הבלתי נודע. אלא שבמקום שבו היתה העקבה האחרונה, נראו עכשיו שני תבליטים מושלמים של נעלי השירות של השוטר מימרה; ומכאן והלאה נמשכו העקבות הרחבות בשורה סדורה וברורה.

“תודה לאל,” נשם מר ריבקה לרווחה והלך לישון.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!