רקע
קארל צ'אפק
התלוש
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

אותו ערב חם של חודש אוגוסט היה אי־הקלעים1 מלא אנשים; וכך לא נותר למינקה ופפה אלא להתיישב ליד שולחן שלידו כבר ישב איזה אדון בעל שפם עבה ועצוב. “ברשותך,'” אמר פפה, והאדון רק נד קלות בראשו. (איזה גועל נפש, חשבה בלבה מינקה, דווקא ליד השולחן שלנו הוא מוכרח לשבת!). לפיכך, הדבר הראשון שקרה היה שמינקה בארשת של דוכסית גדולה התיישבה על הכסא שפפה ניקה בעבורה בממחטתו; הדבר השני, שקרה מייד אחר־כך, היה שהיא שלפה מהר את הפודריה שלה והתחילה לפדר את אפה, לבל ייראה בו חלילה בחום הזה שמץ של ברק; ותוך כדי שולפה את הפודריה נפל מתוך תיקה פתק קטן מעוך. האדון בעל השפם התכופף מייד והרים את הפתק הקטן. “תשמרי על זה, גברת,” הוא אמר בהבעה קודרת.

מינקה הסמיקה, ראשית כיון שפנה אליה גבר זר, ושנית כיון שהרגיז אותה שהסמיקה. “תודה,” היא אמרה ופנתה מייד לפפה. “אתה יודע, זהו התלוש מהחנות שבה קניתי את הגרביים.”

“זהו,” אמר האיש בתוגה. “את לא יודעת אפילו, גברת, לשם מה עלולים להזקק לדבר כזה.”

פפה היה סבור שמוטלת עליו חובת אביר להיכנס איכשהו לתמונה. “בשביל מה לשמור על ניירות מטופשים שכאלה,” הוא אמר, מבלי להביט באדון ההוא. “בסוף מתלאים בזה הכיסים.”

“זה לא חשוב,” אמר בעל השפם, “לפעמים יש לדברים האלה יותר ערך מאשר מי יודע מה.”

פניה של מינקה לבשו מתיחות. (האדם המגעיל הזה יתערב לנו בשיחה; אלהים, מדוע לא ישבנו במקום אחר!). פפה החליט שישים קץ לדבר. “איזה ערך?” הוא אמר בקול קר וקימט את מצחו. (כמה שזה הולם אותו, שמחה מינקה.)

“בתור עקבה,” נהם הגועל נפש והוסיף, במקום להציג את עצמו פורמלית. “עליך לדעת שאני סאוצ’ק מהמשטרה, אתה מבין? רק עכשיו היה לנו מקרה כזה,” אמר והניד את ידו. “הבנאדם אפילו לא יודע מה יש לו בכיס.”

“איזה מקרה?” לא התאפק פפה. (מינקה תפסה את מבטו של צעיר בשולחן השכן. חכה, פפה, אני אראה לך, לשוחח עם אנשים אחרים!)

“זה עם האשה שמצאו אותה ברוזטילי,” אמר בעל השפם והתכונן להתעטף בשתיקה.

במינקה נעור לפתע עניין, ככל הנראה כיון שמדובר גם כן באשה. “איזו אשה?” שאלה מניה וביה.

“אה, זו שמצאו אותה לא מזמן,” התחמק מר סאוצ’ק מהמשטרה, ובמבוכה כלשהי שלף מכיסו סיגריה; אותו רגע קרה דבר בלתי צפוי: פפה שלח את ידו במהירות לכיסו, הדליק את המצית שלו והגיש לאדם הזה אש.

“תודה לך,” אמר מר סאוצ’ק, נרגש בעליל בשל הכבוד. “אתה זוכר, איך מצאו קוצרים בתוך התבואה את גוויית האשה בין רוזטילי וקרץ',” הסביר, כעדות לתודתו ורצונו הטוב.

“אני לא יודעת על זה כלום,” אמרה מינקה, פוערת עיניים. “פפה, אתה זוכר שהיינו בקרץ'? – – ומה קרה לאשה הזאת?”

“חנקו אותה,” אמר מר סאוצ’ק ביובש. “החבל היה עוד כרוך סביב צווארה. אני לא אספר פה בנוכחות גברת, איך היא היתה נראית; אתה מבין, ביולי – – והיא שכבה שם כמעט חודשיים – –” מר סאוצ’ק נשף עשן כמתוך גועל. “אין לך מושג איזו צורה מוזרה יש לבנאדם במקרה כזה. איפה – אפילו האמא שלו לא היתה מכירה אותו. והזבובים – –” מר סאוצ’ק נענע את ראשו כצי שנתקף במרה שחורה. “גברת, אם נעלם רק העור, אז אין יותר יופי. אבל אחר־כך לזהות, זאת עבודת פרך, את מבינה? כל זמן שיש עוד אף ועיניים, אז אפשר עוד להכיר; אבל כאשר זה שוכב יותר מחודש בשמש – –”

“אז מוכרח להיות על הגופה איזו אות מזהה,” סבר פפה בארשת מומחה.

“איפה, אות מזהה,” נהם מר סאוצ’ק, “אדוני, בחורות רווקות בדרך כלל אינן משתמשות באותיות זיהוי, כי הן אומרות, מה פתאום, בין כה אני הולכת להתחתן. לא היתה על האשה הזאת שום אות מזהה, איפה!”

“ובת כמה היא היתה?” התעניינה מינקה לדעת.

“כבת עשרים וחמש – אמר הדוקטור; את מבינה, לפי השיניים ודברים שכאלה. ולפי הבגדים זאת יכלה להיות עוזרת בית או פועלת, אבל כנראה עוזרת בית, כי היא לבשה איזו חולצה כזו כפרית יותר. וגם, אילו היא היתה פועלת, אז כבר היו מחפשים אותה, כי הפועלות בדרך כלל נשארות במקום עבודה אחד או בדירה אחת. אבל עוזרת בית כזאת, כאשר היא מחליפה מקום, אז אף אחד לא יודע עליה כלום ולאף אחד לא איכפת ממנה. זה עניין מוזר כזה עם עוזרות הבית, תסכימי אתי. אז אנחנו אמרנו בינינו, אם אף אחד לא חיפש אותה חודשיים, אז זאת כנראה עוזרת בית. אבל מה שהיה העיקר, זה התלוש.”

“איזה תלוש?” שאל פפה בעירנות, שכן הוא חש אל נכון בנפשו את האפשרות לזכות בהילת בלש, כורת יערות קנדי, רב חובל או משהו דומה; ופניו לבשו ארשת ריכוז רב מרץ השייכת לעניין.

“זה ככה,” אמר מר סאוצ’ק, בכוונו מבט מרוכז כלפי הקרקע. “לא מצאו אצלה ממש כלום; זה שעשה לה את זה, לקח משם את כל מה שיכול היה להיות בעל ערך. רק בידה השמאלית היא עדיין החזיקה רצועה קרועה של תיק יד, ואת התיק מצאו לא הרחק משם בתוך התבואה; אבל הוא הוציא משם את הכל, אתה מבין? הוא כנראה רצה לקחת ממנה גם את התיק, אבל כאשר נקרעה הרצועה, לא היה לו ערך בשבילו, והוא זרק אותו בתוך התבואה; אבל קודם הוא הוציא משם את הכל, אתה מבין? אז בתיק הזה נשאר, תקוע בין הקפלים, כרטיס חשמלית מסי 7 ותלוש כזה מאיזו חנות חרסינה בערך של חמישים וחמישה כתר. יותר לא מצאנו אצלה.”

“אבל החבל הזה על צווארה,” אמר פפה. “בעקבותיו הייתם צריכים ללכת.”

מר סאוצ’ק נענע בראשו. “זאת היתה סתם חתיכת חבל כביסה, זה שום דבר. לא היה לנו כלום מלבד הכרטיס לחשמלית והתלוש. ברור, הכנסנו לעתון הודעה שנמצאה גופת אשה, גיל כבת עשרים וחמש, חצאית אפורה וחולצת פסים, ואם נעדרת איפה שהוא עוזרת בית מזה כחודשיים, שיודיעו נא לתחנת המשטרה הקרובה. קיבלנו מעל למאה הודעות; זאת לדעת, בחודש מאי מחליפות הרבה עוזרות את מקום העבודה, אף אחד לא יודע מדוע; אבל התברר שכל ההודעות היו הודעות עקרות. איזו עבודה שיש מבדיקה שכזאת,” אמר מר סאוצ’ק בעצב. “עד שבחורונת כזאת שעבדה בדייביצה תמצא עבודה בוורשוביצה או בקושירז’ה2, אדוני, יום שלם אתה יכול לבלות ברדיפה אחריה. ובסוף הכל מיותר; הרעשנית המטומטמת הזאת חיה וקיימת ועוד צוחקת מהבנאדם. עכשיו מנגנים קטע יפה,” העיר בקורת רוח, בנענעו את ראשו בקצב למשמע מוטיב הואלקירה מהאופרה של ואגנר, שהתזמורת שניגנה באי השקיעה בו את כל יכולתה. “זה עצוב, מה? אני אוהב מוזיקה עצובה. לכן אני הולך לכל הלוויות, לתפוס שם כייסים.”

“אבל הרוצח הזה הרי היה מוכרח להשאיר איזה עקבות,” סבר פפה.

“אתה רואה את הברנש הזה?” אמר מר סאוצ’ק בערנות. “הוא עושה קופות צדקה בכנסיות. הייתי רוצה לדעת מה הוא מחפש כאן. – לא, הרוצח הזה לא השאיר שום עקבות. שמע, אם אתה מוצא בחורה שנרצחה, אתה יכול להמר על לקיחת רעל, שעשה את זה המאהב שלה; כך זה קורה בדרך כלל,” אמר, מהורהר. “אל תקחי את זה ללב, גברת. ובכן, אנחנו יודעים פחות או יותר מי גמר אותה; אבל קודם צריך לדעת מי היא. בזה היה כל הקושי, תסכימו אתי.”

“אבל למשטרה הלא יש לזה מיתודות משלה,” אמר פפה בהיסוס.

“זה כל העניין,” הסכים מר סאוצ’ק בדכדוך. “למשל מיתודה שבה אתה מחפש גרגיר של סולת בתוך שק של עדשים. לזה צריך סבלנות, אדוני. אתה יודע, אני אוהב לקרוא ספרי בלשים, ששם מסופר על מיקרוסקופים ודברים כאלה. אבל על מה להסתכל בבחורה כזאת במיקרוסקופ? לכל היותר תוכל לראות את חיי המשפחה המאושרים של התולעת השמנה הלוקחת את ילדיה התולעונים לטיול. תסלחי לי גברת; אבל אותי תמיד מרגיז, כאשר אני שומע על מיתודה. את יודעת, זה לא כמו לקרוא רומן ולנחש מראש איך זה ייגמר. זה דומה יותר לרומן שמסרו לך לידיים ואמרו: ובכן, מר סאוצ’ק, את זה פה תקרא מלה במלה, ובכל מקום שתמצא את המלה ‘למרות’ תרשום את מספר הדף. – – ובכן, כזאת היא העבודה הזאת, את מבינה? כאן לא תעזור לבנאדם לא מיתודה ולא גאוניות; הוא חייב לקרוא ולקרוא, ובסוף ימצא שבכל הספר הזה אין אפילו פעם אחת ‘למרות’. או שהוא חייב להתרוצץ ברחבי פראג כולה ולוודא את מקום המצאן של כמאה אנדולות או מריות, בכדי לוודא באופן בלשי שאף אחת מהן לא נרצחה. על זה צריך היה לכתוב משהו,” סבר במורת רוח, “ולא על מחרוזת הפנינים הגנובה של מלכת שבא. כי זאת, אדוני, היא לפחות עבודה סולידית.”

“נו, ואיך ניגשתם לזה?” שאל פפה, מתוך בטחון גמור מראש שהוא היה ניגש לזה אחרת.

“איך ניגשנו לזה,” חזר מר סאוצ’ק על השאלה, שקוע בהרהורים. “קודם כל היינו מוכרחים להתחיל ממשהו, תסכים אתי. אז היה לנו פה קודם כל הכרטיס הזה מהחשמלית מספר שבע. אז נניח שהבחורה הזאת, כלומר אם אמנם זאת היתה עוזרת בית, עבדה באיזה מקום קרוב למסלול הקו הזה: זה לא מוכרח להיות נכון, אולי היא נסעה בקו הזה רק במקרה; אבל משהו צריך בהתחלה לקבל כבסיס בכדי שבכלל יהיה ממה להתחיל, לא? אלא שמספר שבע נוסע לרוחבה של כל פראג, מברבנוב דרך מאלה סטראנה והעיר החדשה ועד ז’יז’קוב; אז זה שוב פעם כלום, עם זה אי אפשר לעשות שום דבר. אחר־כך היה לנו התלוש; מזה אפשר להסיק לפחות זאת, שהבחורה הזאת קנתה לפני זמן מה בחנות חרסינה סחורה בעד חמישים וחמישה כתר. אז הלכנו לחנות הזאת.”

“ושם נזכרו בה,” קפצה מינקה.

“מה אתך, גברת,” נהם מר סאוצ’ק. “איפה שיזכרו אותה. אבל ד”ר מייזליק שלנו, כלומר זה המפקח שלנו, הלך לשם לשאול איזה סחורה אפשר לקבל בעד חמישים וחמישה כתר. זה תלוי, אמרו לו, כמה חתיכות זה היה; אבל בדיוק בחמישים וחמישה כתר – יש קנקן תה אנגלי כזה לאדם אחד. – אז תמכרי לי אחד, אומר הדוקטור שלנו, אבל איזה פגום, שזה לא יהיה כל כך ביוקר."

ובכן, אחר־כך קרא לי המפקח אליו ואומר: תסתכל, סאוצ’ק, זה משהו בשבילך. נניח שהבחורה היתה עוזרת בית. עוזרת כזאת כל פעם שוברת משהו, וכאשר זה קורה לה בפעם השלישית, אומרת לה הגברת, ברווזה טיפשה, עכשיו תלכי ותקני את זה מכספך. אז בחורה כזאת הולכת לקנות רק חתיכה אחת, בדיוק את מה שהיא שברה. ובעד חמישים וחמישה כתר אפשר לקבל רק את קנקן התה הזה. – – אבל זה נורא ביוקר, אני אומר לו. והוא עונה: בן־אדם, זה בדיוק העניין. ראשית זה מסביר לנו מדוע שמרה העוזרת הזאת על התלוש; מבחינתה זה היה המון כסף, ואולי גם חשבה, שהגברת פעם תרצה להחזיר לה. שנית, תסתכל: הקנקן הזה הוא בשביל אדם אחד. כלומר או שהבחורה עבדה אצל אדם ערירי, או שבעלת הבית שלה השכירה חדר לאדם ערירי, שלו היתה מגישה בקנקן הזה ארוחת בוקר. והאישיות הערירית הזאת היתה ככל הנראה איזה בתולה זקנה, כי לא מתקבל על הדעת שגבר ערירי יקנה לעצמו קנקן כזה יפה ויקר, תסכימו אתי; גברים בדרך כלל לא שמים לב אפילו ממה הם שותים. מתקבל על הדעת שזאת בתולה זקנה ערירית כזאת, כי עלמה כזאת בשכירות־משנה נורא רוצה שיהיה לה משהו יפה משלה ואז היא קונה משהו יקר ללא צורך."

“זה נכון,” קראה מינקה. “אתה יודע, פפה, יש לי אגרטל קטן כזה יפה!”

“את רואה?” אמר מר סאוצ’ק. “אבל התלוש מהקופה כבר אין לך. – ואז אומר לי המפקח: ‘עכשיו, סאוצ’ק, נמשיך לנחש; זה מאד מפוקפק, אבל במשהו צריך להתחיל. תסתכל, בן־אדם שמוציא חמישים וחמישה כתר על קנקן תה, הוא בטח לא יגור בז’יז’קוב. (אתם מבינים, הדוקטור שוב חשב על קו מספר 7, כלומר הכרטיס מהחשמלית.) במרכז העיר, שם יש מעט דיירי משנה, ובמאלה־סטראנה גרים רק כאלה ששותים קפה. אני הייתי מהמר על הסביבה שבין הראדצ’אני ודייויצה, אם לקחת בחשבון את קו שבע. כמעט הייתי מאמין, הוא אומר, שהעלמה השותה תה מכזה קנקן אנגלי, לא יכולה לגור אלא בבית קטן מוקף גינה; אתה מבין, סאוצ’ק, זאת כזו תרבות אנגלית מודרנית’. – – אתם מבינים, ד”ר מייזליק זה שלנו יש לו לפעמים רעיונות משוגעים שכאלה. ‘אז אתה יודע מה, סאוצ’ק,’ הוא אומר, ‘קח את הקנקן, תסתובב שם ברובע הזה ותשאל, איפה גרות שם בשכירות משנה איזה עלמות ממשפחות טובות; ואם לאחת מהן במקרה יש קנקן כזה, תשאל אותה האם לא עזבה שם בערך במאי עוזרת שעבדה אצל בעלת הבית. השד יודע, זאת עקבה חלשה עד אימה, אבל אפשר לנסות. אז לך, אבא, עכשיו התיק שלך.’

“ובכן, תשמעו, אני לא אוהב ניחושים שכאלה; בלש כמו שצריך הלא איננו איזה חוזה בכוכבים או רואה את הנסתר. בלש לא צריך לעסוק כל כך בספקולציות; לפעמים אמנם יקלע בול במקרה, אבל מקרה – זאת לא עבודה נקיה. הכרטיס מהחשמלית והקנקן לתה, זה לפחות משהו שאני רואה; אבל כל היתר, זה רק … פרי הדמיון,” אמר מר סאוצ’ק, מבוייש קצת בשל השימוש בביטוי מלומד שכזה. "אז אני ניגשתי לעניין הזה על פי דרכי; הלכתי ברובע הזה מבית לבית ושאלתי האם אין להם קנקן תה כזה. ומה תגידו, בבית השלושים ושבעה שהגעתי אליו על פי הסדר, אומרת העוזרת, תראו־תראו, בדיוק קנקן כזה יש לגברת הצעירה שגרה אצל בעלת הבית שלנו! אז ביקשתי שתכניס אותי אל הגברת הזאת. היא היתה אלמנה של איזה גנרל והיתה משכירה שני חדרים לגברות צעירות; אחת מהן, איזו עלמה יעקובק, פרופסור לאנגלית, היה לה קנקן תה בדיוק כזה. גברתי, אני אומר, האם לא עזבה עוזרת שלך את העבודה בערך בחודש מאי? עזבה, אמרה הגברת, קראנו לה מארקה, אבל את שם המשפחה אינני זוכרת כבר.— – והאם היא לא שברה זמן מה קודם את הקנקן של העלמה? – – שברה, אומרת הגברת, וחייבתי אותה לקנות חדש מכספה; אבל – אל־אלוהים, איך אתה יודע את כל זה? – את רואה, גברתי, לנו נודע הכל.

“ובכן, היתר כבר הלך בקלות; ראשית מצאתי את העוזרת שהיתה החברה הקרובה של מארקה הזאת – תשמעו, כל עוזרת בית יש לה תמיד רק חברה אחת, אבל לזאת היא מספרת הכל – וממנה נודע לי שהבחורה הזאת שמה היה מריה פאריזק ושהיא באה מדרוויץ'; אבל יותר מכל רציתי לדעת עם איזה בחור מארקה זו היתה יוצאת. עם איזה פראנטה, אומרת החברה; מי ומה היה אותו פראנטה, את זה החברה לא ידעה, אבל היא נזכרה שהיתה פעם עם השניים בקולנוע עדן, ושם צעק איזה צעיר אל פראנטה זה: היי, פרדי! – – אז את זה קיבל לעיבוד אחד פריבה אצלנו; אתם מבינים, הוא מומחה לכפולי־שם האלה. ופריבה זה אמר מייד: פראנטה אליאס פרדי, זה בטח קראוטיל מקושירז’ה, אבל שמו האמיתי הוא פאסטיריק. אדוני המפקח, אני אגש אליו, אבל עליו צריכים שניים.– – אז אני הלכתי אתו, גם אם זה כבר לא היה התיק שלי. תפסנו אותו עם אהובה; נבלה, ניסה לירות. אז הוא עבר לטיפול אצל המפקח מאטיצ’קה; אדוני, אף אחד לא יודע איך הוא עושה את זה, אבל תוך שש עשרה שעות הוא הוציא מאותו פראנטה או פאסטיריק את הכל, שהוא חנק שם בשדה את מריה פאריזק הזאת ושדד ממנה את הכמה מאות שהיו לה בדיוק כאשר עזבה את העבודה; מסתבר שהוא הבטיח לה להתחתן אתה – כך עושים כולם,” הוסיף בעצב.

מינקה נרעדה. “פפה,” אמרה בנשימה עצורה, “זה נורא!”

“עכשיו כבר לא,” אמר אדון סאוצ’ק מהמשטרה בארשת רצינית. “את יודעת, נורא היה כאשר עמדנו מעליה שם בשדה הזה ולא מצאנו שום דבר חוץ מהתלוש והכרטיס מהחשמלית. שתי פיסות נייר חסרות משמעות, כלום – – ובכל זאת נקמנו את נקמתה של מארקה. אני אומר – שום דבר, כלום לא צריך הבנאדם לזרוק; גם הדבר המיותר ביותר יכול להיות עקבה או ראיה. אדוני, הבנאדם אפילו לא יודע איזה דברים חשובים יש לו בכיס.”

מבטה של מינקה היה קפוא ועיניה מלאו דמעות; והנה, עכשיו היא מפנה את פניה במסירות לוהטת אל פפה שלה, ושומטת מכף ידה הלחה לארץ את התלוש המעוך, שאותו היא לשה במשך כל הסיפור בעצבנות. פפה לא ראה זאת, כי הוא נשא את עיניו אל הכוכבים; אבל אדון סאוציק מהמשטרה ראה, והוא חייך בינו לבינו, בעצב ובהבנה.



  1. אי הקלעים (Strelecky ostrov) הוא אי בתוך נהר הוולטבה, בטבורה של פראג, שמרובים בו מקומות בילוי לימי סופשבוע (המתרגם).  ↩

  2. רובעי העיר פראג – וכך גם שמות המקומות המוזכרים בעמודים הבאים (המתרגם).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!