רקע
קארל צ'אפק
סופו של אופְלַטְקה
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

לקראת השעה שלוש לפנות בוקר ראה שוטר המקוף קרייצ’יק, שבחנות לדברי מאפה שברחוב נקלאן מס' 17 מורם התריס למחצה. לפיכך הוא צלצל בפעמון ביתו של האחראי לבית, ועל אף שלא היה בתפקיד, הציץ אל מתחת לתריס. ברגע זה פרץ מתוך החנות אדם, ירה בקרייצ’יק ממרחק חצי מטר בבטנו, ופתח במנוסה.

השוטר ברטוש, שהיה אותה שעה על פי סידור העבודה בסיור ברחוב היירונימוס, שמע את היריה ורץ לכיוונה. בפינת רחוב נקלאן כמעט התנגש באדם רץ; אולם בטרם הספיק לומר “עצור!”, נשמעה מכת ירי והשוטר ברטוש התמוטט, ירוי בפלג גופו התחתון.

הרחוב נעור מיללת משרוקיות המשטרה; בריצה התכנסו הסיירים מכל האזור, מתחנת המשטרה הגיעו שלושה גברים, מכפתרים אה מקטורני השירות תוך כדי ריצה, כעבור כמה דקות הגיעה ניידת המטה וממנה קפץ קצין משטרה; אותה שעה כבר היה השוטר ברטוש מת וקרייצ’יק גסס, לופת את בטנו.

עד הבוקר בוצעו כעשרים מעצרים; עצרו באקראי, כי איש לא ראה את הרוצח; אבל מצד אחד חייבים היו השוטרים לנקום בדרך כלשהי את מותם של שניים מחבריהם, מצד שני עושים כך בדרך כלל: לוקחים בחשבון שמישהו מהעצורים במקרה יודה. במטה נמשכו החקירות כל היום וכל הלילה; פושעים ידועים לשמצה התפתלו בעינויי החקירה שאין לה סוף, אבל עוד יותר הם רעדו מפחד שלאחר החקירה כמה שוטרים יקחו אותם אל ביניהם; שכן בשורות המשטרה כולה געש זעם חשוך ונורא. רוצחו של השוטר ברטוש הפר את מסכת היחסים המשפחתית המסויימת השוררת בין השוטר המקצועי והפושע המקצועי; אילו רק ירה, מילא! אבל לירות בבטן, את זה לא עושים אפילו לחיות.

בלילה השני כבר ידעו כל השוטרים, עד קצה הכרך, שעשה את זה אופלטקה. את זאת גילה אחד העצורים: ‘נו, בטח, וואלטה אמר, שאופלטקה גמר שם עם השניים בנקלאן, והוא עוד יגמור יותר; שלו לא איכפת, למה שיש לו שחפת.’ – טוב, ובכן אופלטקה.

עוד אותו לילה נעצר וואלטה, אחר־כך אהובתו של אופלטקה ושלושה צעירים מהחבורה של אופלטקה; אבל איש מהם לא יכול היה, או לא רצה, לומר היכן נמצא אופלטקה. כמה שוטרים וכמה בלשים נשלחו לצוד את אופלטקה – זה עניין בפני עצמו; אבל מלבד זאת כל שוטר, בגמר יום שירותו, בקושי שתה את כוס הקפה שלו ונהם משהו לעבר אשתו, ויצא על דעת עצמו לחפש את אופלטקה – אלא מה: הרי את אופלטקה הכירו כולם; זה הלא הנבזה הירוק הזה, עם הצוואר הדק.

לקראת השעה אחת־עשרה בלילה פגש השוטר וורזל – שחזר בתשע מתפקידו, לבש מהר אזרחית, ואמר לאשה, שהוא הולך רק סתם להציץ לרחוב – ובכן, השוטר וורזל פגש ליד גני עדן בן אדם גוץ, שניסה איכשהו להחזיק את עצמו בצל. השוטר וורזל, על אף שהיה בלתי חמוש ולא־בתפקיד, הלך להסתכל בו יותר מקרוב; כאשר הגיע לטווח של שלושה צעדים, שלח האיש את ידו לכיסו, ירה בבטנו של וורזל והחל לברוח. השוטר וורזל לפת את בטנו ופתח במרדף אחריו; אחרי מאה צעדים התמוטט; אלא שאותה שעה כבר שרקו סביב־סביב משרוקיות השוטרים וכמה גברים רצו בעקבות הצל הנמלט. בירכתי גני ריגר נורו כמה יריות; רבע שעה אחר־כך דהרו כמה מכוניות משטרה, מלאות שוטרים, אל עבר מעלה ז’יז’קוב וחוליות סיור בנות ארבעה עד חמישה שוטרים פשטו על הבניינים החדשים של הרובע. לקראת השעה אחת נשמעה יריה מאחורי אגם אולשני; מישהו ירה תוך כדי ריצה בצעיר, שהיה בדרכו מבית נערתו בוואצקוב, אבל לא פגע בו. בשעה שתיים סגרה שרשרת השוטרים והבלשים על זִ’ידובְסקֶה פֶצֶה וצמצמה את המרחב החסום צעד אחר צעד. התחיל לרדת גשם דקיק. לקראת הבוקר הגיעה הידיעה שליד מאלשיצה ירה מישהו במפקח מסי בלו שהיה מוצב שם; המפקח פתח במרדף, אבל אחר־כך החליט בתבונה שזה לא עניין שלו. היה ברור שאופלטקה חמק לשדות.

כששים איש בקסדות וכובעי בלשים היו בדרכם חזרה מז’ידובסקה פצה, רטובים עד לשד עצמותיהם ושוצפים בחוסר אונים, עד סף הבכי הגיעו. אלוהים אדירים, האם זה לא מרגיז? שלושה אנשי משטרה קטל הנוכל הזה, את ברטוש, את קרייצ’יק ואת וורזל, ועכשיו הוא רץ ישר לזרועותיהם של הז’נדרמים! הוא שייך לנו, גרסה המשטרה במדים ובלא מדים, ועכשיו אנחנו צריכים להשאיר את הנבזה הזה, את זה אופלטקה הנבלה, לז’נדרמים! תשמע, אם הוא ירה בנו, אז זה עניין שלנו, לא? שהז’נדרמים האלה לא יתערבו בזה; שרק יחסמו את דרכו ויכריחו אותו לחזור לפראג – –

הגשם הדקיק והקר נמשך כל היום; לעת ערב, בין השמשות, היה הז’נדרם מראזק בדרכו מצ’רצ’אני, לאחר שקנה שם סוללה לרדיו, לפישלה; הוא לא היה חמוש ושרק להנאתו. בלכתו ראה מולו אדם גוץ הולך בדרך; בזה כשלעצמו אין כלום, אבל הגוץ עצר מלכת, כאילו מהסס. מי זה, אמר הז’נדרם מראזק בלבו, וכבר ראה הבזק ונפל, לופת את מותנו בידו.

עוד אותו ערב הוכרז כמובן מצב כוננות בז’נדרמריה במחוז. “שמע, מראזק,” אמר לגוסס פקד הונזאטקו מהז’נדרמריה, “אל תיקח ללב; אני מבטיח לך בהן צדקי שאת הנוכל הזה נתפוס. זה רק אופלטקה, אבל אני מוכן להמר בנטילת רעל שהוא רוצה להגיע לסובייסלאב, כי הוא נולד שם. השד יודע מדוע הנוכלים תמיד שואפים להגיע למקום לידתם כאשר המאכלת מונחת על צווארם. אז הנה, וואצלב, תן יד; אני מבטיח לך שאנחנו נשבור את מפרקתו, גם אם זה יעלה לנו אני לא יודע מה.” וואצלב מראזק ניסה לחייך; הוא אמנם חשב על שלושת ילדיו, אבל אחר־כך ראה לנגד עיניו את שרשרת הז’נדרמים ההולכת ונסגרת… אולי גם טומן מקוסטלץ… זאבאדה מווטיצה בטח יבוא… ראוסק מסאזאבה גם, חברים, חברים… איזה יופי, חשב וואצלב מראזק, כל כך הרבה ז’נדרמים יחד! אז חייך מראזק את חיוכו האחרון; מה שבא אחר־כך, היה רק ייסורים לא אנושיים.

אלא שאותו לילה קרה עוד משהו, והוא שרב־סמל הז’נדרמריה זאבאדה מווטיצה החליט לסרוק את רכבת הלילה מבנשוב; מי יודע, אולי יושב בה אופלטקה; לעזאזל, האם יעיז לעלות על רכבת? בקרונות נצנצו אורות קטנים, בני אדם ישבו מכורבלים כמו חיות עייפות על הספסלים לחטוף תנומה. רב־סמל זאבאדה עבר דרך הקרונות וחשב בלבו, רק השד יכול להכיר בנאדם שלא ראה אותו מימיו! אותו רגע קפץ, מרחק צעד אחד ממנו, צעיר ששולי כובעו שמוטים על עיניו, נשמעה יריה, ובטרם הספיק הרב־סמל להוריד את רובהו מכתפו, היה הגוץ המנופף באקדח מחוץ לקרון. רב־סמל זאבאדה עוד הספיק לצעוק “לתפוס אותו!”, ואחר־כך נשכב במעבר הקרון על פניו.

בינתיים קפץ הצעיר החוצה ורץ אל קרונות המשא. שם הלך עובד הרכבת הרושה עם פנס השירות שלו ואמר בלבו, נו, עד שהעשריםושש תצא מהתחנה אלך לנוח בחדר השירות. אותו רגע בא מולו במרוצה אדם. סבא הרושה לא אמר אפילו “ג’ק” וקפץ לחסום את דרכו; זה אינסטינקט כזה של גברים. הוא עוד ראה הבזק שכזה ודי; אפילו העשריםושש לא עזבה עוד את התחנה, וסבא הרושה שכב בחדר השירות, אבל ככה על קרש, ועובדי הרכבת חלפו על פניו במחווה של כבוד אחרון.

כמה גברים גונחים ונושפים בזעם אמנם פתחו במרדף אחרי הצל הנמלט, אבל היה מאוחר מדי; כנראה שהוא הגיע דרך המסילה לשדות. אבל מכאן, מתחנת הרכבת המנצנצת באורותיה, ממקבץ האנשים המבוהלים, פשתה ברחבי הפלך הנם את תנומת הסתיו, פאניקה פרועה. בני האדם הסתגרו בבתיהם ובקושי העזו להתקרב למפתניהם. סיפרו שפה ושם ראה מישהו אלמוני שמראהו פראי; היה כזה ארוך ורזה, או כזה גוץ במעיל עור; הדוור ראה מישהו מסתתר מאחורי עץ; מישהו ניסה לעצור בכביש את העגלון לבדה, אבל הלה הצליף בשוטו בסוסיו וברח. במציאות רק קרה שמישהו המתייפח מעייפות עצר ילדה שהיתה בדרכה לבית הספר, וחטף ממנה את מנת הלחם שבאמתחתה. “תני,” חרחר האלמוני ופתח במנוסה, עם הפרוסה בידו. מאותו רגע היו סוגרים את הכפרים במחסומים והבריות עצרו את נשימתם מרוב אימה; רק פה ושם העז מישהו לקרב את אפו אל שמשת החלון להציץ בחשדנות בנוף האפור והריק מאדם.

אולם בד בבד התחילה תנועה אחרת, שואפת אל מוקד הארועים. בכל השבילים זרמו ז’נדרמים, בודדים וזוגות; אלוהים היודע מאין נתקבצו רבים כל כך. “לכל הרוחות, בן־אדם,” שאג פקד הונזאטקו על ז’נדרם אחד מצ’אסלאב, “מה אתה מחפש פה? מי שלח אותך הנה? מה אתה חושב, שאני צריך בשביל נוכל אחד ז’נדרמים מכל צ’כיה? אה?” הז’נדרם מצ’אסלאב הסיר את קסדתו ושפשף את עורפו במבוכה. “אתה, יודע, המפקד,” הוא אמר במבט של תחנונים, “זאבאדה זה היה חבר שלי… אני לא יכול שלא להיות נוכח בזה, תסכים אתי.” “שיקח אותם האופל, את החבריא האלה,” רעם הפקד, “את זה אומרים לי כולם! כבר חמישים ז’נדרמים הופעיו פה בלי פקודה – מה אעשה אתכם?” פקד הונזאטקו נשך בזעם את שפמו. “טוב, תקבלו את הכביש כאן מהצומת עד ליער; תגידו לוולדריך מבנשוב שאתם באים להחליף אותו.” “זה לא ילך, המפקד,” סבר הז’נדרם מצ’אסלאב בכובד ראש. “וולדריך זה יצפצף לי על החלפה, תסכים אתי, זה מובן מאליו. מוטב שאקח את היער מהקצה עד לשביל השני – מי נמצא שם?” סמראד מוסלְקָה," נהם הפקד. “שמע, אתה מצ’אסלאב, תזכור: על אחריותי אתה פותח באש ראשון אם תראה את מישהו. בלי קונצים, אתה מבין? אני כבר לא אתן שיקטלו לי את אנשיי ביריות. אז קדימה!”

אחר־כך בא מנהל תחנת הרכבת המקומית. “המפקד, הגיעו עוד שלושים.” “שלושים מה?” התפרץ הפקד. “נו,” אומר מנהל התחנה, “שלושים עובדי רכבת. אתה מבין, בגלל הרושה זה. ‘זה היה אדם משלנו’ – אז הם באו להציע את עזרתם –” “תחזיר אותם,” צעק הפקד, “אני לא צריך פה אזרחים!” מנהל התחנה שרך את רגליו, כמהסס. “תסתכל, המפקד,” הוא אמר בקול מפייס, “מפראג וממזימוסטי הם הגיעו הנה – – זה הלא טוב שהם ככה עושים יד אחת. אתה מבין, הם לא יתנו לך לקחת את זה מהם; אופלטקה הרי הרג אחד מהם. איכשהו זאת זכותם – – ובכן, המפקד, עשה להם טובה וקח אותם למבצע!”

פקד הונזאטקו נהם ברוגזה שיתנו לו מנוח. במשך היום התחילה השרשרת הרחבה להתכנס. אחרי הצהריים התקשרה מפקדת הצבא באזור, האם הם זקוקים לתגבורת צבאית. “לא,” פסק הפקד בחוסר נימוס, “זה עניין שלנו, ברור?” בינתיים הגיעו הבלשים מפראג; הם הסתבכו במריבה קשה עם רס"ר הז’נדרמריה, שניסה לשלוח אותם הביתה הישר מתחנת הרכבת. “מה?” התפרץ רב־פקד הולוב, “אתה רוצה לשלוח אותנו מכאן? לנו הוא הרג שלושה אנשים, ולכם רק שניים, בטלנים שכמוכם! מגיע לנו יותר מאשר לכם, זהובי ראש!” – – רק הצליחו ליישב את הסכסוך הזה, וכבר פרץ אחר בקצה השני של המעגל, בין הז’נדרמים ושומרי היערות. “לכו מפה,” קצפו הז’נדרמים, “זה לא ציד ארנבות!” “אחרי החגים,” אמרו שומרי היער, “אלה היערות שלנו, וכאן יש לנו זכות להלך, ברור?” “תבינו, אנשים,” ניסה ראוסק מסאזאבה ליישר את ההדורים, “זה עניין שלנו, ואף אחד לא יתערב לנו בזה.” “תספר לסבתא,” אמרו השומרים. “הילדה הזאת שהברנש הזה לקח ממנה את הלחם, היא בתו של השומר מהורקה. אנחנו לא יכולים להשאיר את זה כך, וזהו!”

אותו ערב נסגר המעגל; כאשר ירדה החשכה, שמע איש איש נשימה מחרחרת מימינו ומשמאלו וספיקת צעדים בקרקע השמנה שלאחר החריש. “שמור מקום!” עפה הפקודה הנלחשת מאיש לאיש. “לא לזוז!” היתה דומיה כבדה ונוראה; רק פה ושם נשמע מתוך החשכה רשרוש של עלים יבשים, או של טפטוף של ממטר חולף; רק פה ושם ספק צעדו של אחד האנשים, או נשמעה נקישה מתכתית, אולי של רובה או קצה חגורה. לקראת חצות צעק מישהו לתוך החושך “עצור!” וירה; אותו רגע התחיל העניין להתגלגל, נשמעו כשלושים יריות רובה, וכולם רצו אל הנקודה האחת; אולם כבר נשמעה הצעקה “אחורה! איש לא יזוז!” איכשהו הסתדרו העניינים, והמעגל שב ונסגר. אבל רק עכשיו עלה בדעת הכל, שלפניהם מסתתר אדם רדוף ואבוד, האורב להזדמנות לפרוץ קדימה להתקפת טירוף. משהו כמו רעד בלתי נשלט עבר מאיש לאיש; מפעם בפעם נשמעה נפילת טיפה, כאילו זה צעד של מתגנב. אלוהים, אילו כבר האיר היום! אילו כבר נראה אור!

מתוך הערפל החל לעלות השחר. כל איש זיהה את צלליתו של העומד קרוב אליו, בפליאה שהיה כה קרוב אל אדם אחר. בתוך שרשרת האדם ניכרו קוי הסבך או שיחי היער (היתה זאת שמורת ארנבות), אבל היה שקט מוחלט, דומיה מוחלטת – – פקד הונזאטקו משך בעצבנות בקצות שפמו; לכל הרוחות, האם צריך עוד לחכות, או – –

“אני אלך לשם,” נהם רב־פקד הולוב; הפקד נשף בכבדות. “לך אתה,” הוא פנה אל הז’נדרם הקרוב אליו. חמישה גברים התנפלו על השיחים, נשמע קול ענפים נשברים, ופתאום שוב שקט. “תישארו במקומות!” צעק פקד הונזאטקו על אנשיו והלך לאטו אל השיחים. אז עלה מתוך השיחים גבו הרחב של ז’נדרם שסחב אחריו משהו, גוף מכורבל שאת רגליו נשא שומר היערות בעל שפם דמוי כידון. בעקבותיהם יצא מהסבך פקד הונזאטקו, חמור סבר וצהוב. “תניחו אותו פה,” חרחר, ניגב את מצחו, שלח את מבטו המשתאה אל שרשרת בני האדם המהססת, הקדיר את פניו עוד יותר וצעק: “מה אתם מסתכלים? פטורים!!”

במבוכת מה ניגש איש איש אל הגוף הזעום, כאילו מכונס בתוכו, שהיה מונח על השביל. אז זהו אופלטקה; היד הרזה המציצה מתוך השרוול, הפנים הזעירים, הירוקים, הרטובים מהגשם, והצוואר הדק – – אל־אלוהים, איזו חתיכת אדם קטנה, אופלטקה המנוול! הנה, פה יש כניסת כדור לגב, כאן מאחורי האוזן הזקופה ושוב כאן… ארבעה, חמישה, שבעה כדורים קיבל! פקד הונזאטקו שכרע ליד הגופה, קם וחרחר בדכדוך; אחר־כך הרים את עיניו באי בטחון וכמעט מבוייש – – כאן ניצבת חזית ארוכה ומסיבית של ז’נדרמים, רובים על כתף, ובקצותיהם כידונים נוצצים; אלוהים, איזה בחורים כארזים, כמו טנקים, והם עומדים בשורה ישרה כמו במסדר ואיש לא פוצה פה – – מהעבר ההוא פקעת שחורה של בלשים, כאלה שמנמנים, כיסיהם נפוחים מאקדחיהם; אנשי הרכבת במדיהם הכחולים, קטנים ואיתנים; שומרי היערות בירוק, תמירים וקשוחים ובעלי שפמים, פניהם אדומים כפלפל – – הלא זה כמו הלוויה המונית, עבר במוחו של הפקד; שורה סדורה, כאילו מתכוננים לירי של כבוד! פקד הונזאטקו נשך את שפתיו בעצב צורב וחסר טעם. הנבל הזה על הארץ, צפוד ופרוע כמו עורב חולה שנורה בציד, וכאן ציידים כה רבים – – “אז, לכל הרוחות,” צעק הפקד, תוך שהוא חורק בשיניו, “אין פה איזה שק? תכסו את הגופה!”

כמאתיים איש התחילו להתפזר לכל העברים; אפילו לא דיברו ביניהם, רק נהמו משהו על דרכים משובשות וענו ברוגזה לשאלות נרגשות שהופנו אליהם, נו כן, הוא כבר נגמר, ועזבו אותנו! הז’נדרם שהושאר לשמור על הגופה המכוסה, צעק בחימה על סקרני הכפר: “מה אתם מחפשים פה? אין מה לראות! זה לא בשבילכם!” 

בגבול המחוז ירק הז’נדרם ראוסק מסאזאבה: “פויה! בן־אדם, אני אומר לך, מוטב היה לי לא לראות אותו. לכל הרוחות, אילו רק יכולתי ללכת על אופלטקה זה לבדי, גבר מול גבר!”



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48512 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!