הרוצח הידוע לשמצה קוגלר, שהוצאו נגדו צווי מעצר מרובים על מקרי רצח, ושצבא שלם של ז’נדרמים ובלשים עלו על עקבותיו, הודיע שלא יתפסו אותו, ואכן לא תפסו אותו, לפחות לא חי. מעשה הרצח האחרון שלו, התשיעי במספר, היה המקרה שבו הרג ביריה את הז’נדרם שבא לעוצרו. את הז’נדרם הוא אמנם קטל, אבל הוא עצמו חטף שבעה כדורים, ששלושה מהם היו גורמי מוות למעלה מכל ספק. בכך הוא לכאורה חמק מידי הצדק עלי אדמות.
מותו בא עליו במהירות כזאת, שלא נותר לו אפילו זמן לחוש כאב של ממש. כאשר נשמתו נטשה את גופו, יכלה להשתאות ממוזרויותיו של העולם ההוא, עולם חסר חלל, עולם תוהו ובוהו, אבל היא לא השתאתה. אדם שהיה בכלא גם באמריקה, מחשיב את העולם ההוא פשוט כסביבה חדשה, שבה הוא יוכל, בקצת אומץ לב, לפלס לו דרך כמו בכל מקום אחר.
סוף־סוף הגיעה שעת הבאתו הבלתי נמנעת של קוגלר בפני בית הדין של מעלה. כיון שבעולם האמת יש מצב חירום נצחי, הוא הובא בפני חבר שופטים ולא בפני חבר מושבעים, כפי שאפשר היה לצפות בשים לב למסכת מעשיו. אולם בית הדין היה מרוהט בפשטות, כמו עלי אדמות; מסיבות שתבינו מייד, לא היה מצוי בו צלב להשבעת עדים. השופטים, שלושה במספר, היו כולם קשישים, חמורי סבר ויגעי מבע. ההליכים הפורמליים היו קצת משעממים: קוגלר פרדיננד, מחוסר עבודה, נולד בתאריך זה וזה, מת… התברר שקוגלר איננו יודע את תאריך מותו; הוא ראה מייד ששכחה זו היא לרועץ לו בעיני בית הדין, אשר על כן התעקש.
“באיזו אשמה אתה מודה?” שאל אב בית הדין.
'“בכלום.” אמר קוגלר בסרבנות.
“תביאו את העד,” נאנח אב בית הדין.
מול קוגלר התיישב ישיש גדול ממדים, ממש ענק, לבוש בגלימה כחולה, זרועה כוכבי זהב; בהיכנסו קמו השופטים, ואפילו קוגלר קם, מוקסם בניגוד לרצונו. רק לאחר שהישיש התיישב, התיישב גם בית הדין.
“אדוני העד,” פתח אב בית הדין “אלוהים הכל־יודע, בית דין זה של מעלה הזמין אותך לתת עדות בעניין קוגלר פרדיננד. בהיותך דובר אמת לעילא, אין עליך חובת השבועה. אנחנו רק מבקשים, למען יעילות הדיון, שתישאר בתחום הנושא הנידון מבלי לסטות לפרטים שאין להם אופי של הפרת חוק. ואתה, קוגלר, אל תיכנס לדברי העד, הוא יודע הכל, ולא יעזור לך לכפור. אני מבקש מכבוד העד שיפתח בעדותו.”
לאחר אומרו זאת, נשען אב בית הדין במרפקיו על השולחן והסיר את המשקפי הזהב, ככל הנראה מוכן לנאום ארוך למדי של העד. זקן העוזרים השתקע בכורסתו לקראת תנומה. המלאך המזכיר פתח את ספר החיים.
העד אלוהים השתעל קלות ופתח:
“כן, קוגלר פרדיננד. פרדיננד קוגלר, בנו של פקיד במפעל תעשייתי, היה מאז ילדותו ילד מפונק; אתה, שובב, כמה שהרגזת את כולם! את אמא אהב נורא, אבל התבייש לתת לכך ביטוי; לכן היה מרדן ובלתי ממושמע. אתה זוכר שנשכת את אבא באגודלו כאשר רצה להרביץ לך, מפני שגנבת וורדים בגינת הנוטריון?”
“אלה היו וורדים בשביל אירמה, בתו של פקיד השומה,” נזכר קוגלר.
“אני יודע,” אמר אלוהים. “היא היתה אז בת שבע. ונכון שאינך יודע מה קרה אתה אחר־כך?”
“לא יודע.”
“היא התחתנה עם אוסקר, בנו של בעל המפעל; הוא הדביק אותה, והיא מתה במהלך הפלה. האם אתה זוכר את רודה זארובה?”
“מה קרה אתו?”
“הוא התגייס לצי הסוחר, בן־אדם, ונספה בבומביי. אתם שניכם הייתם הפרחחים הגרועים ביותר בכל העיר. קוגלר פרדיננד גנב כבר בשנתו העשירית ושיקר כל ימי חייו; הוא התחבר אל חברה מושחתת, כגון השיכור והקבצן דלאבולה שאתו הוא חילק את לחמו.”
אב בית הדין סימן בידו, שזה אולי לא שייך לעניין; אבל קוגלר עצמו שאל בביישנות: “ו… מה קרה עם בתו?”
“עם מארקה?” אמר אלוהים. “היא התקלקלה לגמרי. בגיל ארבע עשרה היא מכרה את גופה, בת עשרים מתה, ונזכרה בך בשעת גסיסתה. בן ארבע עשרה היית משתכר ובורח מהבית. אביך התייסר בצערו, ואמך ביכתה את מר גורלה בגינך כל ימי חייה; טימאת את ביתך, ואחותך, אחותך היפה והחמודה מרתה לא מצאה חתן שיבוא לקחתה מביתו של גנב. היא עדיין חיה בבדידות ובעוני, רדופת תשורות זעירות שבהן פוגעים בה אנשים רחמנים.”
“מה היא עושה ברגע זה?”
“ברגע זה היא נמצאת בחנותו של ולצ’ק וקונה חוטים שבהם תתפור עד לחשכה. אתה זוכר את החנות הזאת? קנית שם גולה מזכוכית צבעונית, היית אז בן שש; וכבר ביום הראשון איבדת את הגולה ולא יכולת בשום אופן למצוא אותה. האם אתה זוכר איך בכית מרוב זעם וצער?”
“ולאן היא התגלגלה אז?” שאל קוגלר בלהיטות.
“אה, לתוך המרזב תחת הכיור. הלא, בן־אדם, היא מונחת שם עד היום הזה, וזה כבר שלושים שנה. עכשיו בדיוק יורד גשם על פני הארץ, והגולה מסתובבת במים הקרים הזורמים.”
קוגלר הרכין את ראשו, מוכנע. אבל אב בית הדין הרכיב את משקפיו ואמר במתינות: “אדוני העד, עלינו להגיע לגופו של עניין. האם הנאשם רצח?”
אלוהים העד נענע בראשו. “תשעה אנשים הרג. את הראשון בקטטה. בעבור זה התקלקל בכלא. השניה היתה אהובה שבגדה בו. בעבור זה נידון למוות וברח. השלישי היה זקן שאותו שדד. הרביעי היה שומר לילה.”
“הוא מת?” צעק קוגלר.
“מת כעבור שלושה ימים,” אמר אלוהים. “בכאבים נוראים, והניח ששה ילדים. החמישי והששית היו בני זוג זקנים; הוא קטל אותם בגרזן ומצא רק ששה עשר כתר, בעוד שהיו להם למעלה מעשרים אלף מוחבאים.”
קוגלר קפץ ממקומו. “אני מבקש לדעת – איפה?”
“במזרון,” אמר אלוהים. “בשקית בד מתחת למזרון, שם החביאו את הכסף שהרויחו בנשך ובקמצנותם. את האדם השביעי הוא הרג באמריקה; היה זה מהגר, בן ארצו, אובד עצות כמו ילד.”
“אז במזרון זה היה,” לחש קוגלר בהשתאות.
“כן,” המשיך העד. “האדם השמיני, זה היה עובר אורח שנקרה לדרכו כאשר רדפו אחריו. היתה לו אז דלקת מיסב העצם, והכאב הטריף את דעתו. בן־אדם, עליך עבר הרבה בחיים. האחרון לבסוף היה השוטר שאותו קטל רגע לפני מותו.”
“למה הוא רצח?” שאל אב בית הדין.
“כמו כולם,” ענה אלוהים; “מכעס, מתאוות בצע, פעם בשיקול דעת ופעם במקרה, לפעמים בהנאה ופעמים אחרות מתוך הכרח. הוא היה רחב לב, ולפעמים עזר לבני אדם. היה טוב לנשים, אהב בעלי חיים וקיים את הבטחותיו. האם עלי לפרט את מעשיו הטובים?”
“תודה,” אמר אב בית הדין, “אין צורך. הנאשם, האם רצונך לומר משהו להגנתך?”
“לא,” אמר קוגלר באדישות; שכן עכשיו כבר לא היה איכפת לו.
“בית הדין יפרוש להתייעצות,” הודיע אב בית הדין, וארבעת השופטים התרחקו. אלוהים וקוגלר נשארו באולם בית הדין.
“מי הם אלה?” שאל קוגלר בהראותו בראשו אל עבר השופטים הפורשים.
“בני אדם כמוך,” אמר אלוהים. “הם היו שופטים בעולם דלמטה והם שופטים גם פה.”
קוגלר נשך את אצבעותיו. "אני חשבתי… כלומר, אני – לא איכפת היה לי, אבל… הייתי מצפה שתשפוט אתה, בתור… בתור… "
''בתור אלוהים," סיים הישיש הגדול. “אבל זה בדיוק העניין, אתה מבין? כיון שאני יודע הכל, אינני יכול בכלל לשפוט. זה הלא בלתי אפשרי. נכון שאינך יודע, קוגלר, מי הלשין עליך הפעם?”
“לא יודע,” אמר קוגלר, מופתע.
“לוציה, המוזגת; הלשינה עליך מתוך קנאה.”
“תסלח לי,” העז קוגלר להעיר, “אבל שכחת לומר שבשיקאגו הרגתי ביריה את טדי, המנוול הזה.”
“איפה!” ענה אלהים. “הוא יצא מזה חי והוא בחיים עד היום. אני יודע שהוא מלשין; אבל הוא, בן־אדם, הוא אחרת בחור טוב ונורא אוהב ילדים. אל תחשוב שמישהו יכול להיות לגמרי מושחת.”
“מדוע בעצם כבודו… מדוע אתה, אלי, אינך שופט בעצמך?” שאל קוגלר, שקוע בהרהורים.
“כי אני יודע הכל. אילו השופטים היו יודעים הכל, אבל לגמרי הכל, גם הם לא היו יכולים לשפוט; רק היו מבינים הכל עד לכאב לב. איך זה אוכל לשפוט אותך? השופט יודע רק על פשעיך; אבל אני יודע עליך הכל. הכל, קוגלר. ולכן אינני יכול לשפוט אותך.”
“אז מדוע שופטים… בני האדם… גם בעולם האמת?”
“כי האדם שייך לאדם. אני, כפי שראית, רק עד; אבל בדבר העונש, אתה מבין, בדבר העונש יחליטו רק בני אדם – גם בעולם האמת. האמן לי, קוגלר, זה כך בסדר; בני אדם אינם ראויים אלא לצדק האנושי.”
אותו רגע חזרו חברי בית הדין של מעלה מהתייעצותם, ואב בית הדין הודיע בקול איתן: “קוגלר פרדיננד נידון בעבור תשעה מקרי רצח בכוונה תחילה, הריגה ושוד, עוון הפרת תנאי שחרור, ובעבור נשיאת נשק שלא כחוק ובעוון גניבת וורדים לגיהינום עולם. העונש יושת מייד. בבקשה, התיק הבא. האם הנאשם מאחאט פראנטישק נוכח?”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.