רקע
קארל צ'אפק
פשע בבקתה
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

“הנאשם, קום,” אמר אב בית הדין. “ובכן, התביעה מאשימה אותך שרצחת את חותנך פרנטישק לבדָה; בחקירה הודית שחבטת שלש פעמים בגרזן בראשו בכוונה להרוג אותו. ובכן – האם אתה מרגיש אשם?”

האיש השפוף רעד ובלע משהו. “לא,” פלט לבסוף.

“הרגת אותו?”

“כן.”

“אז אתה מרגיש אשם?”

"לא. "

אב בית הדין ניחן בסבלנות של מלאך. “תסתכל, וונדראצ’ק,” אמר, “התברר שכבר פעם נסית להרעיל אותו; הכנסת לו רעל עכברושים לקפה. האם זה נכון?”

“כן.”

“מזה אפשר לראות, שכבר כמה זמן התנכלת לחייו. הבנת אותי?”

האיש השפוף עיקם את אפו ומשך בכתפיו אובד עצות. “זה היה בגלל התלתן,” גמגם. “הוא מכר את התלתן, ואני אומר לו, אבא, עזוב את התלתן, אני אקנה שפנים –”

“חכה,” הפסיק אותו אב בית הדין. “התלתן הוה היה שלו או שלך?”

“נו – שלו,” מלמל הנאשם. “אבל בשביל מה הוא צריך תלתן? ואני אומר לו, אבא, תשאיר לי לפחות את השדה מה שיש לך שם האספסת, אבל הוא – הוא אומר – עד שאני אמות אז תקבל את זה מרקה, ז’תומרת אשתי, ואז תעשה עם זה מה שאתה רוצה, קמצן שכמוך.”

“ולכן רצית להרעיל אותו?”

“נו – כן.”

“מכיון שהוא קרא לך בשמות?”

“לא. זה היה בגלל השדה הזהו. הוא אמר, שאת השדה הזהו הוא מוכר.”

“אבל, בן־אדם,” התפרץ אב בית הדין, “זה הלא היה השדה שלו, לא? ומדוע שאסור יהיה לו למכור אותו?”

הנאשם וונדראצ’ק שלח מבט של גערה באב בית הדין. “אז ככה: לי יש על יד השדה הזה פס אדמה כזה בשביל תפוחי אדמה,” הסביר. “אני קניתי את זה בשביל שפעם זה יבוא ביחד עם השדה הזה, והוא אמר, מה 'כפת לי הפס שלך, אני מוכר את זה ליודאל, אני מוכר.”

“אז אתם חייתם במריבה,” ניסה אב בית הדין לעזור.

“נו, כן,” אמר וונדראצ’ק בזעף. “זה היה בשביל זאתהיא העז.”

“בגלל איזו עז?”

"הוא היה חולב את העז שלי. אני אמרתי לו, אבא, תעזוב את העז, או שתתן לי את החלקה למרעה על יד הנחל. אבל הוא את החלקה הזאתהיא החכיר.

“ומה עשה עם הכסף?” שאל אחד המושבעים.

“ומה שיעשה אתו?” שח הנאשם בארשת זעופה. “החביא אותו בזה הארגז. עד שאמות, היה אומר, אתם תקבלו את זה. אבל למות, את זה הוא לא רצה. והוא כבר היה הלא מעל לשבעים.”

“אז אתה טוען שבמריבות האלה היה אשם חותנך?”

“זה כן,” סבר וונדראצ’ק בהיסוס. “הוא לא רצה לתת כלום. כל זמן שאני חי, היה אומר, אני אנהל את המשק, וזהו זה. ואני אומר לו, אבא, לו קנית פרה, אני אחרוש את החלקה ולא צריך למכור אותה. אבל הוא אמר, עד שאני אמות, אז תקנה לך אפילו שתי פרות, אבל אני את החלקה שלי מוכר ליודאל.”

“תשמע וונדראצ’ק,” אמר אב בית הדין בחומרה, “אולי הרגת אותו בגלל הכסף שבארגז?”

“זה היה בשביל הפרה,” התעקש וונדראצ’ק. “אנחנו עשינו חשבון, עד שימות הוא, תהיה פרה. משק כזה לא יכול להיות בלי פרה, נכון? מאין אקח זבל.”

“הנאשם,” התערב הקטיגור, “אנחנו לא דנים בפרה, אלא בחיי אדם. למה הרגת את חותנך?”

“זה היה בגלל השדה הזה.”

“זאת לא תשובה!”

“הוא רצה את השדה הזה למכור –”

“אבל הכסף היה נשאר לך ממילא לאחר מותו!”

“כן, אבל הוא לא רצה למות,” אמר וונדראצ’ק ברוגזה. “כבודו – אילו הוא מת מרצונו הטוב – אני אף פעם לא עשיתי לו רע. זה יגיד כל הכפר, הוא היה לי כמו אבא שלי, נכון שכך?” אמר תוך שהוא פונה לקהל. האולם, שנתמלא מחצית תושבי הכפר, המה מתוך הסכמה.

“כן,” נשמע קולו הרציני של אב בית הדין. “ולכן רצית להרעיל אותו, נכון?”

“להרעיל,” נהם הנאשם, “אז לא היה צריך למכור את התלתן. כבודו, כל אחד יעיד בפניו שתלתן חייב להשאר בבית. זה לא משק זה, נכון?”

האולם רחש הסכמה.

“אתה תפנה אלי, הנאשם,” צעק אב בית הדין. “או שאפנה את בני כפרך מהאולם. תספר לנו איך נעשה הרצח.”

“נו,” פתח וונדראצ’ק בהיסוס. “זה היה ראשון־בשבת, ואני ראיתי ששוב הוא מדבר עם יודאל הזה. אבא, אני אומר לו, את השדה אסור לך למכור. אבל הוא אמר, בטח, אותך אני אשאל, פוחז שכמוך. אז אני אמרתי לעצמי, הגיע הזמן, זהו. והלכתי לחטוב עצים.”

“זה היה בגרזן הזה?”

“כן.”

“תמשיך.”

“בערב אני אומר לאשה, תלכי ותקחי את הילדים אל הדודה. היא תיכף התחילה לבכות. אל תבכי, אני אומר, אני קודם עוד אדבר אתו. והוא נכנס לסככה ואומר, זהו גרזן שלי, תן לי אותו! ואני אמרתי לו שהוא חלב את העז שלי. אז הוא רצה לקחת את הגרזן בכוח. אז הכיתי בו.”

“מדוע?”

“זה היה בגלל השדה.”

“ומדוע חבטת שלוש פעמים?”

וונדראצ’ק משך בכתפיו. “זה ככה – כבודו, בן אדם כמוני רגיל לעבודה קשה.”

“ואחר־כך?”

“אחר־כך הלכתי לשכב.”

“ישנת?”

“לא. אני עשיתי חשבון, כמה תעלה הפרה, ושאת החלקה אני צריך להחליף בעד הפאה הזאתהיא ליד הדרך. רק אז הכל יבוא ביחד.”

“ומצפונך לא הציק לך?”

“לא. לי הציק שהשדות האלה לא ביחד. ואחר־כך צריך לתקן את הרפת בשביל הפרה, זה יעלה כמה מאות. הלא החותן שלי כבר לא היתה לו אפילו עגלה. אני הייתי אומר לו, הייתי אומר, אבא, שאלוהים יסלח לך, אבל זה לא משק זה. השדות האלה רוצים לבוא ביחד, זה אומר לך כל רגש.”

“ולאיש הזקן לא היה לך רגש?” הרעים אב בית הדין.

“אבל הוא הלא רצה למכור את השדה ליודאל,” גמגם הנאשם. 

“אז הרגת אותו בגלל תאוות בצע!”

“זה לא נכון,” התגונן וונדראצ’ק בהתרגשות. “זה היה בגלל השדה! אילו השדות יכלו לבוא ביחד –”

“אתה מרגיש אשם?”

“לא.”

“לרצוח אדם זקן, זה בשבילך כלום?”

“הלא אמרתי, זה בגלל השדה,” התפרץ וונדראצ’ק על סף בכי. “זה הלא איננו רצח! אלוהים בשמיים, את זה הלא צריך להבין כל אחד! כבודו, זה הלא נשאר במשפחה! לזר לא הייתי עושה את זה – אני אף פעם לא גנבתי… תשאל על וונדראצ’ק… והם עצרו אותי כמו גנב, כמו גנב,” נאנק וונדראצ’ק, נחנק מצער.

“לא, אבל כרוצח אביו,” אמר אב בית הדין בעצב. “אתה יודע, וונדראצ’ק, שעל זה יש עונש מוות?”

וונדראצ’ק קינח את אפו ובלע דמעה. “זה היה בגלל השדה,” אמר בקול כנוע; והמשפט נמשך; עדים, טענות הפרקליטים….

בעת שחבר המושבעים הסתגר להתייעצות על מתן פסק הדין בתיק וונדראצ’ק, שלח אב בית הדין מבטים מהורהרים מחלון לשכתו.

“בסך הכל זה היה חלש,” נהם המתמחה. “אפילו התובע איכשהו לא הטיל את משקלו, והסניגור דיבר רק מעט… בקיצור, מקרה חד וחלק, מה יש לדבר.”

אב בית הדין נשף. “מקרה חד וחלק,” אמר והניד ידו. “שמע, עמיתי הצעיר, האדם הזה מרגיש שהוא חף מפשע כמו אני או אתה. לי יש הרגשה, כאילו עלי לשפוט שוחט על ששחט פרה, או חפרפרת על שחפרה מחילות. בן אדם, לי היה נדמה לרגעים, שזה בכלל לא ענין בשבילנו, אתה מבין, ענין של חוק או צדק. – פויה,” נאנח ופשט את הגלימה. “אני צריך לנוח מעט. אתה יודע, אני חושב שחבר המושבעים ישלח אותו לחופשי, כי… אני אגיד לך משהו: אני בן כפר, בן חקלאים; וכאשר הגבר הזה אמר שהשדות האלה שייכים יחד… אני ראיתי שתי חלקות שדה והרגשתי שאילו היינו צריכים לשפוט… אתה מבין, לפי איזה חוק אלוהי… אז היינו צריכים לשפוט בין שני השדות האלה. אתה יודע מה הייתי רוצה לעשות? הייתי רוצה לקום, להסיר את מצנפת השופטים ולומר: הנאשם וונדראצ’ק, בשם אלוהים, מכיון שהדם השפוך צועק מן האדמה עד לב שמיים – אתה תזרע את שתי חלקות השדה שמיר ושית; ועד יום מותך תעמוד לנגד עיניך שממת השנאה… הייתי רוצה לדעת מה היה אומר על זה התובע הנכבד. עמיתי הצעיר, לפעמים צריך היה לשפוט האלוהים בכבודו ובעצמו; אתה יודע, הוא היה יכול להטיל עונשים כבדים ונוראים – לשפוט בשם אלוהים; אבל אנחנו קטוננו מזה. – מה, חבר המושבעים כבר הסכים על הפסק?” באנחת אי נחת לבש אב בית הדין את גלימתו. “אז קדימה! תכניס את המושבעים!”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!