“זה,” אמר מר טאוסיג, "לא היה סיפור גרוע, אלא שיש לו מגרעה גדולה מאד: והיא שזה לא קרה בפראג. אתם מבינים, גם בנושאים קרימינליים צריך הבנאדם להתחשב בצרכי ביתו־מולדתו. תראו, מה איכפת לנו איזה מקרה שקרה בפלרמו או אצל איזה שדים משחת? מזה לא יוצא לנו כלום. אבל כאשר מצליח איזה פשע יותר נכבד בפראג, אז אני, רבותי, מרגיש את זה כמעט כמו מחמאה; אני אומר לעצמי, עכשיו מדברים עלינו בכל העולם; אתם יודעים, זה איכשהו מחמם את הלב. ועוד משהו: על פי השכל הישר, במקום שקרה מקרה קרימינלי מוצלח, הולכים גם העסקים; זה כמו עדות שהתנאים פה בשלים לעניינים גדולים, תסכימו אתי, ובכלל זה מעורר אימון. אבל את הפושע צריך לתפוס.

"אני לא יודע האם זכור לכם המקרה ברחוב דלאוהה¹ עם הירש הזקן; היתה לו שם חנות לדברי עור, אבל פה ושם הוא מכר גם שטיחים פרסיים וחפצים אוריינטליים כאלה; אולי זכור לכם – היה לו במשך שנים רבות איזה עסק בקושטא – הוא גם הביא לו משם משהו בכבד; לכן הוא היה רזה כמו חתולה מתה, וחום כאילו הוציאו אותו מחומצת בורסקאים. ואלה סוחרי השטיחים מארמניה או מאיזמיר היו באים אליו, כי הוא ידע לדבר אתם בשפת הגנבים. כי הארמנים האלה הם נוכלים גדולים; מאלה אפילו יהודי צריך להיזהר. ובכן הירש זה היה לו מחסן עורות בקומת הקרקע, ומשם עלו במדרגות לולייניות למשרד שלו; מאחורי המשרד היתה דירתו, ושם היתה יושבת גברת הירש; זאת לדעת, שהיא היתה כל כך שמנה שלא יכלה ללכת בכלל.

"ובכן, יום אחד, לקראת הצהריים, עלה אחד העוזרים בחנות למשרדו של מר הירש לשאול האם לשלוח משלוח עור לאחד וייל מברנו באשראי; אבל מר הירש לא היה במשרד. אמנם זה היה מוזר, תסכימו אתי, אבל העוזר הזה אמר בלבו, אולי קפץ מר הירש לרגע לדירה לגברת הירש. אלא שכעבור שעה קלה נכנסה מלמעלה עוזרת הבית, לקרוא למר הירש לארוחת הצהריים. מה פירוש לבוא לארוחת הצהריים, אמר העוזר הזה, הלא אדון הירש הוא בדירה למעלה. איפה בדירה, אומרת העוזרת, הרי גברת הירש יושבת כל היום ליד פתח המשרד ולא ראתה אותו מהבוקר. – וגם אנחנו לא ראינו אותו, נכון מר ואצלאוו? – עליכם לדעת, זה היה השרת. בשעה עשר הבאתי לו את הדואר, סיפר העוזר הזה, ואדון הירש עוד היה לו מה להגיד לי מדוע לא נקטנו אמצעי גביה נגד למברגר זה בגלל עורות העגל; מאותה שעה לא הוציא אפילו את אפו מהמשרד. – אל אלוהים, אומרת העוזרת, הלא במשרד הוא איננו; אולי הלך העירה? – דרך החנות כאן הוא לא עבר, אמר זה העוזר, כי אז היינו צריכים לראות אותו, נכון ואצלאוו; אז הוא אולי עבר דרך הדירה. – – לא יכול להיות, אומרת העוזרת, אז גברת הירש היתה רואה אותו! – חכי רגע, אמר העוזר; כאשר ראיתי אותו הוא היה לבוש בחלוק ונעול בנעלי בית; לכי לראות, האם הוא לקח את הנעליים, הערדליים והמעיל – – תבינו, זה היה בנובמבר וירד הרבה גשם. אם התלבש, אומר העוזר הזה, אז הוא הלך לאיזה מקום בעיר; אם לא, אז הוא צריך להיות באיזה מקום בבית, תסכימי אתי.

"ובכן, הבחורה קפצה למעלה וכעבור רגע חזרה מרוגשת כולה. ריבונו של עולם, אדון הוגו, היא אמרה לעוזר הזה, הלא אדון הירש לא לקח נעליים ובכלל כלום; וגברת הירש, היא אומרת שדרך הדירה הוא לא יכול היה לעבור, כי אז היה צריך לעבור דרך החדר שלה! – – דרך החנות גם לא עבר, אמר העוזר. הוא בכלל לא היה היום בחנות, רק קרא לי למעלה למשרד בגלל הדואר. ואצלאוו, בוא נלך לחפש אותו! – – אז קודם הם עלו בריצה למשרד; לא היה שם בכלל אי סדר, רק כמה שטיחים מגולגלים עמדו בפינה, ועל השולחן היה מכתב לא גמור לאותו למברגר; ומעל לשולחן דלקה מנורת הגז. – – אז זה כבר בטוח, אמר זה הוגו, שאדון הירש לא הלך לשום מקום; אילו היה הולך, הוא היה בטח מכבה את המנורה, תסכימו אתי. אז הוא מוכרח להיות באיזה מקום בדירה. – – אז הם עשו חיפוש בכל הדירה, אבל כלום. גברת הירש התחילה להתייפח בתוך הכורסה שלה; זה היה נראה, סיפר אחר־כך מר הוגו, כאילו רועדת ערמה גדולה של ג’לטינה. גברת הירש, אמר הוגו, – זה מוזר, איך יהודי צעיר כזה תופס מייד שכל כשזה מוכרח להיות – גברת הירש, אל תבכי; אדון הירש לא ברח לשום מקום, מצב השוק של העורות טוב וגם הוא לא הלך לגבות שום חובות, תסכימי אתי; הבעל־בית הלא מוכרח להיות באיזה מקום. אם לא יימצא עד הערב, אז נודיע למשטרה, אבל לא לפני כן; את מבינה, גברת הירש, דבר כזה בולט לעין, וזה לא טוב לעסקים.

"ובכן, עד הערב חיכו וחיפשו, אבל למר הירש לא היה זכר. וכך, לאחר שסגר בשעה ההולמת את החנות, הלך מר הוגו למשטרה להודיע שאדון הירש הלך לאיבוד. מהמשטרה שלחו לשם בלשים; ברור שהם הפכו את הכל שתי וערב, אבל לא מצאו אפילו קצה חוט, לא הקטן ביותר; גם דם חיפשו על הרצפה, אבל אין שום דבר, ממש כלום; אז בינתיים הם חתמו את המשרד. אחר־כך גבו עדות מגברת הירש ומכל הסגל, על מה בעצם קרה אותו בוקר. אבל איש לא ידע שום דבר מיוחד; רק מר הוגו נזכר, שאחרי עשר בא אל מר הירש איזה מר לֶבֶדָה, סוכן נוסע, והוא שוחח עם מר הירש כעשר דקות. אז הם חיפשו את מר לבדה זה, וכמובן מצאו אותו בבית הקפה בריסטול, משחק בקלפים. אז מר לבדה החביא מהר את הבנק, אבל הבלש אומר לו: אדון לבדה, היום זה לא בגלל קלפים, היום זה בגלל אדון הירש; אדון הירש הלך לנו לאיבוד, ואתה היית האחרון שראה אותו. נו בטח, גם לבדה לא ידע כלום; הוא ביקר אצל מר הירש בגלל איזה רצועות, ולא הרגיש שום דבר מיוחד; רק שאדון הירש נראה לו עוד יותר בלוי מהרגיל. אתה איכשהו ממש מתייבש, אדון הירש, הוא אמר לו. – – אבל אדוני, אמר לו המפקח, כל כמה שמר הירש לא ירזה, הוא לא יכול להיעלם לכלום, לאויר; לפחות איזו עצם או מערכת שיניים היתה מוכרחה להשאר אחריו, תסכים אתי. ובתיק המסמכים שלך גם כן לא יכולת להוציא אותו החוצה.

''אבל חכו, לסיפור הזה יש גם קצה אחר. אתם יודעים, יש בתחנות הרכבת מלתחות כאלה, ששם יכולים הנוסעים להשאיר כל מיני דברים ומזוודות. זה היה כיומיים אחרי שאדון הירש נעלם, ושומרת המלתחה אמרה לאחד השרתים בתחנה שיש לה שם איזו מזוודה שלא מוצאת חן בעיניה. אני אפילו לא יודעת מדוע, אמרה, אבל מהמזוודה הזאת אני ממש מפחדת.– – ובכן השרת הזה הלך לרחרח את המזוודה הזאת ואומר: אמא’לה, את יודעת מה, מוטב שתספרי על זה בנקודת המשטרה של התחנה. – אז הם הביאו כלב משטרתי, וזה רק רחרח קלות והתחיל ליילל ולסמר שערות. זה היה כבר קצת יוצא דופן, ולכן החליטו לפרוץ את המזוודה. בתוכה היתה לחוצה גופתו של אדון הירש, בחלוק ובנעלי הבית. כיון שהיתה לו מחלת כבד, אפשר היה את המסכן גם להריח. סביב צווארו היה מונח, מהודק, חבל חזק; הוא מת בחניקה. אבל הדבר המוזר ביותר היה, איך הוא הגיע בחלוק ובנעלי הבית מהמשרד שלו לתוך המזוודה בתחנת הרכבת.

“אז את התיק הזה קיבל ד”ר מייזליק. הוא מסתכל על הגופה ורואה מייד שיש עליה, בפנים ובידיים, כתמים כאלה, ירוקים, כחולים ואדומים; זה בלט במיוחד כיון שמר הירש היה תמיד כל כך חום. זה מקרה מוזר של רקבון, אמר בלבו מייזליק זה, וניסה לנגב כתם אחד כזה בממחטה; והכתם הזה נמרח. תשמעו, הוא אמר לאחרים שהיו אתו, זה נראה כמו איזה אנילין. אני עוד מוכרח לראות את המשרד שלו.

"בהתחלה הוא חיפש במשרד הזה איזה צבעים, אבל לא מצא כלום; ופתאום הוא שם לב לשטיחים הפרסיים המגולגלים. אז הוא פתח אחד מהם ושפשף בממחטה מורטבת ברוק אחת הדוגמאות הכחולות; ועל המטפחת מופיע כתם כחול. איזה חרא של סחורה, השטיחים האלה, אמר המפקח, וממשיך לחפש; על השולחן של מר הירש מצא בקערית שניים או שלושה זנבות של סיגריות תורכיות. את זה תזכור, בן־אדם, הוא אמר לאחד הבלשים, בעסקים האלה עם שטיחים פרסיים תמיד מעשנים סיגריה אחרי סיגריה; זה כבר חלק של המנהגים של המזרח. ואחר־כך הוא קרא למר הוגו. אדון הוגו, הוא אמר לו, אחרי מר לבדה היה פה עוד מישהו, נכון?

"היה, אמר מר הוגו, אבל אדון הירש אף פעם לא רצה שנדבר על זה. אתם תתעסקו בעורות, הוא היה אומר, אבל השטיחים זה לא עניינכם; זה רק העניין שלי. – –

"זה מובן, אומר מר מייזליק, כי השטיחים מוברחים; תסתכל, אף אחד אין בו חותם של המכס. אלמלא היה אדון הירש בעולם האמת, היו לו מזה בעיות ברחוב היברנסקה, והיה משלם קנס הגון טבין ותקילין. אז מהר, מי היה פה?

"נו, אמר מר הוגו, בערך בעשר וחצי הגיע במכונית פתוחה איזה ארמני או יהודי, כזה שמנמן וצהבהב, ושואל בתורכית או מי יודע באיזו שפה על אדון הירש. הראיתי לו את הדרך לתוך המשרד למעלה. מאחוריו הלך כזה גבוה, משרת, רזה כמו מקל ושחור כמו חתול שחור, ונשא על כתפיו חמישה שטיחים גדולים מגולגלים; עוד התפלאנו, אני וואצלאוו, איך הוא מסוגל לשאת אותם. אז שניים אלה נכנסו למשרד ונשארו שם כחמש עשרה דקות; אנחנו לא התעניינו בזה, אבל כל הזמן אפשר היה לשמוע איך הגבר הזה מדבר עם אדון הירש. אחר־כך ירד שוב המשרת ונשא על כתפיו רק ארבעה שטיחים מגולגלים; אהה, אמרתי בלבי, הנה אדון הירש שוב קנה לו אחד מאלה. כן, והארמני הזה הסתובב בדלת של המשרד ואמר עוד משהו לאדון הירש לתוך המשרד, אבל מה, לא הבנתי. נו, ואחר־כך זרק הגבוה את השטיחים לתוך המכונית, והם נסעו. אני לא סיפרתי על זה קודם, כי זה לא היה משהו מיוחד, תסכים אתי, אמר מר הוגו. כאלה סוחרי שטיחים ביקרו אצלנו הרבה, וכולם הם אותם הגנבים.

"אתה יודע, מר הוגו, אמר מר מייזליק הזה, שתדע לך, משהו מיוחד היה בזה בכל זאת: כלומר הגבוה ההוא הוציא בתוך השטיח המגולגל את גווייתו של אדון הירש, אתה מבין? ריבונו של עולם, הלא יכולת להבחין שהברנש הזה מתקשה יותר בירידה מאשר בעליה!

"זה נכון, אמר זה הוגו והחוויר, הלא הוא הלך לגמרי כפוף! אבל אדון מפקח, זה בלתי אפשרי; הארמני הזה הלך אחריו, ועוד דיבר עם אדון הירש דרך הדלת למשרד!

"נו, כן, אומר דוקטור מייזליק, הוא דיבר לתוך חדר ריק. ולפני זה, כאשר הגבוה חנק את אדון הירש, אז הארמני הזה כל הזמן בירבר משהו, נכון? אדון הוגו, יהודי או ארמני כזה הוא חכם ממך. ואחר־כך הם נסעו, עם גופתו של אדון הירש מגולגלת בתוך השטיח, למלון שלהם; כיון שירד גשם, נשתחרר צבע מהשטיח המזוייף הצבוע באנילין על אדון הירש. זה ברור כמו יתרה של חשבון, תסכים אתי. ובבית המלון הם העבירו את אשר היה באדון הירש מן העפר לתוך מזוודה, ואת המזוודה הפקידו בתחנת הרכבת; ככה זה, מר הוגו!

"אז בזמן שדוקטור מייזליק עשה את הדברים האלה, מצאו הבלשים את עקבותיו של הארמני. על המזוודה היתה מדבקה של מלון אחד בברלין – מזה אפשר להסיק שהארמני היה משלם תשרים כמו שצריך; אתם הלא יודעים, השוערים בכל בתי המלון בעולם מסמנים זה לזה, מה אפשר לצפות מהלקוח המסויים בכל הנוגע לטיפ. וכיון שהארמני הזה היה משלם כל כך טוב, נזכר בו השוער מברלין מייד: שמו היה מאזאניאן, והוא עבר את פראג בדרכו לוינה; אבל תפסו אותו רק בבוקרשט; שם הוא גם תלה את עצמו בחדר המעצר. מדוע הוא רצח את מר הירש, אף אחד לא יודע; כנראה שהיה ביניהם איזה סכסוך עסקים מהזמן שבו שהה מר הירש בקושטא.

“אבל מהמקרה הזה אפשר ללמוד,” סיים מר טאוסיג, מהורהר קמעה, “שהעיקר בעסקים הוא להיות סולידי. אילו הארמני הזה היה סוחר בשטיחים אמיתיים, שאינם צבועים בצבעי אנילין, לא היו מגלים בקלות כזאת איך הוא חיסל את אדון הירש, תסכימו אתי. למכור זיפת של סחורה, זה יכול להתנקם.”