“שטף דם פנימי כזה או מכה טריה,” אמר מר דובש, "לפעמים כואב יותר מאשר שבר, אבל רק אם זאת מכה עד העצם. אני מכיר את זה, אני כדורגלן ותיק, ושברתי כבר צלע, עצם הבריח ואגודל; עכשיו כבר לא משחקים בלהט כזה כמו בימיי. בשנה שעברה עוד פעם שיחקתי; אנחנו, הקשישים, רצינו להראות לנוער של היום את הטקיטיקה שלנו. אני שיחקתי שוב מגן, כמו לפני שתים עשרה או חמש עשרה שנה; ובדיוק בשניה שבה עצרתי כדור בבטני, בעט בי השוער שלי ב־… נו, קוראים לזה שת או עכוז או cauda equina. בלהט המשחק רק קצת קיללתי ואחר־כך שכחתי מזה; רק בלילה זה התחיל לכאוב, ובבוקר בכלל לא יכולתי לזוז. זה היה כאב כזה שלא יכולתי אפילו להזיז יד או להתעטש – – זה משונה איך בגוף האדם הכל קשור לכל. אז אני שכבתי על הגב כמו חרק מת, אפילו לצד לא יכולתי להסתובב, ולא להזיז בוהן, כלום; רק נאנקתי ונשימתי שרקה מרוב כאבים.

“במצב הזה שכבתי כל היום ועוד לילה; לישון לא יכולתי אף לשניה. זה נורא מוזר, כמה הזמן ארוך כשאינך יכול לזוז; זה מוכרח להיות עינוי נורא כשבנאדם קבור תחת הריסות. אני ספרתי ועשיתי חישובי חזקות, התפללתי ואפילו נזכרתי באיזה שירים, רק בכדי שהזמן יעבור, אבל הלילה נמשך ונמשך – – פתאום, זה יכול היה להיות לקראת השעה שתיים, שמעתי שמישהו רץ בכל כוחותיו ברחוב; ומאחורי המישהו הזה רצה חבורה שלמה ואפשר היה לשמוע כששה קולות: אתה תקבל את שלך, אני אוציא לך את הקרביים, ברנש שפל, ממזר ודברים כאלה. בדיוק מתחת לחלון שלי הם תפסו אותו, ועכשיו נשמעו קולות של שפשוף נעליהם של ששה זוגות רגליים, וסטירות לחי, צלילי מכות עץ, כאילו מישהו מנחית אלה על ראש, נשיפות עזות, גניחות, אבל לא צעקות. תשמעו, זה הרי לא ייתכן, ששה ברנשים על אחד, ומכים בו כמו בשק; רציתי לקום ולומר להם שכך לא עושים, אבל צרחתי מכאב; לכל הרוחות, אני לא יכולתי לזוז! חוסר אונים זה משהו נורא; חרקתי בשיני ושאגתי בזעם כמו חיה. ופתאום משהו בי זז, ואני קפצתי מתוך המיטה, תפסתי מקל ואני טס למטה במדרגות. כאשר הגעתי למטה, הייתי עיוור לגמרי; התנגשתי באחד הברנשים והתחלתי להכות בו במקל; האחרים התפזרו לכל עבר, אבל אני עוד לא הרבצתי בחיי לאיש כמו אז לאותו שוטה. רק אחר־כך שמתי לב שמעיני נשפכים נחלי דמעות כאב; לבסוף לקח לי שעה תמימה לעלות במדרגות חזרה למיטתי, אבל בבוקר כבר התחלתי להתהלך; זה היה ממש נס. אני רק הייתי רוצה לדעת,” הוסיף מר דובש מהורהר קמעה, “למי הרבצתי אז: האם זה היה אחד מהחבורה, או זה שגם האחרים הפליאו בו מכות רצח. אבל אחד נגד אחד, זה לפחות פייר.”

★

''חוסר אונים הוא משהו נורא," אמר המנצח והמלחין קאלינה, תוך שהוא מהנהן בראשו. "לי, רבותי, קרה משהו דומה, היה זה בליברפול; הזמינו אותי לשם כדי לנצח על קונצרט עם התזמורת שלהם. עליכם לדעת, אני לא יודע מלה אחת אנגלית; אבל אנחנו, אנשי המוזיקה, מבינים זה את זה בלי דיבורים ארוכים, בייחוד כששרביט ניצוח בידנו; אתה דופק בדוכן, אתה צועק משהו, מגלגל את העיניים ומראה בידיים, ומתחילים מחדש. באורח זה אפשר לבטא אפילו את הרגשות העדינים ביותר; אם למשל אני עושה ככה בידיים, אז כל אחד מבין שפירושו המראה מיסטית לעולמות עילאיים ופדות מכובדם ומכאוביהם של החיים. ובכן, כאשר הגעתי לליברפול, חיכו לי האנגלים בתחנת הרכבת והביאו אותי למלון, שאוכל לנוח. אבל אני, לאחר שטבלתי באמבט, הלכתי לבדי לראות את העיר, ותוך כדי כך איבדתי את דרכי.

"אם אני מגיע לאיזה מקום, אני הולך להסתכל תחילה בסביבת הנהר; ליד הנהר יכול אדם להרגיש, אם כך לומר, את התיזמור של העיר. בצד אחד ההמולה של הרחובות, אלה התופים והטימפני, החצוצרות, הקרנות וכלי המתכת; מהצד האחר הנהר, כמו מיתרים, כזה פיאניסימו של הכינורות והנבל; שם שומע האדם את כל העיר בבת אחת. אבל בליברפול יש נהר, אני לא נזכר מה שמו, אבל הוא צהוב כזה ונורא; הנהר הזה הומה וגועה, שואג וגועש, רועש ותוקע בצופרי האוניות, הגוררות, הסירות, המחסנים, המספנות והעגורנים; עליכם לדעת, אני נורא אוהב אוניות, בין אם זאת גוררת עגלגלה ושחורה, או אוניית משא צבועה באדום, או אוניית נוסעים לבנה. אז אמרתי בלבי, חי אדוננו, פה מאחורי הפינה מוכרח להיות האוקיאנוס, אני מוכרח להסתכל; והתחלתי לרוץ במורד הרחוב לאורך הנהר. רצתי כשעתיים, כל הזמן לאורך מחסנים וצריפים ומבדוקים; רק פה ושם נראתה אוניה גבוהה כמו קתדרלה, או שלוש ארובות עבות הניצבות באלכסון; סביב היתה צחנת דגים, סוסים מזיעים, יוטה, רום, חיטה, פחם, ברזל – תשמעו, ערימת ברזל גדולה יש לה ריח מובהק של ברזל. אני הרגשתי כמו עליזה בארץ הפלאות; אבל אחר־כך ירד הלילה, ואני הגעתי למשטח חול כזה, ממול האיר מגדלור ופה ושם שט לו אור זעיר – אולי זה היה האוקיאנוס; התיישבתי על ערימה של קרשים והרגשתי את ההרגשה הנהדרת של היותי ערירי ואובד דרך, הקשבתי לרחש המים הרחבים, והייתי בוכה מגעגועים. אחר־כך הגיעו לשם שני אנשים, גבר ואשה, אבל לא ראו אותי; הם ישבו כשגבם אלי ודיברו בלחש – – אילו ידעתי אנגלית, הייתי משתעל שיידעו שמישהו שומע אותם; אבל כיון שלא ידעתי אף מלה אחת מלבד hotel ו־shilling, שתקתי.

"תחילה דיברו מאד staccato; אחר־כך התחיל הגבר להסביר משהו לאט ובשקט, כאילו קשה עליו להוציא זאת החוצה; לבסוף הוא שפך את זה מהר. האשה פלטה זעקת אימה ואמרה לו משהו בהתרגשות רבה; הוא לפת את ידה עד שנפלטה מגרונה אנקת כאב, והוא התחיל לשדל אותה בדיבורים דרך שיניו. תשמעו, זאת לא היתה שיחת אוהבים, בזה יבחין כל מוזיקאי; לשידול של אוהב יש קדנצה שונה לגמרי, וצלילו איננו כה עמום – –, שיחת אוהבים זה צ’לו עמוק, אבל כאן היה יותר קונטרבס גבוה, מנוגן presto rubato, בפוזיציה אחת, כאילו חוזר האיש כל הזמן על דבר אחד. אותי זה התחיל להפחיד; האיש הזה אומר דבר רע. האשה התחילה לבכות בשקט, וכמה פעמים צעקה כאילו מתוך סלידה, כאילו רוצה לעכב בעדו במשהו; קולה היה קול של קלרנית, קול של עץ, שצלילו לא היה צעיר ביותר; אבל הקול הגברי דיבר בקול יותר ויותר שורקני, כאילו הוא נותן פקודה או מאיים. קול האשה התחיל להתחנן נואשות ולהחנק מרוב אימה, כפי שנשימתו של אדם נעצרת כשמניחים עליו תחבושת קרח; אפשר היה גם לשמוע את נקישות שיניה. כאן החל קול הגבר לנהום בעומק רב, בקול באס כמעט מאוהב; בכי האשה לבש צורה של התייפחות זעירה וסבילה; פירושו של דבר שההתנגדות נשברה. אבל לאחר מכן התרומם קול הבס המאוהב, והוא הניח משפט אחרי משפט, בפיסוק, בשיקול דעת שאיננו סובל התנגדות; קול האשה פיזר לתוך שטף הדיבור רק פה ושם יבבה או נהי חסר אונים, אבל זאת כבר לא היתה התנגדות, אלא פחד אימים, לא פחד מהגבר, אלא אימה של חרדה, של חזות משהו העומד להתרחש. ואז ירד קול הגבר שוב לרמת קול נמוכה של זמזום מפייס ואיומים חרישיים; בכי האשה הפך לאנחות חסרות תוחלת ומטופשות; הגבר הציג בלחש קר כמה שאלות, שנענו, ככל הנראה, בהנהון שבשתיקה; שכן הוא חדל מלהפציר.

"אחר־כך קמו השניים וכל אחד מהם התרחק לכיוון אחר.

"תשמעו, אני לא מאמין בתחושת הנולד, אבל אני מאמין במוזיקה. כאשר הקשבתי שם אותו לילה, אני ידעתי בבטחון גמור שהבס משדל את הקלרנית למשהו איום ונורא. ידעתי שהקלרנית חוזרת הביתה כשרצונה מוכנע והיא תעשה מה שהבס מצווה עליה. אני שמעתי את זה, ולשמוע זה יותר מאשר להבין את המלים. אני ידעתי שהולך ומתרקם מעשה פשע; ואני ידעתי איזה. הבחנתי בזה על פי האימה שזרמה מתוך שני הקולות האלה; זה היה בגון הקולות האלה, בקדנצה, בטמפי, באינטרוואלים, בציזורות – תדעו לכם, המוזיקה מדוייקת יותר מהשפה המדוברת. הקלרנית הזאת היתה פשוטה מכדי לבצע משהו לבדה; היא רק תסייע, תמסור איזה מפתח או תפתח דלת; אבל הבס העמוק והמגושם יעשה את המעשה, בעוד שהקלדנית תיחנק מרוב אימה. אני רצתי אל העיר בהכרה שמוכרח לקרות משהו, שעלי לעשות מעשה בכדי למנוע את העתיד לקרות; זאת הרגשה נוראה, התחושה שאתה מאחר.

"לבסוף ראיתי שוטר בקרן הרחוב ואני רץ אליו, מזיע וקצר נשימה. אדוני, פלטתי, כאן בעיר מכינים מעשה רצח!

"השוטר משך בכתפיו ואמר לי משהו שלא הבנתי. אל־אלהים, נזכרתי, הלא הוא לא מבין מלה ממה שאמרתי!

"רצח, צעקתי עליו, כאילו הוא חרש – אתה מבין? רוצים להרוג איזו גברת זקנה ערירית! העוזרת או אם הבית תסייע – לכל הרוחות, בן־אדם, תעשה משהו!

"השוטר רק נענע בראשו ואמר משהו כמו “יורוויי”.

"אדוני, הסברתי לו במרירות, ורעדתי מרוב זעם ואימה, האשה האומללה הזאת תפתח את הדלת לאהובה, אתה יכול להמר על זה! אסור להשאיר את זה כך! תחפש אותה! – – תוך כדי כך נזכרתי שאפילו אינני יודע איך האשה הזאת נראית; אבל גם לוא ידעתי, לא הייתי מסוגל לומר זאת ממילא. אלוהים אדירים, צעקתי, הלא זה לא אנושי להשאיר את זה כך!

"השוטר האנגלי הזה הסתכל בי בתשומת לב וניסה להרגיע אותי. אני תפסתי את ראשי. שוטה שכמוך, צעקתי בייאוש מר, אז אני אמצא בעצמי איפה זה!

"אני יודע; היה זה טירוף, אבל תסכימו אתי, משהו מוכרחים לעשות כאשר חיי אדם בסכנה; אני התרוצצתי כל אותו לילה ברחובות ליברפול, שמא אראה את מישהו המנסה להתגנב לתוך בית. זאת עיר מוזרה מאד, כמו מתה בשעות הלילה… לפנות בוקר התיישבתי בקצה המדרכה ובכיתי מרוב עייפות; שם מצא אותי שוטר, אמר לי “יורוויי” והביא אותי למלון שלי.

“אני לא יודע איך ניצחתי אותו בוקר בחזרת התזמורת; אבל כאשר בסוף זרקתי את השרביט ארצה ורצתי לרחוב, שמעתי את מוכרי העתונים צועקים משהו. קניתי עתון – היתה בו כותרת ענקית MURDER – ומתחתה תצלום של איזה גברת ששערה שיבה. אני חושב ש־Murder פירושו רצח.”