“ובכן זה נכון,” אמר הבלש הולוב והשתעל קלות מתוך ענווה. "אנחנו במשטרה לא אוהבים מקרים מיוחדים שלא היה כדוגמתם; וגם לא אוהבים אנשים חדשים. פושע כזה ותיק ומנוסה, זאת עבודה לגמרי אחרת; ראשית, אנחנו יודעים מייד שהוא עשה את זה, כיון שזה התחום שלו; שנית, אנחנו יודעים איפה אפשר למצוא אותו, ושלישית הוא לא עושה לנו בעיות ולא מכחיש, כי הוא יודע שזה לא יועיל לו. רבותי, לעבוד עם בן־אדם מנוסה כזה, זה ממש תענוג. ואגיד לכם, שגם בכלא נהנים הפושעים המקצוענים מחיבה מיוחדת ומאמון; החדשים והעבריינים המקריים מתלוננים כל הזמן, מתעקשים ושום דבר לא מוצא חן בעיניהם; אבל פושע מועד וותיק שכזה יודע שהמאסר הוא סיכון מקצועי, ואז הוא לא ממרר את החיים לא לעצמו ולא לאחרים. אבל זה בעצם לא שייך הנה.

"פעם, זה כבר חמש שנים, קיבלנו מכל הצדדים ומכל הפינות הודעות שבסְפָר הצ’כי משתולל חתן מתחזה בלתי ידוע. לפי התיאור הוא היה אדון בגיל העמידה, כזה קצת שמן, קרח, עם חמש שיניים מזהב בפה; הוא הופיע בשמות מילר, פרוחאזקה, שימק, שבק, שינדרקה, בילק, הרומאדקה, פיבודה, ברגר, בייצ’ק, סטוצ’ס ועוד כמה שמות נוספים. לעזאזל, התיאור הזה לא התאים לנו לשום חתן מתחזה מהידועים לנו, אז זה מוכרח להיות אחד חדש. אז המפקד שלנו קורא לי ואומר: הולוב, אתה הלא עושה את שירות הרכבות – אם אתה כבר נוסע לאיזה מקום, שים עין אם אתה לא פוגש איזה ברנש עם חמש שיני זהב. – – נו טוב, אני התחלתי להסתכל לאנשים ברכבת בשיניים, ותוך שבועיים תפסתי שלושה אדונים עם חמש שיני זהב כל אחד; אילצתי אותם להזדהות, אבל אלוהים שבשמיים, אחד מהם היה מפקח בתי־ספר ואחד אפילו חבר הפרלמנט, ואל תשאלו, רבותי, איזו מנה אני קיבלתי מהם וגם אצלנו. ובכן, זה הרגיז אותי, ורק עכשיו לקחתי לי לראש שאת הנוכל הזה אני חייב לתפוס. אמנם זה לא היה מקרה שלי, אבל אני החלטתי להתנקם בו.

"אז נסעתי באופן פרטי אל כל האלמנות והיתומות שהנוכל בעל שיני הזהב פיתה אותן לתת לו כסף תחת הבטחת נשואין. לא הייתם מאמינים, כמה דמעות ובכי אצורים אצל אלמנות ויתומות מדוכאות כאלה. כולן היו בדעה אחת לפחות בזה, שזה היה אדון אינטליגנטי וסולידי, ושהיו לו חמש שיניים מזהב והוא נהג לשוחח בצורה יפה ומהוגנת ובהתלהבות על חיי משפחה; אבל אף אחת מהן לא לקחה ממנו אפילו טביעת אגודל – נורא לחשוב כמה הנשים קלות אמונה. הקורבן האחד עשר – זה היה בקמניצה – סיפרה לי בתוך שטף דמעות, שהאדון הזה היה אצלה שלוש פעמים; תמיד היה מגיע ברכבת של עשר וחצי בבוקר, וכאשר הלך ממנה לאחרונה עם כספה בכיסו, הסתכל במספר הבית שלה ואמר בהפתעה: תסתכלי, העלמה מארנקה, האם זה לא מצביע על רצון משמיים שנתחתן: מספר הבית שלך הוא 618, ואני תמיד יוצא אליך ברכבת העוזבת בשעה 6 ו־18 דקות; האם זה לא סימן טוב? – – כאשר שמעתי את זה, אני אומר לה: גברתי, זהו באמת סימן טוב, שכה אחיה. ומייד הוצאתי את לוח הזמנים של הרכבות ואני מחפש מאיזה תחנות יוצאת רכבת בשעה 6 ו־18 דקות, שיש לה קשר לרכבת המגיעה לקמניצה בשעה 10.35. וכאשר סידרתי את כל הנתונים האלה ובדקתי את זה, ראיתי שזאת כנראה הרכבת היוצאת מתחנת ביסטריצה־נובובס. מה אגיד לכם, בלש רכבות חייב להתמצא בזמני הרכבת.

"מובן מאליו, ביום החופשי הראשון שלי נסעתי לתחנת ביסטריצה־נובובס, ואני שואל, האם לא נוהג איזה אדון שמנמן עם פה מזהב לנסוע מכאן בתדירות בולטת. נוסע, אמר לי מנהל התחנה, וזה אדון לאצינה, סוכן נוסע, הגר פה למטה ברחוב; בדיוק אמש הוא הגיע מאיזה מקום. אז אני הולך אל מר לאצינה הזה; בפרוזדור הבית אני פוגש איזו גברת, כזאת קטנה שופעת תמימות, ואני אומר לה: האם גר פה מר לאצינה? זהו בעלי, היא אמרה, אבל הוא ישן עכשיו אחרי ארוחת הצהריים. לא חשוב, אומר אני, ואני נכנס פנימה. על הספה שוכב אדם בלי מקטורן ואומר: אה, הנה מר הולוב; אמא, תגישי לו כסא.

"באותו רגע נטש אותי כל הכעס; הלא זהו איש הפיס הותיק פליכטה, אתם יודעים, אלה שעוסקים בזיוף כרטיסי פיס; פליכטה זה ישב כבר לפחות עשר פעמים. ברוך הנמצא, וינצק, אני אומר, אז אתה כבר לא עובד בפיס?

"בטח שלא, אמר פליכטה והתיישב על הספה. אדון הולוב, זאת התרוצצות נוראה, תסכים אתי, ואני כבר לא הכי צעיר. בן חמשים ושתיים, ובגיל הזה הבנאדם רוצה להשתקע; ללכת מבית לבית, זה כבר לא בשביל אחד כמוני.

"ולכן עברת לענף ההתחזות כחתן, נכון, נוכל שכמוך, אני אומר לו.

"פליכטה רק נאנח. אדון הולוב, אמר, הבנאדם צריך משהו לעשות. אתה יודע, כאשר ישבתי בפעם האחרונה, התקלקלו לי השיניים; אני חושב שזה מהעדשים. אז הייתי צריך ללכת לתקן אותן, תסכים אתי; ולא היית מאמין, אדון הולוב, איזה קרדיט הבנאדם מקבל על שיני זהב. זה מעורר אמון, וגם הבנאדם מתחיל לעכל יותר טוב ולהשמין. מה ז’תאומרת, הבנאדם צריך לעבוד עם מה שיש לו.

"ואיפה הכסף? אני אומר לו. יש לי פה בפנקס אחד עשר מקרים שלך של התחזות והונאה, סך הכל נטו מאתיים וששה עשר אלף כתר. איפה הם? 

"אבל, אדון הולוב, פה הכל שייך לאשתי. עסק הוא עסק. לי אין כלום מלבד מה שיש לי על הגוף; זה ביחד שש מאות וחמישים כתר, שעון זהב ושיני הזהב. אמא, אני נוסע עם אדון הולוב לפראג. אדון הולוב, אני עוד משלם תשלומים על השינים האלה; זה בסך הכל שלוש מאות כתר, אז את אלה אני משאיר פה.

"ומאה וחמישים כתר צריך לקבל החייט שלך, הזכירה לו אמא.

"את צודקת, שח מר פליכטה. אדון הולוב, אני מקפיד בנושא ההגינות. אין לך טוב מזה שהכל מסודר אצלך, תסכים אתי. הסדר הזה נראה לבנאדם בפרצוף. אם אין לך חובות, אתה יכול להסתכל לכל אחד בעיניים. זה שייך לעסק, אדון הולוב. אמא, תנקי לי קצת את המעיל, שלא אבייש אותך בפראג. אז אנחנו יכולים לנסוע, אדון הולוב.

"פליכטה זה קיבל אז חמישה חודשים; רוב הנשים הצהירו בפני חבר המושבעים, שהן נתנו לו את הכסף מרצונן החופשי ושהן סולחות לו. רק זקנה בלה אחת לא הקלה עליו; זאת היתה אלמנה עשירה שהוא סחב ממנה בסך הכל חמשת אלפים.

"חצי שנה אחר־כך נודע לי ששוב היו איזה מקרי הונאת נשואין. זה בטח פליכטה, אמרתי בלבי, אבל מעבר לזה לא דאגתי. באותו זמן היה לי מה לעשות בפרדוביצה בתחנת הרכבת, כי פעל שם איזה מזוודאי, אתם מבינים, זה אחד שגונב מזוודות ברציפי הרכבת. וכיון שמשפחתי שהתה אז בקייטנה בכפר אחד, שעת נסיעה מפרדוביצה, לקחתי אתי למזוודה קצת נקניקיות ובכלל קצת בשר מעושן; כידוע אלה דברים יקרי ערך בכפר. ובשעה שאני נוסע, אני עובר, כמנהגי, לאורך כל הרכבת; ובאחד התאים יושב לו פליכטה עם גברת כזאת בגיל העמידה ומסביר לה משהו, כמה שהעולם הזה מושחת.

"וינצק, אני אומר, שוב אתה מבטיח למישהי נשואין?

"פליכטה הסמיק והתנצל מהר לפני הגברת הזאת, שיש לו עם האדון הזה איזה עניין עסקי לברר; כאשר יצא בעקבותי למסדרון, הוא אומר בנימת גערה: אדון הולוב, אתה לא צריך לעשות לי את זה לפני אנשים זרים; קריצת עין מספיקה ואני יוצא. בשביל מה אתה מחפש אותי?

"יש לנו פה שוב שני מקרים כאלה, פליכטה, אני אומר לו. אבל לי יש עכשיו עבודה אחרת, אז אני אמסור אותך לז’נדרמים בפרדוביצה.

"אבל, אדון הולוב, אל תעשה לי את זה; אני כבר רגיל אליך, אתה מכיר אותי גם, אני מעדיף ללכת אתך. מה תגיד, אדון הולוב, רק בגלל ההיכרות הישנה שלנו.

"לא הולך, אומר אני, אני קודם מוכרח לקפוץ למשפחה שלי, זה יקח שעה. מה אעשה אתך בינתיים?

"אני אתלווה אליך, אדון הולוב, הציע פליכטה. לפחות תעבור לך הדרך בנעימים.

"נו טוב, אז פליכטה הלך אתי; וכאשר יצאנו מהעיר הוא אומר: תן, אדון הולוב, אני יכול לשאת את המזוודה שלך. תראה, אדון הולוב, אני כבר בגיל מתקדם; וכאשר אתה פונה אלי לפני אנשים כמו שמדברים עם נער¹, אז זה עושה רושם מוזר.

"אז הצגתי אותו בפני אשתי וגיסתי בתור ידיד ותיק שלי, אדון פליכטה. תשמעו, גיסתי היא בחורה נאה והיא בת עשרים וחמש, אבל פליכטה זה דיבר בצורה כל כך יפה וסולידית ונתן לילדים סוכריות – בקיצור, כאשר גמרנו לשתות קפה, הציע מר פליכטה שהוא היה רוצה ללכת עם הגברת הצעירה ועם הילדים לטייל, ושלח אלי רק קריצת עין, לאמור אנחנו הגברים מבינים זה את זה, ולי יש בטח מה לשוחח עם אשתי. כזה אדם נאצל זה היה. וכאשר הם חזרו כעבור שעה, החזיקו הילדים בידיו של מר פליכטה, גיסתי נראתה כמו ורדינה פורחת ובשעת הפרידה היא לחצה את ידו לחיצה ממושכת מאד.

"תשמע, פליכטה, אני אומר לו אחר־כך, מה זה עלה על דעתך לבלבל למאניצ’קה שלנו את הראש?

"זה כבר הרגל שכזה, אמר פליכטה כמעט בעצבות. אדון הולוב, אני לא אשם בזה, זה בגלל השיניים. לי יש מכל זה רק אי נעימויות, תסכים אתי. אני לא משוחח עם הנשים אף פעם על אהבה, זה לא מתאים לגילי; ואתה רואה, דווקא זה מושך אותן. אני אומר לעצמי לפעמים, הן אפילו לא אוהבות אותי בגללי, אלא מתוך תאוות בצע, כי המראה שלי רומז על קיום בטוח.

"כאשר חזרנו לתחנת הרכבת בפרדוביצה, אני אומר לו, פליכטה, אני בכל זאת מוכרח למסור אותך לז’נדרמים, כי אני חייב לחקור פה איזו גניבה.

"אדון הולוב, התחנן פליכטה, תושיב אותי בינתיים פה במסעדה; אני אזמין תה ואקרא את העתונים – הנה קח את כל כספי, זה ארבעה עשר אלף ועוד משהו; ובלי כסף אני לא אברח, כי אפילו אין לי במה לשלם את החשבון.

"אז הושבתי אותו במסעדת התחנה והלכתי לעיסוקי. כעבור שעה הצצתי בחלון; הוא ישב במקומו, על אפו מצבטיים מוזהבים, וקרא עתון. כעבור עוד חצי שעה גמרתי את עיסוקי ואני הולך אליו. עכשיו הוא כבר ישב ליד השולחן השכן עם גברת בלונדינית שמנמונת, ובדיוק גער במלצר על שבקפה שלה היה קרום חלב. כאשר ראה אותי, ביקש את סליחת הגברת וניגש אלי. אדון הולוב, הוא אומר, אולי אתה יכול לעצור אותי רק בעוד שבוע? בדיוק עכשיו יש לי איזו עבודה.

"עשירה מאד? שאלתי.

"פליכטה עשה תנועת ביטול בידו. אדון הולוב, יש לה בית חרושת; והיא מאד זקוקה לבן־אדם שיעזור לה פה ושם בעצה. עכשיו בדיוק היא צריכה לשלם בעד איזה מכונות חדשות.

"אהה, אומר אני, אז בוא, אני אציג אותך. ואני הולך אל הגברת. שלום, לויזיצ’קה, אני אומר, עוד את צדה כאלה גברים בגיל העמידה?

"הבלונדינית הסמיקה עד עומק גבה ואמרה: אלוהים אדירים, אדון הולוב, אני לא ידעתי שהאדון הזה הוא חבר שלך!

"אז תתנדפי מהר, אני אומר לה. רב־פקד דונדר היה רוצה לדבר אתך; את יודעת, הוא קורא לזה הונאה.

"פליכטה היה נדהם. אדון הולוב, הוא אמר, בחיי לא הייתי מאמין שהגברת הזאת גם כן מתחזה!

"זה מה שהיא, אני אומר לו, ונוסף לזה היא פרוצה; תאר לעצמך, היא מפתה גברים בגיל העמידה לתת לה כסף תחת הבטחת נשואין.

"פליכטה ממש החוויר. פויה, הוא ירק, ואז צריך הבנאדם להאמין להן, לנשים! אדון הולוב, כלו כל הקצין!

"אז תחכה פה, אני מגיב, ואני הולך לקנות לך כרטיס לפראג; מחלקה שניה או שלישית?

"אדון הולוב, התגונן פליכטה, חבל על הכסף. בתור עציר יש לי זכות לנסיעה חינם, תסכים אתי. תסיע אותי על חשבון המדינה. אצל אדם כמוני כל גרוש חשוב.

"כל הדרך עד פראג קילל פליכטה את האשה הזאת; זה היה, אומר לכם, פרץ של התמרמרות מוסרית שכמוהו לא ראיתי מימי. כאשר ירדנו בפראג מהרכבת, אומר פליכטה: אדון הולוב, אני יודע, הפעם זה יהיה שבעה חודשים; והאוכל בכלא לא טוב בשבילי. תראה, אני הייתי רוצה עוד פעם לאכול כמו שצריך. הארבעה עשר אלף שלקחת ממני, זה הכל מה שהרווחתי במקרה האחרון – אז ארוחת ערב אחת לפחות מגיעה לי; ואני הייתי רוצה גם לגמול לך בעד הקפה.

"אז הלכנו יחד למסעדה אחת מהטובות יותר; פליכטה הזמין לעצמו צלי ושתה חמש כוסות בירה, ואני שילמתי מתוך הארנק שלו, לאחר שהוא בדק שלוש פעמים את החשבון, שהמוזג לא ירמה אותנו.

"ככה; ועכשיו לתחנה, אני אומר.

“רגע, אדון הולוב, אמר פליכטה. במקרה האחרון היו לי הוצאות גדולות. ארבע נסיעות הלוך וחזור, ארבעים ושמונה כתר כל אחת, ביחד שלוש מאות שמונים וארבעה כתר. – – תוך כדי כך הוא הרכיב את המצבטיים וחישב על פיסת נייר. – – אחר־כך אש”ל, נגיד שלושים כתר ליום אני צריך לחיות ברמה נאותה, אדון הולוב, זה שייך לעסק. זה ביחד מאה ועשרים כתר. אחר־כך נתתי לגברת הזאת זר פרחים בשלושים וחמשה כתר, אתה יודע מה זה נימוסים. טבעת הנשואין עלתה מאתיים ארבעים – –, היתה רק מוזהבת, אדון הולוב; אילו לא הייתי אדם ישר, הייתי אומר טבעת זהב ומחשב לך שש מאות, תסכים אתי. גם קניתי לה עוגה בשלושים כתר; ועוד חמשה מכתבים בכתר כל אחד, והמודעה בעתון שבאמצעותה הכרתי אותה עלתה שמונה עשר כתר. אז זה הכל יחד שמונה מאות שלושים ושניים כתר, אדון הולוב. אני מבקש ממך, את הכסף הזה אתה צריך לנכות לטובתי; אני בינתיים אשאיר את הכסף בידיך. אני אוהב סדר, אדון הולוב; לפחות את ההוצאות אני צריך לכסות. כך, ועכשיו אנחנו יכולים ללכת.

"וכאשר כבר היינו במסדרון של מטה המשטרה, נזכר פליכטה לפתע: אדון הולוב, הרי אני נתתי לגברת הזאת עוד בקבוק בושם; אז מגיע לי עוד עשרים כתר.

“אחר־כך קינח את אפו בקפידה, והלך בנחת להעצר.”