“זה, רבותי, קורה באמת,” אמר סרן הז’נדרמריה האוולקה, "כלומר העובדה, שלפעמים מופיעים אצל פושעים מצפון והגינות מיוחדים במינם. על זה הייתי יכול לספר לכם כמה מקרים, אבל המוזר מכולם היה המקרה של יוראי צ’ופ. זה קרה לי, כאשר שירתתי בז’נדרמריה הקרפטית, ביאסינה¹.

"באחד מלילות ינואר ישבנו אצל היהודי ושתינו כדת; היה שם הממונה על המחוז, איזה מפקח מטעם הרכבת, וכל מיני כבודת בכירים אחרת; וכמובן צוענים. תשמעו, הצוענים האלה – אני לא יודע מה מוצאם; אבל נדמה לי שהם בני חם. כאשר אלה מנגנים לך באוזן, כל הזמן קרוב יותר ולוחש יותר, כאשר הם – עכברושים עלובים שכמוהם – מכשפים לך את האוזניים, אז… אז… הם ממש מוציאים לך את הנשמה מהגוף; אני אומר לכם, המוזיקה שלהם, זאת מין חטאת נוראה מלאת מסתורין. וכאשר הם נצמדו אלי, אני בכיתי, שאגתי כמו אייל, פילחתי את השולחן בכידון, שברתי כוסות, שרתי והטחתי את ראשי בקיר, רציתי להרוג את מישהו או לאהוב את מישהו – רבותי, כך מתנהג אדם שהצוענים כישפו אותו. וכאשר היית בשיא, בא המוזג היהודי ואומר לי שבחוץ מחכה לי איזה רותני.

"שיחכה, או שיבוא מחר, צעקתי; אני מבכה פה את נעורי וקובר את חלומותי; אני אוהב גברת אחת, גברת יפה וחשובה – נגן לי, גנב צועני שכמוך, נגן לי את הכאב מהנשמה – בקיצור כך דיברתי שם; אתם מבינים, זה שייך למוזיקה הזאת, הכאב והשתיה הנוראה. כעבור כשעה חוזר המוזג ומספר שהרותני עוד עומד שם בכפור ומחכה; אלא שאני עדייו הייתי שרוי בביכוי נעורי ובהטבעת יגוני ביין טוקאי; ביטלתי את הפניה כלאחר יד, בתנועה של ג’ינגיסחאן, לאמור שלי לא איכפת כלום, רק נגנו, צוענים; ומה היה הלאה, אני כבר לא יודע כל כך. אבל כאשר יצאתי עם בוקר מאותו בית מרזח, היה שם כפור כזה, שהשלג נשבר לך תחת רגליך וצלצל כמו זכוכית; ופתח בית המרזח עמד הרותני בסודר לבן, מכנסיים רחבים לבנים ופרוות כבש לבנה. כאשר ראה אותי, קד קידה עד עומק חגורתו וחרחר משהו.

"מה אתה רוצה, באצ’י, אמרתי לו; אם תעכב אותי הרבה זמן, תקבל ממני על הפה.

"אדון מרומם, אומר הרותני, שולח אותי אל כבודו ראש הכפר וולובה־להוטה. הרגו את מארינה מתיי.

"התפכחתי קצת; וולובה־להוטה, זה היה יישוב זעיר או ליתר דיוק קבוצה של שלושה עשר בתים מבודדים, שלושים קילומטר בתוך השטח ההררי; בקיצור, עסק ביש בקור הזה. אלוהים אדירים, צעקתי, ומי הרג אותה?

"אני הרגתי, אדון מרומם, אמר הרותני בהכנעה. יוראי צ’ופ קוראים לי, בנו של דימיטרי צ’ופ.

"ואתה בא להסגיר את עצמך? הטחתי כנגדו.

"ראש הכפר ציווה, אמר יוראי צ’ופ בהכנעה. יוראי, הורה לי, תודיע לז’נדר, שהרגת את מארינה מתיי.

"ולמה הרגת אותה? אני צועק.

"אלוהים הורה לי, אמר יוראי, כאילו זה מובן מאליו. אלוהים הורה, הרוג את מארינה מתיי, אחותך מבטן, אשר דיבוק דבק בה.

''שהשד יקח אותך, אמרתי, אבל איך הגעת הנה מוולובה־להוטה?

"בעזרת האל. אומר יוראי צ’ופ באדיקות. אלוהים הגן עלי שלא אמות בתוך השלג. יהי שם אלוהים מבורך.

"תשמעו, אילו ידעתם מה זה סופת שלגים בקרפטים; אילו ידעתם מה זה שני מטר שלג; אילו ראיתם את האיש הקטן והכחוש, ברוא האלוהים, יוראי צ’ופ, מחכה שש שעות פתח בית המרזח בכפור הלילי על מנת להסגיר את עצמו בעבור שהרג את אֲמַת האלוהים שסרה מדרך הישר, מארינה מתיי. אני לא יודע מה הייתם עושים; אבל אני הצטלבתי, וגם יוראי צ’ופ הצטלב, ואחר־כך עצרתי אותו; אחר־כך רחצתי את פני בשלג, לקחתי את המגלשיים, ויחד עם אחד הז’נדרמים, בשם קראופה, טיפסנו במעלה ההר בואכה וולובה־להוטה. ואילו עצר אותי גנרל הז’נדרמריה בכבודו ובעצמו והיה אומר לי: האוולקה, מטומטם, אתה לא נוסע לשום מקום, כי המסע הזה בשלג הוא סכנת נפשות, הייתי מצדיע לו ואומר: מודיע בהכנעה, אדוני הגנרל, אלוהים ציווה. והייתי יוצא לדרך. וגם קראופה היה יוצא, כי הוא בא מרובע ז’יז’קוב; ואני עוד לא ראיתי בן ז’יזיקוב שלא ירצה להיות נוכח כשמדובר באיזו בראוורה או כסילות נוראה, סתם בשביל הכיף. ובכן יצאנו לדרך.

"אני לא אתאר לכם את קורות המסע הזה; רק אומר, שבסוף קראופה התייפח מפחד ומעייפות, ועשרים פעמים קבענו שחיינו עלי אדמות הגיעו לקצם, ואנחנו כבר נישאר במקום הזה; ושעברנו את שלושים הקילומטר באחת עשרה שעות, מלילה עד לילה; זה רק בשביל שתדעו מה זה היה. רבותי, לז’נדרם שכזה יש טבע של סוס; אבל כאשר הוא נופל לשלג ומתייפח שאיננו מסוגל להמשיך, אז זה מוכרח להיות משהו, שאי אפשר לתאר. אבל אני הלכתי כמו בחלום ורק אמרתי בלבי, את הדרך הזאת עשה יוראי צ’ופ, אדם זעיר ורזה כמקל, ועוד חיכה שש שעות בכפור, כי כך ציווה עליו ראש הכפר; יוראי צ’ופ, לבוש סחבות רטובות, יוראי צ’ופ בסופת שלגים, יוראי צ’ופ בעזרת אלוהים. תשמעו, לוא ראיתם אבן נופלת כלפי מעלה במקום כלפי מטה, הייתם אומרים נס; אבל איש לא יכנה נס את דרכו של יוראי ציופ בלכתו להסגיר את עצמו; ובכל זאת היתה זאת תופעה גדולה יותר וכוח נורא יותר מאשר אבן הנופלת כלפי מעלה. חכו, תנו לי לסיים; אני אומר, אם מישהו רוצה לראות נסים, עליו להסתכל על בני אדם ולא על אבנים.

"ובכן, כאשר הגענו לוולובה־להוטה, התנודדנו כמו צללים, יותר מתים מחיים. אנחנו דופקים בדלת ביתו של ראש הכפר, הכל ישן; אחר־כך יצא ראש הכפר, רובה בידו, כזה ענק מזוקן; כאשר ראה אותנו, התכופף להתיר לנו את המגלשיים, ולא הוציא הגה מפיו. כאשר אני נזכר בזה, זה נראה לי כאילו ראיתי איזה תמונות מוזרות מפושטות של מעין טקס; איך ראש הכפר הזה הוביל אותנו, בלי מלה, אל אחת הבקתאות; בחדר דלקו שני נרות, לפני דמות הצלוב כרעה אשה שחורה, על המטה היתה שרועה גופתה של מארינה מתיי בכותונת לבנה, צווארה שסוע עד למפרקת; היה זה פצע נורא ויחד עם זאת איכשהו נקי, כמו שקצב מבתר נתח בשר; והפנים היו כל כך בלתי אנושיים בלובנם, כפי שמלבינים רק פניהם של מי שדיממו עד מותם ועד טיפת הדם האחרונה.

“אחר־כך, שוב ללא מלה, הוביל אותנו ראש הכפר אל ביתו; אבל אז כבר חיכו לנו בחדרו אחד עשר ברנשים בפרוות כבש – אני לא יודע האם מוכר לכם הסרחון של הפרוות האלה: מעיק כלשהו וכאילו תנ”כי. ראש הכפר הושיב אותנו ליד שולחן, חרחר קמעה, קד קידה ואמר: בשם אלוהים, אנו מוסרים לך הודעה על מותה של אֲמַת האלוהים מארינה מתיי. יחוס אלוהים על נשמתה!

"אמן, אמרו אחד עשר האיכרים והצטלבו.

"וראש הכפר פתח: לפני יומיים, בלילה, הוא שומע שמישהו שורט, בהשקט־בהשקט, את לוח דלת ביתו מבחוץ. הוא חשב שזה שועל: לקח רובה והלך לפתוח. על הסף שוכבת אשה. הוא הרים אותה, ואז נפל ראשה אחורנית. היתה זאת מארינה מתיי, וגרונה היה שסוף. כיון שגרגרתה היתה חתוכה, היא היתה אילמת.

"ראש הכפר הכניס את מארינה מתיי לחדרו והשכיב אותה במיטה; אחר־כך הורה לרועה הכפר לתקוע בשופרו ולכנס את כל בני הכפר וולובה־להוטה אליו. כאשר התאספו, הוא פנה אל מארינה ואמר: מארינה מתיי, בטרם תמותי, תני עדות מי הרג אותך. מארינה מתיי, האם אני הוא שהרג?

"מארינה לא יכלה לנענע את ראשה; היא רק עצמה את עיניה.

"מארינה, האם זה היה האיש פה, שכנך וולאהו, בן ואסיל?

"מארינה עצמה את עיניה המאשימות.

"מארינה מתיי, האם זה היה האיש הנוכח כאן קוהוט, המכונה ואנקה? האם האיש הזה כאן, מרטין דודאש, שכנך? מארינה, האם זה כאן, באראן, המכונה שאנדור? מארינה, האם זה העומד כאן, אנדריי וורובץ? – מארינה מתיי, האם זה היה קלימקו כרות האוזן העומד לפנייך? מארינה, האם זה היה האיש הזה, שטפן בובוט? – – מארינה האם מי שהרג אותך היה טאטקה, איש ההרים, בנו של מיכאל טאטקה? מארינה – –

"אותו רגע נפתחה הדלת ונכנס יוראי צ’ופ, אחיה של מארינה מתיי. מארינה נרעדה ופערה את עיניה.

"מארינה, המשיך ראש הכפר, מי הרג אותך? האם זה האיש כאן, פודור, המכונה טרנטיק?

"אבל מארינה כבר לא השיבה. פיתחו בתפילה, אמר יוראי צ’ופ, וכל בני הכפר כרעו על ברכיהם. לבסוף קם ראש הכפר ואמר: הכניסו את הנשים!

"עוד לא, אמר דודאש הזקן. אֲמַת האלוהים, שהלכת לעולמך, מארינה מתיי, בשם האלוהים, תני סימן: האם הרג אותך דיורו הרועה?

"היה שקט.

"מארינה מתיי, נשמה הניצבת לפני כס האלוהים, האם הרג אותך טות איוון, בנו של איוון?

"איש לא נשם.

"מארינה מתיי, בשם אלוהים, אז הרג אותך אחיך מבטן, יוראי צ’ופ?

"הרגתי, אמר יוראי צ’ופ. אלוהים ציווה, הרוג את מארינה, שדבק בה דיבוק.

"עיצמו את עיניה, הורה ראש הכפר. יוראי, אתה הולך עכשיו ליאסינה ותתייצב לפני הז’נדרמים. הרגתי, תאמר, את מארינה מתיי. עד אז לא תשב ולא תאכל דבר. לך, יוראי! – – והוא פתח את הדלת והכניס את הנשים, על מנת שיקוננו על הנפטרת.

"תשמעו, אני לא יודע האם זה היה בגלל פרוות הכבשים או בגלל העייפות, או כיון שבמה שראיתי ושמעתי היה שרוי הוד ויופי מוזר; אבל אני נאלצתי לצאת החוצה, לתוך הכפור, כי ראשי סחרחר עלי; שכה אחיה, עלה משהו בתוכי, כאילו אני חייב לקום ולומר: אנשי אלוהים, אנשי אלוהים! אנחנו נשפוט את יוראי צ’ופ לפי חוקי העולם הזה; אבל בכם דר חוק האלוהים. – – הייתי קד לפניהם קידה עד עומק מותני; אלא שזה לא נאה לז’נדרם, ולכן יצאתי החוצה וקיללתי שם לעצמי עד אשר שוב מצאתי את נפש הז’נדרם שבי.

“אתם מבינים, השירות בז’נדרמריה הוא מקצוע קשוח. בבוקר חיטטתי בדירתו של יוראי צ’ופ ומצאתי שטרי דולר שמארינה המנוחה היתה מקבלת מבעלה מאמריקה. מובן מאליו, היה עלי לדווח על זה, ואנשי המשפט האלה עשו מזה רצח במהלך שוד. יוראי צ’ופ קיבל חבל; אבל איש לא ישכנע אותי שהוא עשה את הדרך הזאת בכוחות אנוש. אני יודע היטב מה זה כוחות אנוש. ואני חושב, שקצת אני יודע גם מה זה צדק אלוהי.”