“פשוט קשה להאמין,” אמר בתגובה מר טימיך, "במה יכול האדם לעמוד. זה היה – רגע – בזמן המלחמה¹, כששירתתי בחטיבה שלושים וחמש; היה לנו שם חייל אחד, מה היה שמו, משהו כמו דינדה או אוטאהאל או פטרקה, אבל אנחנו כינינו אותו פֶפֶק; ככה בחור טוב מאד, אבל כזה טמבל מסכן שאפשר היה רק לבכות עליו. נו, כל זמן שהריצו אותנו על מגרש המסדרים, הוא עשה מה שיכול היה, והוא סבל כמו כבשה תמה; אבל כשהביאו אותנו לחזית, זה היה אז ליד קראקוב, בחרו בשבילנו איזו עמדה לא נוחה שהארטילריה הרוסית היתה מטווחת עליה. פפק כלום, רק מצמץ בעיניים; אבל כאשר הגיע לסוס שבטנו נקרעה, והסוס הזה עוד חרחר וניסה לקום, אז החוויר פפק, זרק את כובעו לקרקע, פגע בכבוד המלכות, הניח את הרובה ואת התרמיל על הארץ והתחיל במסע אחורה.

"איך הוא הגיע הביתה, מהלך חמש מאות או כמה קילומטר, את זה אני לא יכול לתאר לעצמי, בחיי; אבל לילה אחד הוא דופק בדלת ביתו ואומר לאשתו, אמא, זה אני, אני כבר לא חוזר לשם; אבל אם ימצאו אותי פה, אז זה סופי; כי אני עכשיו דזנטר. לאחר שעת קלה של בכי בצוותא, אומרת האשה, פפק, אני לא נותנת אותך, אני אסתיר אותך בערימת הזבל, שם לא יחפשו אותך. אז היא חפרה בור בתוך ערימת הזבל, כסתה אותו בקרשים, ובבור הסופג הזה ישב פפק חמישה חודשים; רבותי, בזה לא היה עומד אפילו קדוש מעונה למען אמונתו. בסוף הלשינה עליהם השכנה שלהם בגלל איזו תרנגולת, והגיעו ז’נדרמים להוציא את פפק מהזבל; תשמעו, הם נאלצו לקנות למבצע הזה עוד עשרה מטר חבל, כדי שלא יצטרכו להריח אותו כאשר הובילו אותו כפות אל העיר.

''כאשר הריח קצת נמוג, העמידו אותו בפני בית דין צבאי. השופט החוקר היה אז אחד דילינגר; יש אנשים הטוענים שהוא היה כלב, ואחרים אומרים שהיה בחור כארז; אבל איך זה ידע לקלל – תשמעו, את זה צריך להשאיר לו: בממלכה האוסטרית ידעו לקלל! בזה ניכרת המסורת העתיקה. כיום לא יודעים לתת לבנאדם מנה הגונה; רק להעליב, את זה יודעים. ובכן השופט־החוקר דילינגר הורה להעמיד את פפק בחצר ושפט אותו דרך החלון; יותר קרוב אליו לא הרשה שיביאו אותו. אתם מבינים. מצבו של פפק היה גרוע; עריקה בשעת מלחמה – על זה יש עונש מוות ביריה, ואפילו אלוהים לא יעזור לך; והדילינגר הזה לא היה עושה עניין גדול עם אף אחד – – הוא בכל זאת היה כלב. אבל כאשר כבר התקרבו העניינים למתן פסק הדין, צועק דילינגר זה מהחלון:

"ותגיד, פפק, כאשר היית מוחבא שם, יצאת בלילה לישון אצל אשתך?

"פפק שרך את רגליו במבוכה רבה ואחר־כך ענה, סמוק כולו: מודיע בהכנעה, אדוני השופט, לפעמים כן; אחרת הלא אי אפשר.

"אז סגר השופט־החוקר את החלון ואמר: אל אלוהים! אחר־כך סובב את ראשו ורץ מפה לשם לאורך החדר, וכאשר נרגע, הוא אומר: שיוציאו אותי לגמלאות, אבל אני את הבחור הזה לא אשלח למוות; כבר למען האשה לא; פויה, גועל נפש, זאת איזו אהבה של אשת איש! ואיכשהו הצליח לנמק גזר דין של שלוש שנות מאסר במצודת עונשין.

“במצודה הזאת הטילו על פפק האסיר את הטיפול בגינת המפקד; זה היה אחד אלוף־משנה באבקה. ובאבקה זה היה אומר אחר־כך, שבחייו לא ראה ירקות כל כך יפים וגדולים כמו אלה שגידל לו פפק. השטן לבדו יודע, אמר אותו מפקד, ממה זה כל כך צומח לו.”

★

“בימי המלחמה,” אמר מר קראל, "קרו מקרים מיוחדים שונים ומשונים; ואילו נערך אוסף סיפורי המעשים שעשו בני אדם בכדי שלא יצטרכו להלחם למען אוסטריה, היו מתמלאים מזה יותר דפים מאשר דפי ה־Acta Sanctorum של האבות הבולנריסטים². יש לי אחיין, שמו לויזיק, מה שיש לו מאפיה שם למטה ברובע ראדליצה; כאשר גייסו אותו בפרוץ המלחמה, הוא אמר לי, דוד, אני מבטיח לך. הם לא יצליחו להביא אותי לחזית; מוטב אכרות לי בעצמי רגל, מאשר ללכת לעזור להם, לנבלות הגרמניות.

“לויזיק זה היה בחור זריז; כל זמן שאימנו את הטירונים בתרגילי סדר חמושים, הוא הפגין התלהבות עד שהמפקדים ראו בו גיבור לעתיד או אפילו מועמד לרב”ט; אבל כאשר התחיל להריח שבעוד כמה ימים יעבירו אותם לחזית, הוא עשה לעצמו חום גבוה, לפת את הצד הימני של הבטן וגנח להחריד. אז העבירו אותו לבית חולים, ושם שלפו ממנו את המעי העיוור; ולויזיק ידע לארגן את זה כך שהפצע הגליד לו לאט. אבל כעבור כששה שבועות זה נסגר לו איכשהו, מה שלא יעשה, וסוף המלחמה עוד ממנו והלאה. אז אני ביקרתי אצלו בבית החולים. דוד, אומר לויזיק, עכשיו גם הרס"ר כבר לא יעזור לי; אני חושב שבכל רגע ישלחו אותי מכאן.

"באותם הימים היה אצלנו, בתור רופא צבאי ראשי, אותו אוברהובר הידוע לשמצה. מאוחר יותר הוכח שהוא היה בעצם משוגע לעילא, אבל תבינו, צבא זה צבא. ואם תענוד אפילו לחזירת בר צווארון של זהב, היא תהיה קומנדיר. כמובן, לפני האוברהובר הזה רעדו הכל; הוא היה מתרוצץ בין בתי החולים הצבאיים וצועק על כולם ‘קדימה לחזית’, בין שהיתה לך שחפת פתוחה או כדור תקוע בעמוד השדרה; ולא הניח לאיש להתנגד. אפילו לא הסתכל מה רשום לחולה הזה בגליון המחלה שעל המיטה. רק זרק מבט מרחוק ומייד פתח בשאגה: Frontdiensttauglich Sofort einruecken! ³ ואחר־כך כבר כל הקדושים לא יכלו לעזור.

ובכן אוברהובר זה בא לביקורת באותו בית החולים שבו המתין לויזיק לגורלו. ברגע שנשמעה ההמולה למטה בשער, חייבים היו כל החולים, להוציא הבר־מיננים, לעמוד בעמידת דום ליד מיטותיהם, בכדי לקבל את הבעל־בעמיו בכבוד הראוי. ההמתנה נמשכה קצת זמן, ולויזיק כופף רגל אחת, לשם נוחיות, השעין את הברך על מיטתו ועמד על הרגל השניה. אותו רגע פרץ אוברהובר פנימה, פניו סגולים מכעס, וצעק כבר בעוברו בדלת: קדימה לחזית! הברנש הזה – לגייס!!Tauglich– – אחר־כך הסתכל לעבר לויזיק, שעמד על רגל אחת, והעלה סומק עוד יותר חזק: !Einbeinig – שאג; sofort לשלוח הביתה! Himmel. למה אתם מחזיקים פה את הברנש הקיטע הזה? האם זאת אורווה בשביל נכים? החוצה! נוכלים שכמוכם, בשביל זה אשלח את כולכם לחזית! – – הנגדים שפניהם האפירו מרוב אימה, גמגמו שהעניין יסודר מייד; אבל אז כבר צעק אוברהובר ליד מיטה אחרת שצריך לשלוח sofort לחזית חייל מסכן שנותח יום קודם.

ובכן, תוך שעה שוחרר לויזיק מבית החולים בתוקף חתימתו של אוברהובר ונשלח הביתה בתור נכה קיטע. הוא היה בחור פיקח למדי, לויזיק; מייד הגיש בקשה למחיקת שמו, בתור נכה לצמיתות, מרשימת הגברים הכשירים חייבי שירות צבאי, ולהקצאת קיצבת נכים; כי בתור אופה הוא צריך שתי רגליים, אפילו יהיו עיקלות – כפי שמרננים אחרי האופים – כיון שברגל אחת, מאושרת על ידי השלטונות המוסמכים. הוא איננו יכול לעבוד במקצועו. אחרי השהייה רשמית הולמת קיבל תשובה לאמור שהוכרה נכותו בשיעור ארבעים וחמשה אחוז, אשר בעטיה מגיעה לו קיצבת נכים בשיעור כך וכך כתר לחודש. טוב, ובכך בעצם רק מתחיל הסיפור על הרגל האבודה.

"מאותה שעה גבה לויזיק את קיצבת הנכה, עזר לאביו במאפיה ואפילו התחתן; רק מפעם בפעם שם לב שהרגל שאוברהובר שלל אותה ממנו, כאילו צולעת או מתנוונת; אבל מצד שני הוא שמח שהוא לפחות נראה כמי שיש לו רגל תותבת. אחר־כך נגמרה המלחמה והוקמה הריפובליקה; אבל לויזיק, מתוך מין חוש סדר ודבקות המשיך לגבות את הקיצבה.

"פעם הוא בא אלי, ואפשר היה להבחין שמשהו מדאיג אותו. דוד, הוא פלט כעבור שעה קלה, נדמה לי שהרגל הזאת איכשהו מתקצרת או מתייבשת. ומייד הרים את המכנס והראה לי את הרגל; הייתה דקה כמו מקל. אני פוחד, דוד, אומר לויזיק, שבכל זאת אאבד את הרגל אחרי ככלות הכל.

"אז לך אתה לרופא, מטומטם שכמוך, אני מייעץ לו.

"דוד, נאנח לויזיק, אני חושב שזאת לא מחלה; אולי זה בא מזה שהרגל הזאת לא צריכה להיות אצלי. הלא יש לי אישור בכתב, שחור על גבי לבן, שאין לי רגל מהברך ומטה – אתה לא חושב שבגלל זה היא כל כך מתייבשת?

"אחרי כמה זמן הוא הופיע שוב – היה כבר צריך להעזר במקל. דוד, אמר מתוך מצוקה עמוקה, אני נכה; אני כבר לא יכול לעמוד על הרגל הזאת. הדוקטור אומר שזאת אטרופיה של השרירים ושזה כנראה מהעצבים. הוא רוצה לשלוח אותי למרחצאות, אבל איכשהו נדמה לי שהוא בעצמו לא מאמין בזה. דוד, תיגע ברגל, היא קרה כאילו היתה מתה. הדוקטור טוען שזה ליקוי במחזור הדם – אתה לא חושב שהרגל הזאת תירקב לי?

"אז תשמע, לויזיק, אמרתי לו, אני אתן לך עצה אחת: תרשום את הרגל כדין אצל השלטונות ותגיש בקשה שימחקו את הרישום שאתה קיטע רגל. אני חושב שאחרי זה הרגל תבריא.

"אבל, דוד, התפלמס אתי לויזיק, הם עוד יגידו שלקחתי את הקיצבה שלא כדין, ושרמיתי את המדינה בסכום כסף עצום. הלא הם עוד ידרשו שאחזיר להם את הכסף!

"אז תשאיר את הכסף אצלך, קמצן אחד של אופה, אני אומר לו, אבל את הרגל תאבד; ואז אל תבוא אלי לבכות.

"כעבור שבוע הוא חזר אלי. דוד, בירבר מייד בכניסה, השלטונות לא רוצים להכיר לי ברגל הזאת; הם אומרים שהיא ממילא מיובשת ולא שווה כלום – אז מה אעשה אתם?

“אתם לא הייתם מאמינים, בחיים לא, כמה ריצות זה הצריך עד שהכירו ללויזיק שיש לו שתי רגליים; אבל כמובן, אחר־כך היו לו צרות שהוא גבה את הקיצבה במירמה, ואפילו חשבו להעמיד אותו לדין על השתמטות משירות צבאי; לויזיק המסכן התרוצץ ממשרד למשרד, אבל הרגל התחילה להתחזק. אולי היא התחזקה בגלל שהיה צריך לרוץ כל כך הרבה; אבל אני חושב יותר שזה היה בגלל שהכירו לו ברגל באופן רשמי; מסמך רשמי שכזה בכל זאת יש לו משקל כביר. או שאולי, אני גם חושב, הרגל התייבשה לו, כי הוא החזיק בה שלא כדין; משהו לא היה בסדר אתה, וזה מתנקם בבנאדם. אני אומר לכם, מצפון נקי זאת ההיגיינה הכי טובה; ואילו חיו בני האדם ביושר גמור, אולי אפילו לא היו צריכים למות.”