“לפעמים זה נראה אחרת.” נשמע, לאחר שתיקה הולמת, קולו של מר זך, עורך עתון. "לא פעם אי אפשר באמת לדעת, האם זה מוסר כליות או שמא התרברבות כזאת או מין שחצנות; בעיקר הפושעים המקצועיים האלה היו אולי מתפקעים אלמלא יכלו מפעם בפעם להשתבח במה שפשעו. אני חושב שהרבה פושעים היו קומלים לוא החברה התעלמה מהם; את מבצע הפשע המקצועי זה ממש מחמם כשהוא נהנה מתשומת לב ציבורית יוצאת דופן. אני לא אומר שבני אדם גונבים ושודדים רק בשביל התהילה; הם עושים זאת בשביל הכסף, או מתוך קלות דעת, או בהשפעת חברים מפוקפקים, אבל ברגע שהם מריחים את ה־aura popularis, את ריח הפרהסיה, מתעוררת בהם מין תאוות גדלות – זה כמו אצל הפוליטיקאים, ובכלל אנשים הפעילים בציבור.
"אז תשמעו, זה כבר כמה וכמה שנים, אני הייתי אז עורכו של האזורון השבועי, ‘קול המזרח’. אני אמנם נולדתי במערב המדינה, אבל לא הייתם מאמינים באיזו התלהבות נלחמתי למען האינטרסים האזוריים של מזרח צ’כיה. השטח הוא שטח גבעות מתונות, כאילו צוייר בתמונה, עם שדרות עצי שזיף ונחלים שקטים; אבל אני הייתי תוקע מדי שבוע בשופרי לעורר את “עמנו, עם ההרים המחוספס, הנאבק בקשיות עורף על פרוסת לחמו נגד הטבע האכזר והממשלה המתנכרת” – רבותי, זה יצא מהלב ונכתב כל כך יפה; רק שנתיים הייתי פעיל שם, אבל בשנתיים האלה החדרתי בשדרות העם דשם את ההכרה, שהם עם הרים מחוספס, שחייהם הם חיי גבורה רבי סבל, שהאזור הוא אמנם עני, אבל הררי ויפה עד שברון לב – אני חושב שאי אפשר לצפות מעתונאי יותר מאשר הפיכת אזור צ’אסלב למין נורבגיה בקסם עטו. מזה אפשר להסיק לאיזה הישגים גדולים יכול עתון להגיע.
"ברור, עורך עתון פרובינציאלי כזה צריך לשים לב בעיקר לאירועים מקומיים. ובכן, יום אחד פגשתי את מפקח המשטרה במקום, והוא אומר לי: תשמע, הלילה פרץ איזה מנוול את החנות של אדון ואשאטה, זה בעל המכולת; ומה תאמר, אדוני העורך, הבן־בליעל הזה כתב והשאיר שם על הדלפק שיר; זאת הרי חוצפה, לא?
"תראה לי את השיר הזה, אמרתי לו מהר, זה יהיה משהו בשביל ה’קול'; אתה תראה, בעזרת העתונות נתפוס את הממזר. חוץ מזה, אדוני, תחשוב על זה, איזו סנסציה זאת תהיה בשביל העיר וכל המחוז!
"בקיצור, אחרי הרבה דיבורים קיבלתי את השיר והדפסתי אותו ב’קול המזרח'. אני אדקלם לכם אותו, ככל שאני עוד זוכר; זה היה בערך כך:
אחת שתיים שלש ארבע חמש שש
שבע שמונה תשע עשר
אחת עשרה ושתיים עשרה עכשיו,
וזו היא שעתו של הגנב.
כאשר את הדלת פרצתי כך
מישהו שם ברחוב הלך.
גנב כמו שצריך לא הייתי
לוא פחדתי מכמה צעדים ששמעתי או ראיתי.
אם מקשיב בחושך הבנאדם
הלב שלו דופק לו בחזה גם.
הלב הזה הוא יתום כמוני
אמא שלי בכתה עלי בגלל העוני,
יש אנשים שלא הולך להם בחיים
ורק אני ועכבר פה – אנחנו השניים,
העכבר ואני, שנינו גנבים,
לכן פיזרתי לו כמה פירורי לחם עבים,
הוא לא מגלה איפה הוא מסתתר,
כל גנב פוחד מגנב אחר.
וזה נמשך עוד הלאה, והסוף היה:
יכולתי לכתוב עוד יותר
אבל פה כבר נגמר לי הנר.
"ובכן את השיר הזה פירסמתי בצירוף ניתוח פסיכולוגי ואסתטי נרחב; הדגשתי את הקוים המאפיינים בלדה והצבעתי בלשון משכנעת על קיומן של נימים עדינות בנפש הפושע; היתה זאת סנסציה מסוגה: העתונות של מפלגות אחרות וערי מחוז אחרות טענה, שזה זיוף פראי ומלאכותי; מתנגדים אחרים ממזרח צ’כיה הכריזו שזה פלאגיאט, תרגום מגושם מאנגלית ומי יודע מה עוד. אבל תוך כדי הויכוח הלוהט סביב הגנב־המשורר המחוזי שלנו, בא אלי מפקח המשטרה ואומר: אדוני העורך, צריך לגמור עם הגנב המקולל שלך; תחשוב, במשך השבוע הוא רוקן עוד שתי דירות וחנות אחת, ובכל אחת מהן הוא השאיר במקום המעשה שיר ארוך!
"אני שמח, אומר אני, נדפיס את זה!
"תשכח מזה, נהם המפקח. אדוני, זאת הלא תמיכה ציבורית בפשע! הברנש הזה עכשיו גונב רק בגלל הגאווה הספרותית שעוררת בו! עכשיו אתה צריך איכשהו לעצור את זה, אתה מבין? תכתוב שהשירים האלה לא שווים פרוטה, שחסר בהם מצב רוח או צורה או מה שתרצה; אני חושב שאז הנבל הזה יפסיק לגנוב.
"הממ, אני אומר לו, את זאת לא נוכל לכתוב. לאחר שפעם שיבחנו אותו; אבל אתה יודע מה, אנחנו נחדל להדפיס את השירים, וזהו זה.
"טוב; במשך השבועיים הקרובים נרשמו חמשה מקרי גניבה חדשים, בצירוף שיר בכל אחד, אבל ‘קול המזרח’ שתק, בכל הנוגע להם, כמו דג. אני רק פחדתי שמא הגנב שלנו יעתיק, בגלל גאווה ספרותית פגועה, את מגוריו למחוז טורנוב או למחוז תבור ויהיה שם לנשוא כתבות בעתונות האזורית דשם; רק לחשוב, איך הכתבלבים שם יתהללו בזה! – השתיקה הזאת איכשהו בלבלה את הגנב שלנו; כשלושה שבועות היה שקט, אבל אחר־כך התחיל גל חדש של גנבות, רק בהבדל אחד: השירים התחילו להגיע בדואר ישירות למערכת ‘קול המזרח’. אבל ‘קול המזרח’ הקשיח עמדה; מצד אחד לא רצה להסתכסך עם השלטונות המקומיים, ומצד שני הלכו השירים ונעשו חלשים יותר ויותר; המחבר החל לחזור על עצמו ולהמציא קשקושים רומנטיים ושגיונות ספרותיים; בקיצור, הוא התחיל להתנהג כמו סופר ממש.
"פעם בלילה, בחוזרי מהפונדק הביתה, שרקתי לי לתומי כמו ציפור דרור; בהגיעי הצתתי גפרור, להדליק את מנורת הנפט. ברגע זה נשף מישהו מאחורי גבי על הגפרור הבוער וכיבה אותו.
"לא להדליק אור, אמר קול אפל. זה אני.
"אה, כן, אמרתי, ומה רצונך?
"אני באתי לשאול אותך, אמר הקול האפל, מה עם השירים האלה.
"בן־אדם, אני אומר – כל אותה עת עוד לא ידעתי במה העניין – עכשיו הלא אין שעות המערכת. תבוא אלי מחר באחת עשרה.
"ואתה תסגיר אותי, אמר הקול במרירות. לא בא בחשבון. מדוע אתם כבר לא מדפיסים את השירים שלי?
"רק עכשיו הבנתי שזהו הגנב שלנו. זה יהיה פרק ארוך, אמרתי לו. שב, בחור. אם אתה מוכרח לדעת, אני לא מדפיס את השירים שלך כי הם לא שווים כלום. כך.
"ואני חשבתי, אמר הקול מתוך כאב, שהם… שהם לא גרועים יותר מהראשון.
"הראשון היה נסבל, אמרתי בחומרה. היה בו רגש כן, אתה מבין? היתה בו רעננות אינטואיטיבית, משהו בלתי אמצעי ועוצמת החויה, היה בו מצב רוח, היה בו הכל; אבל היתר, בחור, לא שווים כלום.
"אבל, ייבב הקול, אני כתבתי אותם ממש כמו את הראשון!
"זה בדיוק העניין, אמרתי בקשיחות. אתה רק חזרת על עצמך. שוב סיפרת על צעדים שאתה שומע בחוץ –
"אבל בטח ששמעתי אותם, התגונן הקול. אדוני העורך, אם הבנאדם גונב, אז הוא מוכרח לחדד את האוזניים שלו לשמוע מי הולך בחוץ!
"ושוב מסופר שם על העכבר, המשכתי.
"על זה העכבר, אמר הקול במורך לב. הלא העכבר נמצא שם תמיד! ורק שלוש פעמים כתבתי עליו –
"בקיצור, שסעתי אותו, החרוזים שלך הפכו להיות שיגרה ספרותית שוממת. בלי מקוריות, בלי השראה, בלי חידוש רגשי. ידידי היקר, זה לא ייתכן. משורר אסור לו לחזור על עצמו.
"הקול שתק שעה קלה. אדוני העורך, אמר לבסוף, הלא זה תמיד אותו דבר! לך תנסה אתה לגנוב, תראה שגניבה אחת היא כמו השניה. זה עניין קשה.
"זה נכון, אמרתי. אתה צריך להתחיל בזוית אחרת.
"אולי לגנוב בכנסיה, הציע הקול. או בבית קברות.
"נענעתי ראש לשלילה בתוקף רב. זה לא יוביל לשום מקום, אני אומר. בן־אדם, החומר לא חשוב כל כך, אלא החויה. בחרוזים שלך חסר לי קונפליקט. כל הזמן מתואר בהם שטחית מהלך גניבה פשוטה – אתה היית צריך לגלות איזה מוטיב פנימי. למשל, מצפון או מוסר.
"הקול הרהר רגע. אתה אולי מתכוון למוסר כליות? אמר בהיסוס. אתה חושב שאז השירים יהיו יותר טובים?
"מובן מאליו, קראתי. חבר יקר, זה יתן להם את העומק הפסיכולוגי ואת התיגר האמיתי!
"אני אנסה, אמר הקול, מהורהר. אני רק לא יודע, האם אצליח יחד עם זה גם לגנוב. הבנאדם מאבד את הבטחון, אתה מבין? ואם אין לו הבטחון, אז יש יותר סיכוי שיתפסו אותו.
"ונניח, צעקתי. בן־אדם, מה זה חשוב אם יתפסו אותך?! אתה לא יכול לתאר לך, איזה שירים היית כותב בכלא? אני אראה לך שיר אחד שנכתב בכלא, ייצאו לך העיניים!
"וזה היה בעתון? שאל הקול בתאוותנות.
"בחורי, אני אומר לו, זה אחד השירים המפורסמים ביותר בעולם. תדליק את האור, אני אקריא לך.
"אורחי הצית גפרור והדליק את המנורה. התברר שהוא צעיר חיוור, קצת מנומש, כפי שנראים בדרך כלל גנבים ומשוררים. אז חכה, אני אומר, אגש ואביא לך. ושלפתי מאיזה מקום את הבלדה על כלא רדינג של אוסקר וויילד. אתם זוכרים, זה היה אז באופנה.
"מימי לא דקלמתי ברגש כזה כמו אז, את הבלדה ההיא, אתם זוכרים את החרוז: איש איש אז כיכולתו רק יהרוג – אורחי לא שמט את מבטו ממני כל העת; וכאשר הגעתי למקום שבו מתוארת הליכתו של האסיר אל הגרדום, כיסה את פניו והתייפח.
"כשסיימתי את ההקראה, נשתררה דממה. לא רציתי להשחית את גדולתו המסויימת של הרגע. פתחתי את החלון ואמרתי: הדרך הקצרה היא שם דרך הגדר. לילה טוב. – וכביתי את המנורה.
"לילה טוב, אמר הקול הרועד מתוך החשכה, אני אנסה את זה ככה איכשהו. תודה רבה לך, – – אחר־כך נעלם בשקט, כמו עטלף; הוא היה בכל זאת גנב זריז.
"כעבור יומיים תפסו אותו בחנות אחת שלתוכה פרץ. הוא ישב שם מעל לדלפק ולעס את קצהו של עפרון. על הנייר היה כתוב רק זאת:
כל אחד גונב כמו שהוא יכול –
ולא יותר: כנראה שהיתה זאת ואריאציה על נושא כלא רדינג.
"הגנב הזה קיבל אז שנה וחצי על שורה של פריצות. כעבור כחודש הביאו אלי מהכלא מחברת מלאת שירים. זה היה נורא: הכל מסדרונות תת־קרקעיים מלאי טחב, גומחות, סורגים, שרשראות מרשרשות כופתות רגליים, לחם מעופש, הדרך לגרדום ועוד ועוד: אני נחרדתי מהתנאים השוררים באותו כלא. מה אגיד ומה אומר, עתונאי כזה מצליח להכניס את אפו לכל מקום; השגתי הזמנה של מנהל הכלא לבקר במוסד שלו. היה זה כלא הגון, אנושי, כמעט חדש; ואת הגנב שלי מצאתי כשהוא אוכל צלחת מלאה של עדשים.
"אז מה, איפה השרשראות המרשרשות כופתות הרגליים שכתבת עליהן?
"הגנב שלנו הסמיק וזרק מבט אובד עצות אל המנהל. אדוני העורך, גמגם, הלא על מה שיש פה אי אפשר לכתוב שירים! זה עניין קשה, תסכים אתי.
''ואתה מרוצה פה? אני שואל אותו.
''כללית כן, נהם במבוכה. רק שאין פה על מה לכתוב.
“מאז לא פגשתי אותו. לא במדור ‘מאולם בית המשפט’ ולא בעולם השירה.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.