“אם מדובר בעתונות,” אמר מר ביראן, "אז אומר לכם משהו: מה שאנשים הכי מחפשים בעתון, זה המדור מאולם בית המשפט. אף אחד לא יודע האם קוראים את זה בקפידה כזאת בגלל נטיה חבויה לפשיעה או לשם הסיפוק המוסרי של חוש הצדק; בטוח רק שקוראים אותו בשקיקה. לכן מוכרח המדור הזה להופיע בכל עתון מדי יום ביומו. אבל עכשיו תקחו למשל שיש דבר כזה כמו פגרת בתי המשפט; בתי המשפט סגורים, אבל המדור ‘מאולם בית המשפט’ אסור שיחסר בעתון. או שלפעמים אין באף אחד מבתי המשפט מקרה מעניין; והכתב לענייני משפט מוכרח להביא מקרה מעניין, מאין שלא ייקח. ובכן, במקרים כאלה מוכרחים הכתבים לענייני משפט פשוט למצוץ איזה מקרה מעניין מהאצבע. המקרים הבדויים האלה אחר־כך נסחרים בבורסה שיש להם ביניהם, ושם הם נקנים, נמכרים, מושאלים ומוחלפים בעבור עשרים סיגריות או כך. אני מכיר את זה, כי אצל בעלת הבית שלי היה גר כתב כזה לענייני משפט; שיכור הוא היה, זה כן, ובלגניסט גם כן, אבל מלבד זאת הוא היה צעיר מוכשר ששכרו היה תמיד לוקה בחסר.
"ובכן, יום אחד הופיע בבית הקפה שבו היו בדרך כלל מבקרים הכתבים לענייני משפט, בחור מוזר, מוזנח, מלוכלך ונפוח. שמו היה הבלנה; הוא היה תלמיד משפטים שלא סיים את לימודיו, ובכלל אישיות אבודה; איש, ואפילו הוא עצמו, לא ידע ממה הוא מתפרנס. ובכן אותו הבלנה, הרשלן הזה המרושל, היה לו כשרון כזה של פושע או של משפטן; כאשר אחד העתונאים האלה נתן לו סיגר וירג’יניה ובירה, הוא היה עוצם את עיניו, מושך כמה מציצות עשן מהסיגר ומתחיל לספר את המקרה הפלילי היפה והמופלא ביותר שרק אפשר לבדות; אחר־כך הוא התווה את עיקרי קוו ההגנה, את התגובה הנאותה של התובע, ולבסוף פסק את הדין בשם המדינה. אחר־כך פקח את עיניו כאילו נעור מחלום ונהם: תלוו לי חמשה כתרים. הם עשו אתו פעם ניסוי שכזה: בישיבה אחת הוא בדה עשרים ואחת עלילות פשע, אחת טובה מרעותה; רק במספר עשרים ואחת הוא נעצר לפתע ואמר: ‘חכו, המקרה הזה לא נועד לדן יחיד וגם לא לחבר שופטים מקצועיים; זה צריך לבוא לפני חבר מושבעים; ומושבעים אני לא עושה.’ זאת לדעת, הוא התנגד עקרונית לשפיטה על ידי מושבעים. אבל מה שנכון נכון: פסקי הדין שלו היו מחמירים אמנם, אבל מהבחינה המשפטית מלאכת מחשבת; על זה הוא תמיד עמד במיוחד.
"כאשר העתונאים האלה גילו את הבלנה, וראו שהמקרים שהוא מספק אינם כל כך רגילים ועצובים כמו אלה שבאמת מתרחשים בבית המשפט, הם יסדו מעין קרטל: הבלנה קיבל בעד כל פרשה בדויה מה שהם כינו ‘אגרת משפט’, כלומר עשרה כתר וסיגר וירג’יניה, בתוספת שני כתרים בעבור כל חודש של עונש מאסר שהוא השית; ברור לכם, ככל שהעונש כבד יותר, כן המקרה יותר קשה. מימיהם לא קראו קוראי העתונים בשקיקה כזאת את ‘מאולם בית המשפט’ כמו בימים שבהם הבלנה היה מספק את הפרשות הבדויות שלו. איפה, עכשיו העתונים כבר לא כל כך טובים כמו בימיו; עכשיו הכל פוליטיקה – אינני יודע מי צריך לקרוא את זה.
“ובכן, פעם אחת בדה הבלנה את המקרה הבא – היו לו הרבה יותר טובים, אבל מעולם עוד לא קרתה שום תקלה – עד שהפעם זה התפוצץ. המקרה היה בכל הקיצור כך: רווק זקן אחד רב עם אלמנה כבודה שגרה מולו; אשר על כן הוא רכש תוכי ולימד אותו לצעוק במלוא גרונו, כל פעם שהשכנה יצאה מפתח ביתה: ‘זנזונת!’ האלמנה מגישה נגד האדון הנ”ל קובלנה פלילית פרטית בעבור לשון הרע. בית המשפט המחוזי פוסק שהנאשם גרם לתובעת הפרטית באמצעות התוכי שלו להיות לצחוק בעיני הבריות, ודן אותו בשם המדינה לארבעה עשר יום מאסר על תנאי והוצאות המשפט. – – מגיע לי אחד עשר כתר ווירג’יניה אחת, נעל הבלנה את ההליך המשפטי.
“המקרה הזה של הבלנה הופיע בערך בששה עתונים, כמובן בעיבודים ספרותיים שונים. בעתון אחד היתה הכותרת: ‘בבית השקט’; באחר היה השם: ‘בעל הבית והאלמנה העניה’; השלישי הכתיר: ‘התוכי הנאשם’. וכן הלאה. אבל לפתע פתאום מגיע לעתונים האלה מכתב ממשרד המשפטים: כי המשרד הח”מ מבקש להודיעו לפני איזה בית משפט מחוזי נידון המקרה של הוצאת לשון הרע, כפי שהובא בגליון הכך־וכך של עתונכם הנכבד; כי הפסיקה הנ“ל בדבר אשמת הנאשם, כמו גם גזר הדין, בלתי חוקיים ולכן בטלים ומבוטלים, מכיון שהאמירה נשוא האישום לא נאמרה על ידי הנאשם, אלא על ידי תוכי; כי אי אפשר להוכיח האם האמירה הנ”ל של התוכי הנ“ל מתיחסת במפגיע לתובעת הפרטית; כי לפיכך אי אפשר לראות באמירה הנ”ל הוצאת לשון הרע, אלא לכל היותר התנהגות בלתי הולמת ואולי היזק ציבורי, שלגביהם יש להגיש אישום לבית משפט השלום או להשית קנס מינהלי ו/או ברירת קנס ו/או אזהרה מינהלית ו/או צו הרחקה נגד הציפור הנ"ל. משרד המשפטים מבקש איפוא לקבוע איזה בית משפט מחוזי דן בסכסוך הזה, בכדי לפתוח בחקירה מתאימה, וכן הלאה; בקיצור פרשה משרדית שכזאת.
"‘אלהים אדירים, מר הבלנה, אתה סידרת אותנו,’ השתלחו הכתבים לענייני משפט כלפי הספק שלהם. ‘תסתכל, פסק הדין שלך בעניין התוכי בלתי חוקי ובטל ומבוטל!’
"הבלנה זה החויר כמו קיר. ‘מה?’ הוא צועק, ‘פסק הדין שלי בלתי חוקי? לכל השדים והרוחות, את זה מעיז משרד המשפטים לטעון? לי, להבלנה?’ – – מימיהם לא ראו העתונאים אדם יותר פגוע בכבודו ויותר ממורמר. ‘אני כבר אראה להם,’ צעק הבלנה זה, כשהוא קרוב לאובדן חושים. ‘אני אראה להם, האם פסק הדין שלי בלתי חוקי או לא! את זה אני לא יכול להשאיר ככה!’ – מרוב צער והתרגשות הוא השתכר בו במקום עד אובדן צלם; ולבסוף לקח גליון נייר וכתב, אל משרד המשפטים, ניתוח משפטי מפורט שבו הוא הגן על פסק הדין; כי כאשר האדון הזה לימד את התוכי שלו לקלל את השכנה, הוא עשה מעשה שתכליתו לגרום לעלבון וללשון הרע כלפיה; וכבר בכך נגרמה לה עוולה; וכי התוכי הזה לא היה נושא המעשה אלא רק הכלי שבאמצעותו בוצעה העבירה, וכולי וכולי; בקיצור היה זה הניתוח המשפטי המבריק והמעמיק ביותר שהעתונאים האלה ראו מימיהם. משסיים, חתם ‘מועמד לתואר במשפטים ואצלב הבלנה – חתימה’ ושלח את המכתב למשרד המשפטים. ‘כך,’ אמר, ‘כל עוד העניין הזה לא מסודר, לא אשב יותר בדין; תחילה אני מוכרח לבוא על סיפוקי.’
"כמובן, משרד המשפטים אפילו לא הגיב על המכתב של הבלנה; בינתיים היה הבלנה מהלך קנוט וממורמר, נתבלה עוד יותר ואפילו רזה. כאשר ראה שתשובה ממשרד המשפטים לא יקבל, החל להזעיף פנים, לירוק באלם או לשאת נאומים ממרידים, עד שלבסוף הכריז: ‘חכו, אני אראה להם, מי צודק!’
"חודשיים לא ראה אותו איש; עד אשר הוא חזר והופיע, קורן ומצחקק, והכריז: ‘ובכן, כתב האישום נגדי הוגש! אוף, זקנה בלה ארורה, איזו עבודה זאת היתה להניע אותה לזה! קשה להאמין כמה שאשה זקנה כזאת יכולה להיות שוחרת שלום; הייתי צריך לתת לה התחייבות חתומה בכתב שבכל מקרה אפצה אותה על הוצאותיה. – – ובכן, בחורים, עכשיו העניין יידון בערכאות.’
"‘במה הענין?’ שאלו העתונאים.
"‘נו, הלא העניין הזה עם התוכי,’ אומר זה הבלנה. ‘אני הלא אמרתי לכם שלא אשאיר את זה כך. ובכן, אני קניתי לי תוכי בכדי ללמד אותו לצעוק ‘זנזונת! זקנה בלה, תתביישי!’ חבריא, זאת היתה איזו עבודה! ששה שבועות לא הוצאתי את האף מהבית, ולא דיברתי ולא שמעתי מלה אחת של שפת בן־אדם חוץ מאשר ‘זנזונת!’. עכשיו הוא כבר יודע להגות את זה יפה; רק שהוא – חמור אחד – צועק את זה מהבוקר עד הערב; לא רוצה ולא יכול להתרגל לצעוק את זה רק על השכנה שלי מעבר לחצר. היא סבתא שכזאת, מורה למוזיקה, ממשפחה טובה, אשה נחמדה מאד; אבל מכיון שהיא האשה היחידה בבית שבו אני גר, הייתי מוכרח לבחור בה בשביל ההעלבה הזאת. תשמעו, עבירה כזאת קל לבדות, אבל לעשות אותה, לכל הרוחות, זה משהו אחר. אני לא הצלחתי ללמד את התוכי הממזר הזה לקלל רק אותה. הוא פשוט מקלל כל אחד. אני חושב שהוא עושה את זה מתוך רשעות.’
"אחר־כך שתה הבלנה עד עומק קרביו והמשיך: ‘אז אני פתרתי את זה אחרת: כל פעם שהגברת הזקנה נראתה בחצר, פתחתי מייד את החלון, בכדי שהתוכי הממזר יוכל לצעוק ‘זנזונת! זקנה בלה, תתביישי!’ אז מה תגידו אם אספר לכם שהסבתא הזאת התחילה לצחוק וקוראת אלי: ‘שלום, אדון הבלנה, איזו ציפור נחמדה יש לך!’ שיכה אותה הרעם, את הזקנה,’ נהם מר הבלנה. ‘אני הייתי צריך לטרטר אותה שבועיים עד שהסכימה להגיש נגדי תלונה; אבל עדים יש לי מכל הבית. כך, עכשיו זה יוכרע בערכאות,’ שפשף הבלנה את ידיו. ‘רק אם השטן יתערב לא ירשיעו אותי על העלבה ולשון הרע! אני לא אסלח להם, לאדונים הכבודים ממשרד המשפטים!’
"עד ליום הדיון בבית המשפט שתה הבלנה כמו ספוג, נרגש וחסר סבלנות. בבית המשפט התנהג בצורה מכובדת מאד; הוא נאם שם נאום משפטני מבריק נגד עצמו, הסתמך על עדותם של כל דיירי הבית שההעלבה הזאת היתה בפרהסיה ומקוממת, וביקש הרשעה ועונש חמור. השופט, כזה בא בימים ומיושב, חכך בשפמו והודיע, שהיה רוצה לשמוע את התוכי, ודחה את המשך הדיון בצירוף צוו הבאה המורה להביא את הציפור האמורה לישיבה הבאה כמוצג, או לחילופין כעד.
"במועד הדיון הבא הגיע מר הבלנה עם הכלוב והתוכי. התוכי גלגל עיניים אל עבר המזכירה המבוהלת והתחיל לצעוק בקולי קולות: ‘זנזונת! זקנה בלה, תתביישי!’
"‘זה מספיק,’ אומר כבוד השופט. ‘מעדותו של התוכי לורי ברור, שאמירתו לא היתה מכוונת במישרין ובאופן בלתי משמתמע לשני פנים אל התובעת הפרטית.’
"התוכי הסתכל בשופט וצעק: ‘זנזונת!’
“‘…אלא שברור,’ המשיך השופט, 'שהוא משתמש בביטוי הנ”ל כלפי כל אדם ללא הבדל מין. כאן חסרה הכוונה להעליב, מר הבלנה.'
"הבלנה קם כמו נשוך. ‘כבודו,’ הוא מיחה בהתרגשות, ‘העוולה היתה בכך שהייתי פותח את החלון כלפי הגברת התובעת הפרטית בכוונה שהתוכי יעליב אותה!’
"‘זה מקרה קשה,’ אמר כבוד השופט. ‘בפתיחת החלון הזה היה אולי משהו כמו עוולה, אבל כשלעצמו אין בכך מעשה עלבון. אני לא יכול להרשיע אותך מפני שלפעמים פתחת את החלון. אתה לא יכול להוכיח שהתוכי שלך התכוון לתובעת הפרטית, אדון הבלנה.’
"‘אבל אני התכוונתי אליה,’ התגונן הבלנה.
"‘לכך אין לנו שום ראיה בפרשת העדויות,’ ציין השופט. ‘מפיך איש לא שמע את הביטוי המעליב. אין מה לעשות, מר הבלנה, אני מוכרח לזכות אותך.’ – אשר על כן חבש את מצנפת השופטים ופסק את הדין.
"‘ואני מודיע שאגיש ערעור נגד הזיכוי,’ התפרץ הבלנה, תפס את הכלוב עם הציפור, ורץ מבית המשפט, זועם, על סף הבכי.
"אחר־כך ראו אותו מפעם בפעם, שתוי ומיואש. ‘תגיד לי, אדוני,’ היה מתייפח, ‘האם זהו צדק? האם עוד קיים משפט עלי אדמות? אבל אני לא אניח מזה את ידי! אני אלך עד לערכאה העליונה! אדוני, אני צריך לקבל צידוק מלא על העוול הזה! גם אם אצטרך לשרך את רגלי בבתי המשפט עד סוף ימי… אני לא נלחם לעניין האישי שלי, אלא לעקרון הצדק!’
“מה קרה בערכאה העליונה, על זה לא ידועים לי פרטים; אני רק יודע שבית המשפט לערעורים פשוט דחה את ערעורו של מר הבלנה על זיכויו בדין. מאז נעלם הבלנה כאילו האדמה בלעה אותו; היו אנשים שסיפרו שראו אותו משוטט ברחובות כמו צל וממלמל משהו לעצמו; גם שמעתי, שעד היום מגיעים למשרד המשפטים, כמה פעמים בשנה, מכתבי תלונה מפורטים וחוצבי להבות בנידון: עלבון שנגרם באמצעות תוכי. אבל את הפרשיות המשפטיות בשביל העתונאים הפסיק מר הבלנה לנפק לחלוטין; כנראה בשל כך שזועזעה אמונתו בצדק ובסדר המשפטי.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.