רקע
קארל צ'אפק
הווידוי
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

“דימויים מודחקים,” אמר האב Voves, הכומר של כנסיית מתי הקדוש, "שימעו, ריפויים של דימויים מודחקים, זאת אחת ההתנסויות האנושיות העתיקות ביותר; אלא שהכנסיה הקדושה שלנו קוראת לתרופה הזאת sacramentum sanctae confessionis1. אם משהו לוחץ לך בנשמה, אם אתה מתבייש במשהו, לך, פרחח שכמוך, להתוודות בקודש ושם תשפוך את כל הלכלוך שאתה נושא בקרבך! אלא שאנחנו לא קוראים לזה ריפוי של הפרעות במערכת העצבים; אנחנו קוראים לזה חרטה, תשובה ומחילת החטאים.

"כבר עברו, חכו רגע, נו, כמה וכמה שנים; היה יום קיץ חם במיוחד, ואני נכנסתי לתוך הכנסיונת הקדושה שלנו – תבינו, אני חושב שהאוונגלים האלה יכלו לקום רק בארצות הצפון, שבהן אפילו בקיץ אין האדם מרגיש חום מעיק. בכנסיה קתולית שכזאת משלנו מתרחש משהו לאורך כל היום, מיסות, תפילות בוקר ותפילות ערבית, או לפחות יש בה פסלים ותמונות; אתה יכול בכל רגע לקפוץ ולהיכנס, לצנן את הגוף מחום היום ולהגות – כל אלה יפים רק כאשר בחוץ חם כמו בתנור. לכן מצויים העקשנים ההם בארצות הקרות שמזגן עויין – ואנחנו הקתולים בארצות החמות יותר; זה נגרם כנראה על ידי הצל והצינה של בית האלוהים. ובכן, אותו יום היה חם וצורב; כאשר נכנסתי לתוך הכנסיה, חשתי את הנשימה הקרירה והמפייסת; וניגש אלי השרת ואומר שכבר שעה מחכה איזה אדם לאפשרות להתוודות.

“טוב; זה קורה לעתים קרובות למדי; לבשתי איפוא בחדר הכומר את הגלימה והלכתי לשבת בתא המוודה. השרת הביא את המתוודה – היה זה אדם לא צעיר, לבוש בצורה מהוגנת, נראה היה כמו סוכן נוסע או מתווך נדל”ן, חיוור ובעל פנים נפוחים קמעה; הוא כרע ברך בתא המתוודה ושתק.

"ובכן, אדוני, נסיתי לעזור לו, אמור אחרי: אני החוטא העלוב, מתוודה ומודה לפני בורא עולם כל יכול – –

"לא, הוא פלט בקושי, אני נוהג לומר זאת אחרת. אנא הנח לי. אני מוכרח אחרת. – – לפתע התחיל סנטרו רועד וגל של זעה שטף את מצחו; ולי היתה אותו רגע הרגשה שלפני משהו מכוער, מוזר ונורא – זעזוע דומה חוויתי לפני כן רק פעם אחת, כאשר הייתי נוכח בהוצאת בר־מינן מקברו, שהיה כבר… במצב של התפרקות; אני לא אתאר לכם, רבותי, איך זה נראה.

"אלוהים שבשמיים, מה יש לך? צעקתי אליו בבהלה.

"מייד – – מייד, גמגם האיש, נשם נשימה עמוקה, קינח את אפו בקולי קולות ואמר: זה כבר עבר. אז אתחיל, כבוד קדושתו. עברו כבר שתים עשרה שנים – –

"אני לא אגיד לכם מה שמעתי מפיו. ראשית, כמובן, בשל סודיות הווידוי; ושנית, היה זה מעשה כל כך איום, כל כך מגעיל וחייתי, ש־… בקיצור, את זה אי אפשר בכלל לספר; והאדם הזה שופך את זה החוצה בפרטי פרטים מבעיתים כל כך – ולא שומט דבר וחצי דבר! אני חשבתי שאברח מהתא, שאאטום את אוזני או אינני יודע מה; תחבתי את קצה הגלימה לתוך פי, שלא אזעק מרוב אימה.

"אז כבר הוצאתי את זה החוצה, אמר האיש בשביעות רצון וקינח את אפו מתוך הקלה. אני מודה לך, אב קדוש.

"חכה, צעקתי, ומה בדבר החרטה?

"מה פתאום, אמר האיש ומצמץ אלי בעיניו דרך האשנב כמעט מעשה שותפים לסוד. אדוני הכומר, הלא אני לא מאמין בכלום; אני רק באתי להקל על עצמי. אתה מבין, כאשר אני לא מדבר על… על העניין ההוא כמה זמן… אז אני רואה את הכל לפני, לנגד עיני… הכל… ואני לא יכול לישון, לא יכול לעצום עין – – וכאשר זה תוקף אותי, זה מוכרח לצאת, אני חייב לספר את זה למישהו; ואתה, אתה לזה נועדת, זאת המלאכה שלך, ואסור לך למסור את זה לאיש, כי זאת סודיות הווידוי. אבל מחילה – בזה אני לא מאמין; זה עניין קשה כשאין בבנאדם האמונה שבלב. אני מודה לך מקרב לבי, אב קדוש. לכבוד היה לי. – – ובטרם הספקתי להתעשת, הוא שט בצעדים גמישים אל מחוץ לכנסיה.

"כעבור כשנה הוא שב והופיע; הוא תפס אותי בחזית הכנסיה, חיוור וצנוע להפליא. אב קדוש, האוכל להתוודות לפניך?

"בן־אדם, אמרתי לו, בלי חרטה זה לא ילך, אתה לא רוצה להביע חרטה, לא עשינו עסק.

"אל אלוהים, נאנח האיש, מדוכדך כולו, את זה אומר לי עכשיו כל כומר! אף אחד כבר לא מוכן לוודות אותי, ואני כל כך זקוק לזה – תראה, אב קדוש, מה איכפת לך אם – אם עוד פעם – –

"שפתיו התחילו לרעוד, כמו אז. שום דבר, צעקתי עליו, או שתספר לי את זה בנוכחות אישיות חילונית!

"אני יודע, גנח האיש, והאישיות החילונית תודיע את זה לשלטונות! שיקח אותך האופל, זעק כפצוע ורץ מהמקום; והמוזר הוא שאפילו על גבו ניכר היה מין ייאוש שכזה – –

"מאותו יום לא ראיתי אותו יותר.

“הוד קדושתו,” אמר עורך דין ד"ר באום, "הסיפור שלך עוד איננו מושלם. פעם – גם זה היה כבר לפני שנים – בא אלי למשרדי בן־אדם גוץ בעל פנים חיוורים ונפוחים במקצת – להגיד את האמת, הוא לגמרי לא מצא חן בעיני; וכאשר הושבתי אותו ואמרתי לו – ובכן, ידידי, מה מביא אותך אלי, התחיל האיש כך: דוקטור, אם פונה אליך אדם מתוך אמון ומודה בפניך שהוא, נגיד, ביצע משהו, אז – –

"אז כמובן, אני אומר לו, אסור לי להשתמש בזה נגדו; אדוני, בעד דבר כזה יכול אדם לעמוד בפני בית דין משמעתי בלשכה, אם לא גרוע מזה.

“זה טוב, נאנח, הגבר. דוקטור, אני חייב לומר לך משהו. לפני ארבע עשרה שנים – ואחר־כך, הוד קדושתו, שמעתי כנראה את אותו הסיפור כמוך.”

“אל תגיד מה זה היה,” שיסע אותו האב וובס.

“אפילו לא עלה על דעתי, נהם ד”ר באום. אתם מבינים, זה היה עניין מכוער מדי; והגבר שפך את זה מתוכו, כאילו אומר להחנק: מיוזע, חיוור כאפר, עיניו עצומות… זה נראה כאילו הוא מקיא מבחינה נפשית. אחר־כך נאנח בהקלה וניגב את שפתיו בממחטה.

"אלוהים אדירים, בן־אדם, אמרתי לו, עם זה אני לא יכול לעשות כלום! אבל אם אתה רוצה עצה כנה ממני – –

"לא, פלט היצור המוזר מהר, אני לא רוצה שום עצה. אני רק באתי לספר לך, מה עשיתי אז; אבל זכור היטב, הוסיף כמעט בפראות, אסור לך להשתמש בזה כנגדי! – – אחר־כך קם ואמר בשלווה גמורה: מה אני חייב לך, דוקטור?

"חמישים כתר, אמרתי, שבור; הוא הוציא שטר של חמישים, לכבוד היה לי, אדוני, והלך.

“הייתי רוצה לדעת, כמה עורכי דין בפראג הוא עבר עם זה, אבל אצלי לא הופיע יותר.”

“גם זה עוד לא סוף הסיפור,” נשמע קולו של ד"ר ויטאסק. "לפני כמה שנים, כשהייתי סגן מנהל בית החולים, הביאו לשם בן־אדם עם פרצוף חיוור ונפוח; הרגליים נפוחות כמו גיגיות, עוויתות, קשיי נשימה, בקיצור דלקת כליות קלאסית, כמו שכתוב בספר; מובן מאליו, לעזור לו כבר אי אפשר היה. פעם קראה לי האחות, שהנפריטיק במספר שבע מתכונן שוב לקבל עוויתות. אני ניגש אליו ואני רואה, האיש נאבק על נשימתו, מזיע כמו עכבר, עיניו פעורות מאימה – מצבי החרדה האלה של חולי כליות הם נוראיים.

"סבא, אני אומר לו, אני אתן לך זריקה וייטב לך.

"החולה נענע את ראשו. דוקטור, הוא אמר בקושי, אני… אני מוכרח להגיד לך משהו… שהאשה הזאת תצא מפה!

"אני הייתי מעדיף לתת לו מורפיום, אבל כשראיתי את העיניים שלו, שלחתי את האחות החוצה. אז קדימה, חבר, אני אומר, אבל אחר־כך תלך לישון.

"דוקטור, ייבב האיש, ובעיניו נראתה אימה מטורפת, דוקטור, אני כבר לא יכול, אני כל הזמן רואה את זאת ה־… אני לא יכול לישון, אני מוכרח לספר לך – –

“ואחר־כך זה יצא, תוך כדי עוויתות והתקפי חנק. חבריא, משהו כזה עוד לא שמעתי.”

“הממ, הממ,” השתעל עו"ד באום.

“אל תפחדו, אני לא אספר; יש כאן עניין של סודיות רפואית. אחר־כך הוא שכב כמו סמרטוט רטוב, באפיסת כוחות גמורה. אתה מבין, אב קדוש, אני לא יכולתי להעניק לו מחילה, וגם לא איזו עצה חכמה; אבל כן נתתי לו, חברים, שתי מנות מורפיום, וכאשר התעורר, עוד מנה, ועוד אחת, עד שלא התעורר יותר. ושתדעו, אני הגשתי לו את העזרה הנכונה.”

“אמן,” אמר הכומר וובס ושקע בהרהורים. “אתה היית טוב אליו,” הוסיף ברוך, “לפחות לא התייסר עוד.”



  1. ברית הקדושה של הוידוי (המתרגם).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!